מצוות תפילין – קשירה או הוויה

המצווה – מעשה קשירה או הימצאות תפילין על גוף האדם

כפי שראינו בשיעור הקודם, התורה משנה את לשונה בין פרשיות התפילין: בספר שמות הציווי, בין בתפילין של יד ובין בתפילין של ראש, הוא "והיו"; ואילו בספר דברים לשון התורה משתנה – לגבי תפילין של יד נאמר "וקשרתם לאות על ידך", ולגבי תפילין של ראש נאמר "והיו לטוטפות בין עיניך".

על פי זה יש לדון מהו גדר מצוות תפילין – "וקשרתם" או "והיו"? מעשה הקשירה או עצם היות האדם מעוטר בתפילין?

בסוגיות ובדברי הראשונים לא מצאנו אמירה מפורשת בעניין זה, אך הגדרות שונות בעניין עולות מדברי האחרונים.

החתם סופר כותב בביאור גדרי שליחות:

דוקא מצות שנעשים בגופו הוה שלוחו כמותו, אבל לא מצות שעל גופו, על דרך משל רצה הקדוש ברוך הוא שיהיו הקדשים נשחטים, ושוב מצוה שיעשה על ידי הבעלים, ואם נשחטה הבהמה ע"י שליח בעלים הוה כמותו. שיהיו נימולים, ומצוה על האב שימול, ושלוחו כמותו. שנקשור תפילין בזרועינו, הנה הקשירה נוכל לעשות על ידי שליח שיקשור לי תפילין על זרועי כאילו אני קשרתיה. אבל להניח על זרועו או למול ערלתו ויהיה כאילו מונחים על זרוע המשלח או ערלת המשלח נכרת – זה אינו.   (שו"ת חתם סופר א, רא)

לדברי החתם סופר, מעשה הקשירה יכול להיעשות על ידי שליח, אך התפילין צריכות להיקשר על זרועו של המשלח. מכך שלשיטתו קשירה הנעשית על ידי אדם אחר מועילה מדין שליחות עולה שגדר המצווה הוא מעשה קשירת התפילין על הזרוע.

לעומתו, המהר"ם שיק נשאל לגבי קשירת התפילין על ידי אישה למי שזרועו משותקת:

בדין אחד שאינו יכול לנענע באבריו רח"ל, והוא כעין חולי שנקרא שלא"ק, ויש לו שכל ודעת, ואינו מוטרד מחליו, ואין לו כי אם בת אחת המשמשתו, והיא מנחת לו תפילין על ידו וקושרתם, והוא מברך עליהם. ושאל מעלתו נ"י איך דעתי נוטה, אי יאות עביד. וגוף הספק סובב על שני דברים: אחד, דילמא אינו מחויב כלל, כיון דאינו יכול לקשור אינו בר קשירה, ואינו ראוי לבילה ובילה מעכבתו; והשני, אפילו חייב, אי אשה דפטורה מתפילין יכולה להיות שלוחו לקשור.  (שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים טו)

המהר"ם שיק כותב שאפשר לקיים את מצוות תפילין באופן זה:

הא פשיטא לי דמצות תפילין הוא להיות נתונים לו תפילין על זרועו וראשו, וכנאמר בפרשת 'קדש' וגו' – 'והיה לך לאות על ידך' וגו', ונשנית בפרשת 'כי יביאך' וגו' – 'והיה לאות על ידך' וגו', וכמו שכתב הרא"ש בפרק קמא דפסחים דלכך מברכין 'להניח' בלמ"ד ו'להתעטף', הואיל ויש שהייה במצוותם, דהיינו להיות מונח ולהיות מעוטף. ובציצית הוכיחו התוס' ביבמות דהמצוה לאחר העיטוף. ואפילו היה מניח אותם בשעה שאין בה מצוה של תפילין, כגון בלילה למאן דאמר לילה לאו זמן תפילין, אפילו הכי קיים ביום מצות תפילין.  (שם)

לדברי המהר"ם שיק, מצוות התפילין מתקיימת בעצם הימצאות התפילין על גופו של האדם, גם ללא מעשה קשירה, ולכן אין מניעה שקשירתן תיעשה על ידי אישה.

