פתיחה

כפי שמבאר ספר החינוך, נחלקו הרמב"ם ספר המצוות והרמב"ן בהשגותיו במניין מצוות אלו. הרמב"ם מנה שלוש מצוות נפרדות: האחת על קבלה של אל זר כאלוה (לא תעשה א'); השנייה על עבודת אל זר בעבודות מרכזיות הקיימות להבדיל גם ביחס לה' יתברך ("עבודות פנים") – השתחוויה, הקרבה, ניסוך או קיטור (לא תעשה ה'); והשלישית על עבודה זרה כדרכה של אותה עבודה זרה, כגון פוער עצמו לפעור או זורק אבן למרקוליס (לא תעשה ו').

בשתי המצוות האחרונות מצוין שיש חיוב של סקילה, כרת וחטאת, ואילו בראשונה הדבר אינו מוזכר, והמנחת חינוך (כו, א) מבאר ש"על המחשבה לא שייך עונש בידי אדם, רק בידי שמים, אם כי הוא העיקר שהכל תלוי בו". המצווה הראשונה היא מצווה של אמונות ודעות, המהווה השלמה שלילית למצוות העשה של אמונה שבה פותח הפסוק: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". המצווה השנייה היא איסור על הפניית הפעולות המיועדות לעבודה ה' לאלילי שקר. המצווה השלישית מתייחסת להשתתפות בתועבה הכפולה של עבודה זרה – הן העבודה לאל זר והן דרכי העבודה המגונות שלהם. מפשט הפסוקים (דברים יב, ל–לא) נראה שיש איסור מיוחד על השימוש בדרכי העבודה הזרה גם הדבר נעשה לעבודת ה':

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן  תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת  אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם".

לעומת הרמב"ם, הרמב"ן סבור שיש למנות מצווה אחת הכוללת את שלושת המרכיבים הנזכרים: קבלה באלוה, עבודות פנים לאל זר ועבודה זרה כדרכה. בפתח דבריו עוסק המנחת חינוך ביחס בין המצוות השונות לשיטת הרמב"ם, אך להבנת הדברים נקדים ונבאר נקודה יסודית בעניין איסורי עבודה זרה – דין עבודה מאהבה ומיראה.

 

עבודה מאהבה ומיראה

בגמרא בסנהדרין (סא ע"ב) הובאה מחלוקת חשובה בין אביי לרבא:

"איתמר, העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה, אביי אמר: חייב, רבא אמר: פטור. אביי אמר: חייב, דהא פלחה. רבא אמר: פטור, אי קבליה עליה באלוה – אין, אי לא – לא".

אם כן, אביי ורבא נחלקו אם קבלה באלוה היא תנאי לחיוב על עבודה זרה במעשה: אביי סבור שהמעשה כשלעצמו משמעותי גם ללא קבלה באלוה, ואם כן, יש שני סוגים נבדלים של איסורי עבודה זרה – קבלה באלוה ועבודה זרה במעשה, ואילו לדעת רבא, שהלכה כמותו, קבלה באלוה היא תנאי בסיסי לחיוב גם בעבודה זרה במעשה.

ומהי "עבודה זרה מאהבה ומיראה"? רש"י מפרש שהכוונה לאדם העובד "מאהבת אדם ומיראת אדם, ולא חשבה בלבו באלהות", כלומר העובד אינו סבור כלל שמדובר באלוהות, אך רוצה לשמח אדם שהוא אוהב או מפחד שפלוני ירע לו, ולכן הוא בוחר לעבוד את האליל, ולפי רבא אין בכך משום עבודה זרה. אולם, הרמב"ם (עבודה זרה ג, ו) פירש שמדובר במקרה חמור יותר – אין מדובר באהבת אדם או ביראתו אלא באהבת העבודה הזרה או ביראתה, ואף על פי כן העובד פטור:

"העובד עבודת כוכבים מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו, כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור".

