מצווה כג | עריפת פטר חמור

פדיון ועריפה

בעל ספר החינוך (מצווה כ"ג) כתב:

"לערוף פטר חמור אם לא רצה לפדותו, שנאמר 'ואם לא תפדה וערפתו'. ענינה, שהורג ולד החמור אם לא רצה לפדותו, וגזר השם יתברך שלא יהנה בו מכיון שלא פדהו, ואפילו הנבילה אסורה לו בהנאה".

דברים אלו לקוחים מהברייתא בבכורות (י ע"ב): "הוא הפסיד ממונו של כהן – לפיכך יופסד ממונו". הן מהברייתא והן מספר החינוך ניתן להבין שאיסור ההנאה מהחמור גם לאחר עריפתו הוא שמוסבר כקנס על הפסדת ממונו של כוהן, אבל המנחת חינוך (ס"ק א) הבין שמדובר גם בטעם לעצם מצוות העריפה, שאף היא כעין קנס על הפסד הממון. בשיעור שעבר הערתי שלפי גישה מרכזית למדי בהבנת המצווה, לא הכוהן וזכאותו עומדים במוקדה אלא הקדשת הבכורות לה', והתורה בחרה לזכות את הכוהנים בשה שהופרש. אולם גם לפי הבנה זו, יש בבחירה שלא לפדות את פטר החמור בשה משום פגיעה בממון הראוי להגיע לכוהן, ועל כן יש מקום לקנוס את הישראלי שמנע ממנו ממון זה.

וכאן עולה שאלה חשובה – האם בכלל נכון לראות את העריפה כמצווה? במשנה (בכורות יג ע"א) נאמר:

"לא רצה לפדותו – עורפו מאחוריו וקוברו. מצות הפדייה קודמת למצות עריפה, שנאמר 'אם לא תפדה וערפתו'. מצות יעידה קודמת למצות הפדייה, שנאמר 'אשר לא יעדה והפדה'. מצות הייבום קודמת למצות חליצה".

כפי שהביא המנחת חינוך (ס"ק א), הרמב"ם (ביכורים יב, א) כתב בעקבות המשנה שהעריפה היא מצוות עשה אלא שהפדייה קודמת לה, אך הראב"ד השיג עליו בחריפות:

"בחיי ראשי, אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה. אף על פי שאמרו 'מצות פדייה קודמת למצות עריפה', לא שתחשב מצוה, אבל היא עבירה, ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן, ומפני שאמר 'מצות פדייה' אמר 'מצות עריפה'".

הראב"ד סבור שאין מדובר בסדרי עדיפויות בין שתי מצוות – מן העבר האחד נמצאת מצוות התורה לפדות את פטר החמור ומן העבר השני נמצא קנס שקנסו את מי שאינו מקיים את מצוות הפדיון, ואדם הבוחר בקנס זה עובר בכך עבירה משום שהוא מונע מהכוהן לקבל את חלקו. אומנם, התורה נתנה רשות לעשות כן, להבדיל למשל מאדם ההורג את פטר החמור שלא בעריפה ובכך מפקיע אותו מן המצווה ועובר בביטול עשה, אך אין מדובר במצווה אלא בהתנהגות שלילית (ראו חזון איש בכורות יז, ד).

מדברי הראב"ד נראה שהוא מוכן להידחק טובא בלשון המשנה ולומר שהביטוי "מצות עריפה" אינו מדויק ולא נאמר אלא אגב אורחא, בעקבות הביטוי "מצות הפדייה", ובמסגרת זו נאמר ש"מצות הפדייה קודמת למצות עריפה" על אף שאין מדובר בשתי מצוות אלא במצווה ועבירה. אולם, המנחת חינוך הביא את ביאורו השונה של מהרי"ט אלגאזי בפירושו על הלכות בכורות לרמב"ן בסוף הפרק הראשון. לדבריו, מדובר בשני פירושים שונים למהות המצווה, והמחלוקת מופיעה כבר בדברי המכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דפסחא פרשה יח):

"'ואם לא תפדה וערפתו' – מכאן אמרו: מצות פדייה קודמת למצות עריפה.          
דבר אחר: 'ואם לא תפדה וערפתו' – אם אין אתה פודהו, עורפהו, הואיל ואבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו. ומנין שאסור בהנאה? נאמר כאן עריפה ונאמר להלן עריפה – מה להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה".