המהר"ם שיק מביא ראיה לכך מדברי הגמרא שאפשר להניח את התפילין לפני שהגיע זמנן ולאחר מכן למשמש בהן ולברך עליהן:

היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו – מניחן, וכשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך עליהן.   (מנחות לו.)

על פי זה אפשר לקיים את המצווה גם כאשר קשירת התפילין אינה נעשית בזמן קיום המצווה, ומכאן שהמצווה אינה במעשה הקשירה אלא בעצם הימצאות התפילין על גופו של האדם.[1]

ראיה נוספת לכך מדברי הגמרא בעבודה זרה:

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר, והיתה קושרת לו תפילין על ידו, נשאת למוכס, והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו.  (ע"ז לט.)

מדברי הגמרא עולה שאישה יכולה לקשור את התפילין על ידו של האיש, ומכך לומד הרב צבי פסח פרנק שהמצווה היא בהימצאות התפילין על גוף האדם ולא במעשה הנחתן:

דיש לעיין אם הקשירה היא מגוף המצוה או שעצם המצוה היא רק מה שמונח על היד והקשירה אינה אלא הכשר למצות ההנחה, וכן נראה מלשון הברכה 'אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין', ואינו מברך 'לקשור תפילין'. ויש קצת ראיה לזה מההיא דעבודה זרה... והיתה קושרת לו תפילין על ידו. ועיין בתוספות מנחות שכתבו משמע שאישה כשרה, ולא אמר כל שאינו בלבישה אינו בעשייה, דהא לא כתיב בגופה לבישה אלא בכלאים, ומילתא אחריתי היא, וגבי תפילין דרשי כהאי גוונא, עכ"ל. דנראה דהוקשה להתוספות דלמה לי קרא לפסול בעכו"ם, תיפוק ליה דגם אישה פסולה משום שאינה בלבישה ומכל שכן עכו"ם, ותירצו דאשה כשרה משום דלא כתיב לבישה בציצית, אבל גבי תפילין דרשינן כהאי גוונא, 'וקשרתם' דכתיב בתפילין הוי לן למימר דאישה פסולה דלאו בת קשירה היא, אלא על כרחך הא דאשה קושרת הוא משום דאין הקשירה וההידוק חלק מן המצוה אלא ההנחה שלאחר ההידוק בלבד, היינו שמצות הנחת תפילין היא שיהיו התפילין קשורים על ידו וראשו.  (הר צבי אורח חיים כג)[2]

תפיסה עקרונית זו מפורשת בדברי המהר"ח אור זרוע:

ומענין המילה נראה דאין האב חייב למול בנו בידיו אלא לעסוק שיהא נימול, דומיא דכל הני דקחשיב התם – ללמדו תורה, ללמדו אומנות, להשיטו בנהר – וכי לא ישכור מלמד לבנו לתורה ולכל הני? או בסוכות, דכתיב 'חג הסוכות תעשה', ודרשינן 'תעשה' ולא מן העשוי, אם כן על כרחך קאי 'תעשה' אסוכה, שחייב בעצמו לעשות סוכה, וכי לא יאמר לאחר לעשות סוכה, וכן גבי תפילין, וכי לא יקשרם לו אחר על ראשו וזרועו, וכן ציצית. אלא כל הני עיקר מצוותן אינו העשייה, אלא שהמילה חתומה בבשרו. וכן ישיבתו בסוכה, וכן תפילין המונחין בראשו ובזרועו, ומילה גם היא עיקר מצותה כן.   (שו"ת מהר"ח אור זרוע יא)

"וקשרתם" ו"והיו" – שתי מצוות?

נראה שתפיסה זו היא המקובלת על רוב הפוסקים,[3] אך יש החולקים על כך.