החידוש הגדול הוא כמובן בהגדרתו לעבודה מיראה – מדובר באדם המאמין בכוחה של העבודה הזרה ובהשפעה שיש לפולחנה, ואף על פי כן הוא פטור משום שאין זה בגדר קבלה באלוה. בעל החידושים המיוחסים לר"ן בסוגיה בסנהדרין הסתייג מחידוש זה:

"והא לא מחוור לי, דכיון שעובד צורה זו על שהיא מטיבה ומריעה אף על גב דלא קבלה עליה באלוה חייב מיתה... דכל שעושה איזה עבודה לשום צורה כדי שיגיע ממנה איזה תועלת, הרי נתן לה אלהות ושררה על זה הענין ולפיכך עובדה, והיא ענין עבודה זרה".

לפנינו מחלוקת מרתקת בשאלה אם ראיית דבר מסוים כבעל כוח על-טבעי והנכונות לפעול למענו מטעמים אינטרסנטיים נחשבות לקבלת אלוהות, או שמא קבלת האלוה המחייבת אינה מתקיימת אלא בפעילות אמונית-אידאולוגית.

הראשונים הקשו על דעת רבא מכך שעבודה זרה היא אחת מג' העבירות החמורות, שגם אם מאיימים על אדם שייהרג אם לא יעבור, עליו להיהרג ולא לעבור (סנהדרין עד ע"א). לכאורה ברור שמדובר שם בעבודה זרה מיראת אדם, שגם לשיטת רש"י והמיוחס לר"ן אינה באה מתוך רצון לקבל באלוה. התוספות תירצו שאכן גם בלא קבלה באלוה מדובר באיסור חמור גם לשיטת רבא, ואף יש בו דין "ייהרג ואל יעבור", ושיטתו של רבא אינה אמורה אלא ביחס לחיוב לאחר מעשה. גישה זו מצמצמת מאוד את משקלם של דברי רבא. אולם, המיוחס לר"ן הביא את תשובתו השונה של רבנו דוד לשאלה זו:

"דמי שיעבוד איזה עבודה זרה באחד ממיני עבודות שדרכה בכך או מעבודות של פנים מיראת נפשו כדי שלא ימות ואמר אלי אתה, שהוא חייב מיתה... ובהא לא פליג רבא מידי. כי פליגי אביי ורבא היכא דלא אמר אלי אתה, אלא שעבד עבודה זרה מאחד מהעבודות שצוו לו בקנס מיתה שיזבח או יקטור לעבודה זרה פלונית: אביי סבר חייב, שהרי עבד עבודה זרה באחת מהעבודות, ובמתניתין מחייב מיתה בין בעבודה מן העבודות בין באומר אלי אתה... ורבא אמר פטור, דנהי דתנן במתני' דבעבודה מן העבודות חייב אף על גב דלא אמר בפירוש אלי אתה, היינו משום דכל שעובד איזו עבודה זרה באיזו עבודה מן הסתם הוא קבלה באלוה, אע"ג דלא אמר בפירוש, אבל זה שצוו עליו בקנס מיתה שיעבוד כך לעבודה זרה, ומיראת המות הוא עובדה, פטור, דודאי לא קבלה עליה באלוה, ואין שם שום אומדנא שקבלה באלוה... אלא אם כן אמר בפירוש 'אלי אתה', דבכהאי גוונא אפילו באונס חייב".

לפי רבנו דוד, רבא אכן סבור שבאופן עקרוני קבלת באלוה היא תנאי לאיסור החמור, אלא שכשאדם עובד עבודה זרה ניתן להניח שהוא מקבל אותה באלוה ולחייבו בכך. כאשר ניתן להסיק מן ההקשר שהוא אינו מקבל את העבודה הזרה באלוה אלא עובד אותה מיראה, העובד פטור לשיטת רבא, אלא אם הוא אמר במפורש "אלי אתה", ובמקרה כזה הוא חייב אף שעשה כן מחמת חיוב מיתה. המנחת חינוך (כו, ו) מבאר (מבלי להתייחס לרבנו דוד) שבאמירת "אלי אתה" יש קבלה מפורשת באלוה, ואף שסביר שבליבו של האדם אין הדבר כן, דברים שבלב אינם דברים. דין "ייהרג ואל יעבור" בעבודה זרה מתייחס אפוא למצבים שבהם אדם נדרש לא למעשה העבודה גרידא אלא אף לאמירת "אלי אתה".