המהרי"ט אלגאזי הבין שלפי הפירוש הראשון במכילתא העריפה היא מצווה, אף שהיא שנייה בעדיפותה לפדייה, ואילו לפי פירוש השני מדובר בקנס גרידא. המשנה שכתבה ש"מצות הפדייה קודמת למצות עריפה" נקטה כפירוש הראשון, וכך הכריע הרמב"ם, ואילו הברייתא שהעלתה ש"הוא הפסיד ממונו של כהן – לפיכך יופסד ממונו" נקטה כפירוש השני, וכך הכריע הראב"ד.

אולם, המנחת חינוך הסתייג מדברים אלו והוכיח זאת מלשון ספר החינוך, שהזכיר הן את עניין הקנס משום שהבעלים לא פדה את פטר החמור הן את הביטוי "מצוות פדייה קודמת למצוות עריפה", ולא ראה סתירה ביניהם. לדבריו, יכולה להיות מצווה הכוללת היבטים של קנס ועונש על האדם שבחר בה ולא בדרך הטובה יותר. כדוגמה לכך הוא מביא את מצוות חליצה, שגם לגביה אומרת המשנה שהיא מצווה השנייה בעדיפותה למצוות ייבום, ובכל זאת יש בה כעין קנס: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו", "ג' פעמים – 'חלוץ הנעל' כאבל, 'חלוץ הנעל' כמנודה, 'חלוץ הנעל' כמורד במצות סיני" (בית שמואל אבן העזר קסט, מג).

המנחת חינוך מוסיף שעל מצוות כגון דא, שהבחירה בהן בעייתית, לא נקבעה ברכה, ועל כן מברכים ברכת המצוות על פדיון פטר חמור (שולחן ערוך יורה דעה שכא, ו) ועל ייבום (רמ"א אבן העזר קסו, ט) אך לא על עריפה ועל חליצה. נקודה זו עלתה כבר בראשונים, בתשובה ידועה של ר"י אבן פלאט, המבררת על אילו מצוות אין מברכים ומבארת שאין ברכה על עריפת פטר חמור משום שהיא כמצווה הבאה בעבירה.[1] מדברי בעל כנסת הגדולה[2] ניתן להבין שאין זה אלא לשיטת הראב"ד, ולשיטת הרמב"ם יש לברך על עריפת פטר חמור, אך הרב חיים קנייבסקי ז"ל[3] הבין שאף לדעת הרמב"ם הדין כן, משום שמדובר במצווה של דיעבד.

יש להעיר שבשיעור שעבר ראינו את עמדתו, החריגה להבנתי, של הרדב"ז בתשובותיו (א, תצו), שמצוות פדיון פטר חמור אינה באמת מצוות פדיון אלא מצווה לתת לכוהן את השה או את פטר החמור עצמו. הרדב"ז הסיק מכך שכאשר אדם נמצא במקום שבו אין כוהן, אין ביכולתו לקיים את מצוות "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" ועל כן הוא מחויב לקיים את מצוות "וערפתו". כיוון שכך, הוא מבאר, ניתן לומר שאף שכאשר יש כוהן צודק הראב"ד שהעריפה היא מעשה בעייתי, אי אפשר לומר שאין בה מצווה, משום שפעולה המהווה מצווה בהעדר כוהן אינה מאבדת את עצם מעמדה כמצווה במצב אחר.[4] כאמור, מדובר בשיטה חריגה למדי, ולהבנתי הרמב"ם אינו סובר כך. אומנם, במצב שבו אין לאדם שה או שוויו לפדות את פטר החמור, ייתכן שעריפה היא אכן מצווה מחויבת. כך העלה בעל מרכבת המשנה על אתר, והוא אף הוסיף שגם כאשר השה שווה יותר מן החמור רשאי הבעלים לערוף.[5]

עד כה הנחנו שמצוות פטר החמור עיקרה בפדיון, והעריפה היא האפשרות המשנית והלא רצויה, העולה כאשר הבעלים אינו מקיים את ייעודו של פטר החמור בפדייתו בשה הניתן לכוהן. אולם, אפשר שיש מקום לראות את הדברים אחרת, והעמידני על כך ראש הישיבה הרב יעקב מדן.[6] לצורך כך נעיין במצוות פטר החמור בפרשת בא (שמות יג, יג–טו) ובפסוקים הבאים אחריה:

"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה".