בשו"ת 'תשורת שי' מופיעה הבחנה מחודשת ביחס לראיה דלעיל מהגמרא בעבודה זרה:

ועל כן צריך לומר, מדקשרה לו תמיד כפירוש רש"י שם, על כרחך גידם בימינו היה ואי אפשר לו לקיים 'וקשרתם' דומיא ד'כתבתם' ואפילו יעשה שליח, כיון דאיהו לא מצי עביד בימינו לא מצי משוי שליח שיהא כאלו עשה הוא בימינו, וכן כתב בבית מאיר על אבן העזר סימן קי"ט דמוכח בבבא קמא דף ק"י דגידם לא מצי לעשות שליח במידי דאיהו לא מצי עביד. וכיון דלא היה יכול לקיים 'וקשרתם' כדינו, על כרחך מה דקשרה לו תפילין על ידו משום דכתיב 'והיה לאות על ידך', דזהו מצוות עשה אחרת, כפרש"י בפרק התכלת דף מ"ד בד"ה בשמנה עשה, ואם כן הגידם די שיהא עליו תפילין בלא קשירתו, ואין צריך שליחות.  (שו"ת תשורת שי מהדורא קמא תריח)

לדבריו, קיימות שתי מצוות שונות:

א. הכתוב בספר שמות, "והיה לך לאות על ידך", מלמד על מצוות הימצאות התפילין על גופו של האדם.

ב. הכתוב בספר דברים, "וקשרתם לאות על ידך", מלמד על מצוות קשירת התפילין על גופו של האדם.

מי שידו משותקת פטור ממצוות "וקשרתם" וחייב במצוות "והיה לך לאות" בלבד, ולכן אף שמצוות הקשירה אינה יכולה להתקיים על ידי אישה – מצוות "והיו" מתקיימת בכל אופן שהתפילין נמצאות עליו, גם כאשר הן ניתנות עליו על ידי אישה.[4]

בין תפילין של יד לתפילין של ראש

לרבי יוסף רוזין, הרוגצ'ובר, שיטה נוספת בעניין זה:

והנה באמת כך, דגבי תפילין של יד המצוה היא ההנחה... אבל בשל ראש המצוה שיהיה מונח. ועיין בתוספות... גבי קודם אור היום, אך נראה לי דזה רק אשל יד, דאם הניחם קודם אור היום צריך למשמש, דשם הנחה הוא מצוה, מה שאין כן בשל ראש דהמצוה שיהיה מונח.  (צפנת פענח תפילין ד, ד)

לדברי הרוגצ'ובר, יש חילוק בין תפילין של יד לתפילין של ראש: בתפילין של יד המצווה היא מעשה ההנחה, ואילו בתפילין של ראש המצווה היא היות האדם מעוטר בהן.[5]

דברי הרוגצ'ובר מבוססים על לשון התורה בספר דברים, שלגבי תפילין של יד הציווי הוא "וקשרתם" ואילו לגבי תפילין של ראש הציווי הוא "והיו". אומנם, כפי שציינו בתחילת השיעור, בספר שמות נוקט הכתוב ציווי משותף לתפילין של יד ולתפילין של ראש: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך" (שמות יג, ט), "והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך" (שם, טז). מכתובים אלו נראה שגדר המצווה בתפילין של יד ובתפילין של ראש שווה – הימצאות התפילין על גופו של האדם. כיצד יבאר הרוגצ'ובר כתובים אלו?

אכן הרוגצ'ובר מוסיף:

ובזה מדוייק מה דאנו מברכין להניח תפילין על של יד, ובירושלמי ברכות פ"ב ה"ג אמר שם דעל של ראש מברך על מצות הנחת תפילין ע"ש, משום דבשל ראש לא הנחה הוא המצוה רק שיהיה מונח. ומכל מקום גם בשל יד... זה גורם לשל ראש שיהיה מונח, משום דכל שבין עיניך יהא שנים.  (שם)

לדבריו, בהנחת תפילין של יד יש קיום כפול:

א. מצוות קשירת תפילין של יד, המתקיימת במעשה הקשירה.

ב. הימצאות התפילין של יד כקיום בתפילין של ראש, מחמת דרשת "כל שבין עיניך יהא שנים".