יש להעיר שעולה מכאן שהעיקרון "דברים שבלב אינם דברים" אינו רק מגבלה המונעת מבית הדין להתחשב בדברים שבלב או שוללת את תוקפם של דברים שבלב בנוגע להתקשרויות בין אישיות, אלא מבטלת את משמעותם של דברים שבלב אל מול ביטויים מפורשים גם ביחס לאדם עצמו, המחויב ליהרג ולא לומר "אלי אתה" על אף שהוא יודע בליבו שהוא כלל אינו מאמין באליל השקר.

 

היחס בין המצוות לשיטת הרמב"ם

אם אכן לשיטת רבא, שנפסקה להלכה, עבודה זרה בלא קבלה באלוה אינה מחייבת מדין עבודה זרה במעשה, הרי שיש בכך חיזוק של ממש לשיטת הרמב"ן שמנה את כל המצוות בלאו אחד. העיקרון הבסיסי הוא אחד – קבלה באלוה, אלא שקבלה בלב כשלעצמה אינה מעשה שניתן לחייב עליו, ואילו כאשר היא מגובה במעשה של עבודה הרי שניתן לחייב, אבל ליבת החיוב היא הקבלה באלוה.

מהרמב"ם משתמע בפשטות שמי שעובד עבודה זרה במעשה באחת משתי הדרכים ומתחייב לפי המצווה הרלוונטית אינו עובר על הלאו של "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", אבל המנחת חינוך התקשה בכך, שכן אם כדי להתחייב באיסורי העבודה יש צורך לעשות זאת באופן המחשיב את הנעבד כאלוה, מדוע אין העובד עובר גם באיסור לקבל באלוה?

לכן מבאר המנחת חינוך את שיטת הרמב"ם באופן שונה ממה שראינו עד כה. להבנתו, כאשר מדובר בעבודה זרה שיש בעולם אנשים הרואים בה אלוהות ועובדים אותה, התורה אסרה באיסור סקילה וכרת לעבוד אותה כדרכה או בעבודות פנים אף אם העובד כלל אינו מקבל אותה באלוה. אין זאת משום שהדברים מתפרשים כאילו הוא מקבל אותה באלוה, ואף אם הוא יאמר במפורש שאינו מקבל אותה באלוה ועושה זאת על דרך פעילות תרבותית וכדו' הוא עובר על האיסור החמור שהוא בדרגת ייהרג ואל יעבור. רק כאשר מדובר בדברים שאין אנשים הרואים בהם אלוהות ועובדים אותם נדרשת קבלה באלוה כדי לכלול אותם באיסור עבודה זרה, והמנחת חינוך מבין שרק ביחס לדברים כאלה נאמרו דברי הרמב"ם שהעובד מאהבה או מיראה פטור.

אומנם, כפי שראינו, הרמב"ם מפרש שעבודה מיראה כוללת ייחוס כוחות לגורם הנעבד, ועל זה כתב:

"שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור".

אולם, המנחת חינוך מבאר שמדובר בגורם שיש אנשים העובדים אותו, אך לא משום שהוא אלוה אלא משום שהם מדמים שיש לו כוחות מזיקים ומייראים, ועל כן מי שמקבל אותו באלוה חייב מיתה אך מי שעובד אותו רק מחמת אותה יראה מוטעית פטור.

אם כן, לשיטת הרמב"ן יש עיקרון יסודי אחד, והוא האיסור לקבל באלוה, הבא לידי ביטוי באופנים שונים וברמות שונות של אפשרות להתחייב בעונש. לשיטת הרמב"ם, לעומת זאת, יש שני איסורים נבדלים של עבודה זרה: האחד הוא איסור מתחום האמונות והדעות – איסור קבלה באלוה, שהוא הצד השני של מצוות האמונה, והשני הוא איסור מובהק של מעשה שלילי של עבודה למי שיש קבוצה של תועים בעולם המקבלת אותו באלוה, הגם שהעובד אומר במפורש שהוא אינו מקבלו.