שאלתו המוכרת של הבן התם בהגדה היא "מה זאת", ושאלה זו מתייחסת למצוות הבכורות. הרב מדן הציע ששאלה זו ממוקדת במידה רבה בנעשה לפטר החמור. כאשר נולד חמור פעוט, ובאמת עורפים את ראשו, מדובר באירוע מזעזע הצפוי לעורר את זעקתו של הנער: "מה זאת?!". בפועל, סביר שלא תתבצע עריפה זו, שכן צפוי וראוי שהבעלים יבחר שלא לערוף את החמור אלא לפדותו בשה. אולם, הרב מדן הציע שאף פדיון זה אינו אלא פדיון מעריפה – מבחינה רעיונית יש מקום לעריפת פטר החמור באופן הממחיש את היד החזקה שבה פגע הקב"ה בבכורי מצרים, אלא שבפועל אין העולם אמור לנהוג בדרך זו אלא להמיר את היד החזקה בפתרון רך יותר של פדיון. הרב מדן הציג זאת בשפתו הציורית כביכול הקופיץ מונף מעל עורפו של החמור הצעיר ומפי הנער הצעיר נפלטת זעקת "מה זאת", ובפועל – בבחינת "וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" – ניתן השה תמורת פטר החמור. כך מקבל הבן התם גירוי לשאלה שבעקבותיה ניתן ההסבר: "כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה". זהו סיפור יציאת מצרים שונה מזה שסופר לבן החכם והתמקד בייעודם הנשגב של בני ישראל היוצאים ממצרים – הבן התם מקבל מסר המתאים יותר לרמתו וממוקד בידו החזקה של ה' ובצפוי לנאבקים בו.

כיוון זה מציב את העריפה במובן מסוים כמוקד מרכזי של מצווה זו, כשהפדיון הוא תחליף לה. עדיין ניתן לומר שיש להתייחס בשלילה למי שבוחר בפועל בעריפה, ולוּ מצד הפגיעה בכוהן, אך אין מדובר בפעולה שאינה אלא קנס עבור מי שמסרב לפדות את פטר החמור בשה.

 

ספק פטר חמור

במשנה בבכורות (ט ע"א) למדנו:

"חמורה שלא ביכרה, וילדה שני זכרים – נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקבה – מפריש טלה אחד לעצמו".

כאשר נולדו זכר ונקבה יחדיו ולא ידוע אם הזכר הוא בכור וחלה עליו מצוות פטר חמור אם לאו, יש להפריש שה מחמת הספק, אך השה נחשב לספק ממון ועל כן הוא נשאר אצל הבעלים, שהמוציא מחברו עליו הראיה. בפשטות נראה שחלה חובה לפדות את פטר החמור או לעורפו מחמת ספיקא דאורייתא לחומרא, ורק מעמדו הממוני של השה מוכרע לקולא, וכן מבואר ברמב"ם (ביכורים יב, טז).

אולם, אפשר שהדברים אינם פשוטים ומוסכמים. הגמרא (בכורות ט ע"ב) התקשתה בשאלה מדוע יש להפריש שה אם אין חובה לתיתו לכוהן, והשיבה שההפרשה נועדה להתיר את איסור ההנאה שבבכור והמשנה נוקטת כרבי יהודה, הסובר שפטר חמור אסור בהנאה עד ההפרשה. על כך הקשו התוספות (שם ד"ה לאפקועי) שלכאורה גם בלא איסור ההנאה יש צורך להפריש שה כדי שלא להתחייב בעריפת החמור, והשיבו שבמצב של ספק אין צורך לפטור מעריפה: "כמו שאין נותן לכהן מספק כמו כן אינו עורפו מספק". וזאת מדוע?

