מזוזה – חובת הבית או חובת הדר

מבוא – מזוזה חובת הדר

בשיעור הקודם התחלנו לעסוק במצוות מזוזה ועמדנו על היחס בינה ובין מצוות תפילין. בסוף השיעור הצענו ששתי המצוות שונות בגדריהן: מצוות תפילין היא חובת גברא, ואילו מצוות מזוזה היא חובת הבית. בשיעור זה נבחן הגדרה זו ביחס למצוות מזוזה ונעמיק בה.

בגמרא במסכת בבא מציעא נאמר:

תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו – משכיר חייב להעמיד לו דלתות, לפתוח לו חלונות, לחזק לו תקרה, לסמוך לו קורה. ושוכר חייב לעשות לו סולם, לעשות לו מעקה, לעשות לו מרזב ולהטיח את גגו. בעו מיניה מרב ששת: מזוזה על מי? מזוזה – האמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא! אלא מקום מזוזה על מי?  (ב"מ קא:)

הגמרא אומרת שאין מקום להסתפק בשאלה אם חובת קביעת המזוזה מוטלת על השוכר או על המשכיר, משום שמדברי רב משרשיא – "מזוזה חובת הדר היא" – עולה שהמצווה מוטלת על השוכר.

מסוגיה זו נראה שאומנם מצוות מזוזה מתקיימת בקביעת המזוזה בפתח הבית, אך ביסודה היא חובת גברא, 'חובת הדר' – חובת האדם לדור בבית שיש בפתחו מזוזה.

וכן נראה גם מסוגיית הגמרא בעבודה זרה, הדנה בביאור דברי המשנה (עבודה זרה כ:): "אין משכירין להם בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שדות, ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות". על כך אומרת הגמרא:

מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי – חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע לה ממעשר, אי הכי בתים נמי איכא תרתי – חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע לה ממזוזה! אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר הוא.  (ע"ז כא.)

מחלוקת הראשונים: חובת הדר – מהי?

מדברי הגמרא עולה שחיוב המזוזה מוטל על הדר בבית, ולכן מכירת בית לגוי אינה נחשבת להפקעתו ממצוותו.

הגדרה זו ביחס למצוות מזוזה עולה מדברי רש"י:

חובת הדר – לפי שהיא משמרתו, וכתיב 'ביתך' – ביאתך, נכנס ויוצא בה.  (רש"י פסחים ד. ד"ה חובת הדר)

חובת הדר היא, דדרשינן 'ביתך' – דרך ביאתך, למי שנכנס ויוצא לה, זה הדר בה.   (רש"י בבא מציעא קא: ד"ה חובת הדר)

חובת הדר הוא ולא חובת הבית, הלכך ליכא אפקעתא, דכתיב 'ביתך' – דרך ביאתך, אלמא למי שנכנס ויוצא לתוכה אזהר רחמנא.   (רש"י עבודה זרה כא. ד"ה חובת הדר)

וכן נראה מדברי הרמב"ם:

המשכיר בית לחבירו – על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה, אפילו היה נותן שכר על קביעתה, מפני שהמזוזה חובת הדר היא ואינה חובת הבית.   (מזוזה ה, יא)

אומנם לר"י מלוניל דרך שונה בביאור המושג "מזוזה חובת הדר היא". ר"י מלוניל מסביר בפירושו להלכות מזוזה (המיוחס בטעות ל'נימוקי יוסף') את טעם חיוב השוכר במזוזה:

שהוא צריך לשמירה, כיון שהוא דר בתוכה. ואף על גב שאם לא היה שוכרה היה חייב המשכיר לעשות לה מזוזה, מידי דהוה אבית התבן ובית העצים, אפילו הכי כיון שהשוכר לא מצא בה מזוזה חייב לעשות לה מזוזה.   ('נימוקי יוסף' הלכות מזוזה ו: ד"ה משכיר)

מדבריו עולה שמצוות מזוזה מוטלת גם על המשכיר, אף שאינו דר בבית, אלא שהואיל והמזוזה שומרת על הדר בה – הטילו על הנכנס לבית שאין בו מזוזה חובה לקובעה.

ר"י מלוניל חוזר על שיטתו זו ביתר הרחבה בפירושו למסכת בבא מציעא:

פשיטא דעל השוכר לעשותה, דהא אמר רב מזוזה חובת הדר היא, כלומר על השוכר לעשותה, לפי שהיא עשויה לשמירת מי שהוא עומד בבית... אבל ליכא לפרש חובת הדר היא לפי שאין בית חייבת במזוזה אלא אם כן אדם דר בה, דהא קיימא לן אפילו יש לו לאדם עשרה בתים שאין לו בהם דירה קבועה אלא שנכנס שם פעם אחת בשנה חייבות כולן במזוזות, חוץ מבית העצים שהנשים ניאותות בהן, ומאי ניהו – רוחצות, ובית מרחץ ובית הכסא שהם בתים שיש בהם ריח רע, וכן רפת בקר ולולים של תרנגולין.   (ר"י מלוניל בבא מציעא נט. מדפי הרי"ף ד"ה פשיטא)

דברים אלו מבארים מדוע הקביעה שמזוזה חובת הדר היא נאמרה ביחס לחיוב השוכר, אך על פי דבריו יש לעיין בסוגיית הגמרא בעבודה זרה: אם ההגדרה "מזוזה חובת הדר היא" אינה פוטרת את המשכיר, על אף שאינו דר בבית, כיצד אומרת הגמרא שבמכירת בית לגוי אין הפקעה ממצוות מזוזה משום ש"מזוזה חובת הדר היא"?