 

דין סומא בעבודה זרה

המנחת חינוך (ס"ק יג) דן באישים השונים השייכים במצווה זו, ומתייחס גם לסומא. בסוגיה בבבא קמא פז ע"א הובאה שיטת רבי יהודה שסומא פטור מן המצוות, ורבנן חלקו על כך. המנחת חינוך מביא שיש שפסקו כשיטת רבי יהודה, ואם כן – עולה השאלה אם סומא מותר בעבודה זרה. יש שהעלו טענה מסתברת שאף רבי יהודה לא פטר אלא ממצוות עשה, ולא התיר לסומא לעבור איסורים (טורי אבן מגילה כד ע"א ועוד), אך חלק מהראשונים נקטו במפורש שרבי יהודה פטר סומא ממצוות עשה ולא תעשה כאחד (הרי"ד בספר המכריע סימן ע"ח והריטב"א בתשובותיו סימן צ"ז).

לכן מציע המנחת חינוך הבחנה שונה, ולפיה סומא פטור ממצוות התורה שקיבלנו בסיני, אבל לא גרע מבן נוח וחייב במצוות שאף בני נוח חייבים בהן, ובכלל זה איסור עבודה זרה. המנחת חינוך מניח כמובן שלעניין בן נוח אין הבדל בין סומא לרואה, והפטור של רבי יהודה לא נאמר אלא ביחס לישראל, אבל עליו להניח גם שישראל יכול להתחייב במצוות מדין בן נוח אם אינו חייב כישראל. מדובר בתפיסה רווחת באחרונים אך שנויה במחלוקת, שלפיה כל יהודי מחזיק בזהות בסיסית של בן נוח שעל גביה נוספת זהותו הייחודית כיהודי, ועל כן אף אם הוא פטור מדין יהודי הוא עדיין יכול להתחייב כבן נוח (ראו למשל דברי הגר"ש פישר זצ"ל בספרו בית ישי סימן ק"ז).

והנה, בהמשך מצווה כ"ו (ס"ק יז) כתב המנחת חינוך שבבני נוח, החייבים אף הם על עבודה זרה, ניתן לחייב גם את מי שהוא קטן על פי דיני ישראל, דהיינו מי שלא הגיע לי"ב או י"ג שנים והביא שתי שערות, שכן מדובר בדין מדיני השיעורים שנלמדו בהלכה למשה מסיני ולא נאמרו אלא לישראל, ובבני נוח גיל הבגרות "תלוי בבן דעת, אם רואין שיש בו דעת חייב בעונשים ואם לאו פטור" (וראו דברי הרי"ד בתוספותיו לכתובות יא ע"א). על בסיס דברים דומים חידש רבי יצחק אלחנן ספקטור (שו"ת נחל יצחק חושן משפט סימן ז') שישראל שהגיע לשלב זה, בהנחה שהוא קודם לגיל מצוות דידן, כבר חייב במצוות מדין בן נוח(!) אלא שאי אפשר להענישו משום שכך נלמדה ההלכה, שאין לישראל חיוב עונשין עד גיל מצוות. מכל מקום, גישה כזו מאפשרת לחייב את הסומא בדיני עבודה זרה מדין בן נוח. אולם, כאמור, היא שנויה במחלוקת, ויש הסבורים שבני ישראל כולם יצאו לחלוטין מכלל בני נוח, ואם אינם חייבים מדין תורת משה הם אינם חייבים כלל.

אומנם, הדעת אינה סובלת שסומא יהיה מותר בעבודה זרה, ועל כן מסתבר שאף אם לא נקבל את טענתו של המנחת חינוך, יש להציע הבחנה אחרת. אפשרות אחת הוצעה בפירוש כסא דהרסנא על שו"ת בשמים רא"ש (סימן ע"ג),[1] ולפיה סומא לא נפטר אלא מן המצוות השמעיות, אבל חייב במצוות שכליות שאותן ניתן לדעת גם אלמלא צו ה'. כידוע, לסברה זו שורש כבר בהקדמת רב ניסים גאון לפירושו על הש"ס:

"כל המצות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא, כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים".

ברם, אף אם לא נקבל דברים אלו להלכה, לעניות דעתי מסתבר ביותר שאף אם רבי יהודה פטר את הסומא ממצוות עשה ולא תעשה כאחד, הוא לא פטר אותו ממצוות היסוד המגדירות אותו כאדם וכעובד ה', ואין לך מצווה בסיסית יותר בהקשר זה מאשר האיסור לעבוד אלוה אחר, ואין להעלות על הדעת שהוא יהיה מותר בכגון דא.