עצם הבחנתו של הרוגצ'ובר בין תפילין של יד לתפילין של ראש מצויה כבר בדברי התוספות שהובאו בשיעור הקודם:

ומסתברא כדברי רבנו תם בתפילין של ראש וכדברי רבינו אליהו בתפילין של יד, דכתיב בשל יד 'וקשרתם לאות על ידך', דמשמע דכל שעה שמניח צריך לקשירה.  (תוספות מנחות לה: ד"ה משעת)

אומנם בעלי התוספות חוזרים בהם מהצעה זו, ולמסקנתם אין חילוק בעניין זה בין תפילין של יד לתפילין של ראש.

מסקנה זו, שלהלכה אין חובת קשירה לא בתפילין של יד ולא בתפילין של ראש, נוקט גם הרא"ש (הלכות תפילין סימן יג), ובדבריו מפורש ש"וקשרתם" מתייחס גם לתפילין של ראש:

ומיירי בנפסקה הרצועה המקפת הראש והזרוע, דהתם בעינן קשירה תמה שלא יהיו שמה שני קשרים, אבל הרצועות התלויות למטה לא שייך בהו קשירה, שנאמר 'וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך' – דוקא על היד ועל הראש הוא דכתיב בה קשירה למעוטי קשירה שאינה תמה, אבל רצועות התלויות לא שייך לאסור בהן קשירה ותפירה.  (רא"ש הלכות תפילין סימן יא)

שיטה זו משתמעת גם מדברי הטור:

ומברך עליהן משעה שמתחיל להניחם עד שעה שמהדקן בראשו ובזרועו.  (טור אורח חיים כה)

בדברי הטור מפורש שיש לברך על תפילין של יד ועל תפילין של ראש לאחר ההנחה וקודם ההידוק.[6] הגר"א (שם, ח) מבאר שהדברים מבוססים על ההבנה שהציווי "וקשרתם" – שלדעת רוב הראשונים מתייחס להידוק – נאמר גם לגבי תפילין של יד וגם לגבי תפילין של ראש.

אומנם הרמב"ם כותב דין זה רק לגבי תפילין של יד:

וכל המצות כולן מברך עליהם קודם לעשייתן, לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתן, שקשירתן זו היא עשייתן.   (תפילין ד, ז)

בביאור דברי הרמב"ם נחלקו האחרונים. השל"ה (מסכת חולין פרק נר מצוה אות כו) כותב שדברי הרמב"ם אמורים רק על תפילין של יד, על פי שיטתו – שנעסוק בה בעזרת ה' בשיעור הבא – שמברכים רק על תפילין של יד, אך גם הוא מודה שאם אדם שח בין תפילין של יד לתפילין של ראש והתחייב בברכה על תפילין של ראש – יש לו לברך עליהן בין הנחה להידוק (כדברי הטור). לעומתו, המהר"ם בנעט (בביאורו למרדכי הלכות תפילין ד"ה ובשלמא) לומד מדברי הרמב"ם שלשיטתו יש בעניין זה חילוק בין תפילין של יד לתפילין של ראש: על תפילין של יד יש לברך לפני ההידוק, ואילו על תפילין של ראש – לפני ההנחה. לפי דבריו, הרמב"ם סבור שהציווי "וקשרתם" נאמר רק לגבי תפילין של יד, ולכן רק בהן המצווה מתקיימת בהידוק ולא בעצם ההנחה.

על האמור יש להוסיף שההבחנה בגדר המצווה בין תפילין של יד לתפילין של ראש משתמעת מלשון הרמב"ם בפתיחה להלכות תפילין:

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה. יש בכללן חמש מצות עשה, וזהו פרטן: (א) להיות תפילין על הראש. (ב) לקשרם על היד.

הרמב"ם משתמש בלשון שונה ביחס לתפילין של ראש ולתפילין של יד: מצוות תפילין של ראש היא "להיות", ואילו מצוות תפילין של יד היא "לקושרם".