תשובה לכך נמצאת בדברי ר"י מלוניל עצמו בפירושו לסוגיה בעבודה זרה:

ואם תאמר הא איכא נמי הפקעת מזוזה, מתרץ בגמרא דליכא, דהא אמרינן מזוזה חובת הדר הוא, כלומר אינו דומה חיוב מזוזה לחיוב מעשר – חיוב מזוזה אינו אלא במקום שהוא דר בה, ואם ימכרנה לגוי נסתלק חיוב מזוזה, 'ביתך' דרך ביאתך, אלמא למי שנכנס ויוצא בתוכה אזהר רחמנא, אבל בהפקעות מעשר אינו יכול, דהא אי נמי מזבין לגוי לא מיפקע מחיוב מעשר, דהא סבירא לן אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר.   (ר"י מלוניל עבודה זרה ו. מדפי הרי"ף ד"ה אין משכירין)

ר"י מלוניל מבאר שמכירת הבית לגוי אינה מפקיעה אותו ממצוות מזוזה, הואיל ו"חיוב מזוזה אינו אלא במקום שהוא דר בה". נראה שלהבנתו הקביעה "מזוזה חובת הדר היא" אינה מתפרשת כפשוטה, שהמזוזה אינה חובת הבית אלא חובת הדר, אלא כוונתה שהחובה מוטלת רק על 'בית דירה'.[1] בשל כך, המגורים הם חלק מתנאי החיוב, והואיל והחיוב במזוזה אינו מוטל על המבנה מצד עצמו – אין מניעה מלמכור את הבית לגוי.[2]

דברי האחרונים – שעת החיוב במזוזה וברכתה

מן הדברים עולה מחלוקת ראשונים בגדר מצוות מזוזה: לפי רש"י והרמב"ם – חובת גברא המוטלת על הדר בבית, ולפי ר"י מלוניל – חובת חפצא המתייחסת לבית דירה.

הבנות אלו עולות גם מדבריהם של האחרונים. השולחן ערוך מבאר שמברכים על הציצית בשעת לבישתה ולא בזמן הטלת הציצית בבגד, הואיל וקיום המצווה הוא בשעת הלבישה:

ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא, שכל זמן שאינו לובש הטלית פטור מציצית, ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית, שאין מצוה אלא בלבישתו.   (שולחן ערוך אורח חיים יט, א)

המגן אברהם מקשה על כך:

וצריך עיון מאי שנא במזוזה דקיימא לן שצריך לברך כשקובעה, כמ"ש ביורה דעה סי' רפ"ט, דהתם נמי קיימא לן חובת הדר הוא, דכל זמן שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה.  (מגן אברהם שם, א)

לטענת המגן אברהם, מצוות מזוזה מתקיימת רק כאשר האדם נכנס לדור בבית, ואם כן – מדוע מברכים על המזוזה בשעת קביעתה ולא בשעת הכניסה לבית ובשעת תחילת המגורים? והרי היה ראוי לברך בשעת הכניסה לבית "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לדור בבית שיש בו מזוזה", בדומה לציצית.

קושיית המגן אברהם מבוססת על השוואה בין מצוות מזוזה למצוות ציצית: כשם שמצוות ציצית מתקיימת בשעת לבישת הבגד, כך מצוות מזוזה מתקיימת בשעת המגורים בבית.

המגן אברהם מתרץ:

לכן נראה לי דסתמא דמילתא במזוזה קובעה כשדר בתוכה, לכן מברך על עשייתה, אבל טלית מסתמא קובע בו ציצית עד שלא לובשו, לכן אינו מברך על עשייתו.  (שם)

תשובת המגן אברהם מבוססת על חילוק מציאותי בין ציצית למזוזה: קביעת המזוזה נעשית בדרך כלל בשעת תחילת המגורים, ולכן יש קיום מצווה במעשה קביעתה. עשיית הציצית, לעומת זאת, נעשית קודם הלבישה, ולכן היא 'הכשר מצווה' בלבד, ויש לברך רק בשעת הלבישה – "להתעטף בציצית".