כפי שהביא המנחת חינוך, המהרי"ט אלגאזי (בפירושו על הלכות בכורות לרמב"ן, ד ע"ב, ס"ק ה) ביאר שהכלל "ספיקא דאורייתא לחומרה" אומנם מחייב לקיים מצוות שיש ספק בחיובן, אך שונה הדבר ביחס לעריפת פטר חמור:

"דלא שייך למימר הכי אלא במצות דליכא הפסד ממון, אבל במצות עריפה דאם אנו באים לחייבו לקיים המצוה מספק הרי אנו מפקיעים ממנו זכות ממון שיש לו, שע"י העריפה מפסיד ממון... וכמו שאין אנו מחייבים אותו ליתנו לכהן מספק, דבכל ספק ממון אזלינן לקולא והמוציא מחברו עליו הראיה ואוקי ממונא בחזקת מאריה, כן אין אנו מחייבים אותו לעורפו להוציא ממנו זכות הממון שיש לו, דהעריפה היא כאילו בא להוציא ממון ממנו".

אולם, המנחת חינוך עמד על הקושי הרב בסברה זו, שהרי כל מצווה עשויה לכלול הוצאת ממון לשם קיומה, ועם זאת אין המצוות בגדר "המוציא מחברו עליו הראיה" אלא בגדר "ספיקא דאורייתא לחומרא", ובמה שונה אפוא מצוות העריפה?

בשל כך הציע המנחת חינוך הסבר שונה לדברי התוספות, המבוסס על דברים שראינו בשיעור הקודם. כזכור, התנאים נחלקו בשאלה אם פטר חמור אסור בהנאה בטרם ההפרשה (רבי יהודה) או מותר (רבי שמעון). המנחת חינוך מבין שמחלוקת זו רחבה בהרבה משאלת איסור ההנאה ומשקפת נקודות מבט שונות על מצוות פטר חמור. לשיטת רבי יהודה, בפטר החמור יש קדושת בכור ועיקר המצווה היא להכיר בקדושה זו ולפדות אותו. על פדיון זה יש ברכה, ויש לו תוצאה הלכתית של התרת החמור. לאחר מכן יש חובה ממונית לתת את השה לכוהן, וחובה זו אינה מעכבת בקיום המצווה, והישראלי אינו חייב באחריות על השה. אם אדם אינו פודה את החמור, עליו לעורפו. לעומת זאת, לדעת רבי שמעון אין כל חלות הכרוכה בפדיון, והמצווה אינה מתקיימת אלא בנתינת פטר החמור לכוהן. לשיטת רבי שמעון, המצווה היא ממונית ביסודה – מצווה של נתינה, ועל כן כאשר מדובר בספק פטר חמור המצווה כלל לא חלה, ולכן אין גם חובה לעורפו. העריפה אומנם איננה מצווה ממונית ביסודה, אלא מצווה איסורית לאדם שלא קיים את המצווה הממונית של נתינת השה לכוהן חלף החמור, אך אדם שאינו חייב במצווה הממונית אינו מתחייב בתחליף שלה, שהוא עריפת החמור.

רק לשיטת רבי יהודה, שהמצווה היא בעצם ההפרשה, המצווה היא ביסודה מצוה איסורית, והעריפה אינה תחליף לנתינה אלא להפרשה, ועל כן יש לפדות או לערוף מחמת הספק. לאחר הפדיון נותר מרכיב ממוני בלבד, ועל כן הבעלים יכול להותיר את השה ברשותו, אך חובה עליו לפדות או לערוף. לאור זה, כאשר הגמרא שואלת מדוע יש להפריש שה אם אין חובה לתיתו לכוהן, היא מניחה כשיטת רבי שמעון לא רק משום שאין נפקא מינה להיתר איסור ההנאה, אלא גם משום שעצם חובת ההפרשה ללא נתינה משמעותית רק לרבי יהודה, ואילו לרבי שמעון אין משמעות לעצם ההפרשה, ועל כן אין צורך להפריש (ואף לערוף, על פי התוספות) מספק. נמצא אפוא שאין מחלוקת בין התוספות לרמב"ם, ודברי הרמב"ם – שבמצב של ספק יש לפדות או לערוף – אינם אלא למאי דקיימא לן כרבי יהודה. כפי שציינתי בשבוע שעבר, הנחתו של המנחת חינוך ביחס לשיטתו של רבי שמעון אינה מוכרחת מסברה, אך יש לה מקום רב והיא מעניקה לנו פירוש משכנע בדברי הסוגיה.