אומנם בספר המצוות – ובדומה לכך במניין המצוות הקצר שבראש 'משנה תורה' (עשה יב–יג) – נוקט הרמב"ם לשון זהה בשתיהן:

והמצוה הי"ב היא שציוונו להניח תפילין שלראש, והוא אמרו יתעלה 'והיו לטוטפות בין עיניך'... והמצוה הי"ג היא שציוונו להניח תפילין שליד, והוא אמרו 'וקשרתם לאות על ידך'.   (ספר המצוות לרמב"ם עשה יב–יג)

ויש לעיין בטעם שינויי הלשונות בדברי הרמב"ם; ועל כל פנים שיטת הרמב"ם עדיין צריכה תלמוד.[7]

בעזרת ה' בשיעור הבא נעמיק בעניין זה מהיבט נוסף דרך עיון בברכות התפילין.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] ראיית ההר צבי תלויה בביאורי הראשונים לדברי הברייתא. רוב הראשונים מפרשים שהברייתא סבורה ש'לילה זמן תפילין', ולכן אמנם יש לברך רק לאחר זמן 'משיכיר', אך אין מניעה מלהניח תפילין בלילה. לעומתם, רבנו פרץ (בהגהות לסמ"ק מצוה קנג אות יא) חולק וסובר שהברייתא סבורה ש'לילה לאו זמן תפילין'. ואם כן, ראיית ההר צבי קיימת רק לפי דרכו של רבנו פרץ.

[2] אמנם, עי' צפנת פענח (הל' תפילין פ"ד ה"ד) הדוחה ראיה זו בדרכים שונות: "אך שם יש לומר דרבי מאיר לשיטתיה בעירובין דף צ"ז דנשים חייבות בתפילין, גם יש לומר דרק מסייעת לו בהנחה... וגם יש לומר דמה שמניח עצמו להניח לו תפילין הוה כמעשה".

[3] עי' אגרות משה (או"ח ח"ד סי' יא), מנחת שלמה (תניינא סי' ב), ציץ אליעזר (חי"ג סי' ז) ויביע אומר (ח"ט או"ח סי' ז אות א-ב); ולעומת דבריהם עי' בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' ח).

[4] התשורת שי מתבסס על דברי הגמרא במנחות (מד.): "אמר רב ששת: כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה", על פי ביאורו של רש"י (שם, ד"ה בשמונה עשה) שמצות התפילין נזכרת בתורה בשמונה ציוויים שונים. אמנם, לפי דבריו נראה למנות ציוויים אלו כמצוות שונות, ומוני המצוות אינם נוקטים כך, ומכאן שאלו אינן מצוות נפרדות בעלות תוכן שונה, אלא חזרה של התורה בציוויים שונים על אותה מצוה. (וכן מפורש בדברי הרמב"ם בספר המצוות (שורש ט)).

[5] הצפנת פענח מבאר על פי דרכו, שיש למשמש בתפילין של יד כאשר הניחן לפני זמנן, הואיל והמשמוש בהן נחשב כמעשה הנחה. גדר זה טעון ביאור, אמנם כן עולה מדברי בעל המאור (ר"ה יב:); וע"ע בדברי הראשונים על הנאמר בגמרא "רבנן כל היכי דהוו ממשמשי בהו מברכי". (ועי' גליוני הש"ס (ביאורים וכללים בירושלמי זרעים אות מד) המבאר באופן זה את דברי הירושלמי (פ"ט ה"ג)).

[6] וכן כותב ההגהות מיימוניות (הל' תפילין פ"ד אות ו) בשם ספר התרומה והסמ"ג.

[7] ועי' שו"ת להורות נתן (חלק טו סי' עו) המבאר על פי הבחנה זו בין תפילין של יד לתפילין של ראש, מדוע הרמב"ם (הל' עבדים פ"ח הי"ז) כותב שעבד יוצא לחירות כאשר רבו הניח לו תפילין בראשו, ומשמע שדין זה אינו קיים כאשר הניח לו תפילין של יד. וע"ע בדברי הרצי"ה קוק בספר 'אור לנתיבתי' (סי' מא).