על פי הבנתו זו מחדש המגן אברהם שתיתכן מציאות שבה נוסח הברכה בשתי המצוות ישתנה:

ואין הני נמי, אם היה לבוש ציצית ונפסקו לו והטיל בו ציצית אחרים, מברך 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות ציצית' כמו במזוזה... ואפשר דהוא הדין במזוזה, אם קבע בו מזוזה קודם שדר בתוכו, כשנכנס לדור בתוכו מברך 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לדור בבית שיש בו מזוזה', כנ"ל.  (שם)

לדברי המגן אברהם, המטיל ציצית בעודו לבוש בבגד אכן מברך "לעשות ציצית", והקובע מזוזה לפני שדר בבית אינו מברך, ובשעת כניסתו לגור בבית מברך "לדור בבית שיש בו מזוזה".

השוואתו של המגן אברהם בין ציצית למזוזה מבוססת על ההבנה שהקביעה "מזוזה חובת הדר היא" מלמדת שמצוות מזוזה היא 'חובת גברא'. ולכן כשם שמצוות ציצית – לפי פסיקת רוב הראשונים – היא 'חובת גברא' ולא 'חובת מנא', כלומר המצווה היא בלבישת טלית מצויצת ולא בעצם הטלת הציצית בבגד,[3] כך גם מצוות מזוזה היא 'חובת גברא', "חובת הדר" – חובת האדם הדר בבית שתהיה מזוזה בפתח ביתו.[4]

כשיטה זו נוקט גם רבי עקיבא איגר, הכותב שהנכנס לגור בבית שיש בו מזוזה חייב לברך בשעת כניסתו לבית על קיום המצווה לדור בבית שיש בו מזוזה:

ואגב אודיעו מה דנראה לי לדינא, במי שיצא מדירתו לבית אחר לדור שם ויש שם מזוזה מכבר שהניח שם הדר הראשון, דמחוייב הוא לברך על המזוזה, דזהו מצוה חדשה לו בבית זה. ואף דהוא פשוט, כמדומה אין נזהרים בזה ומצוי לשכוח.   (שו"ת רעק"א מהדורא קמא סימן ט)

על פי תפיסתו זו מוסיף רבי עקיבא איגר ומחדש שהחוזר לביתו לאחר תקופת היעדרות חייב לברך על המזוזה:

ונראה לי דגם ההולך מביתו לעסקיו בשוק שעות הרבה, ופעמים נוסע מעירו על איזה ימים, דלכאורה הדין דכשחוזר לביתו יברך על המצוה, דהא בינתים שלא היה בדירת ביתו לא היה עליו חובת מזוזה, ומתחיל עתה חיוב חדש.  (שם)

לדבריו, אומנם הבית אינו משתנה בשעה שהאדם יוצא ממנו, אך הואיל ומצוות מזוזה אינה חובת הבית אלא חובת הדר – המצווה מוטלת על האדם רק בשעת היותו בביתו, ולכן היא פוקעת בשעה שהוא עוזב את ביתו ושבה ומתחדשת בשובו.[5]

לעומת דברים אלו, במסכת מזוזה נאמר:

בית חדש, אחר שגמרו חייב במזוזה.   (מסכת מזוזה ב, יא)

הגרי"פ פערלא מדייק מכך שהחיוב במזוזה מתחיל מיד בשעת סיום בניית הבית, עוד לפני שהאדם נכנס לתוכו ומתחיל לדור בו:

ויותר מזה נראה לי דכל שקבע בית לדירתו מיד מתחייב במזוזה, אף על פי שעדיין לא דר שם כלל. וראיה לזה מברייתא דמסכתא מזוזה שבשבע מסכתות קטנות, דקתני התם בית חדש כיון שגמרו חייב במזוזה, עיין שם... הרי דמיד משגמר בניינו מתחייב במזוזה, אף על פי שעדיין לא נכנס לה ואיננו דר בה. דאם לא כן הוי ליה למימר כיון שדר בה או הכניס שם כליו חייב במזוזה. אלא מכיון שגמר בדעתו לדור שם, ועל דעת כך בנאו, מכיון שנגמר הבנין וראוי לדירה מיד חייב במזוזה אף על גב שעדיין לא נכנס לה. וכל שכן כשכבר דר בו אלא שיצא לדרכו, דלא פקע ממנו חיוב מזוזה מביתו וחצירו, שכן הוא דרך דירה – לדור שם ולצאת בדרך ולחזור למקומו.   (ביאור הגרי"פ פערלא לספר המצוות לרס"ג מצוות עשה ח)

מדבריו עולה הגדרה שונה בגדר מצוות מזוזה: לא מדובר בחובת גברא של האדם הדר בבית אלא בחובת הבית, המתייחסת לבית דירה. בשל כך, הואיל והבית מוגדר משעת בנייתו כדירת מגורים – חיוב מזוזה מתחיל מייד בשעה שבנייתו הושלמה, אף שהאדם לא התחיל את מגוריו בו.

על פי תפיסה זו, שמצוות מזוזה היא חובת הבית, מחלק רבנו חיים הלוי מבריסק – שלא כדברי המגן אברהם – בין גדר מצוות מזוזה לגדר מצוות ציצית:

הא דמברך מי שקובע מזוזה בבית חבירו (עי' רמב"ם פי"א מברכות הי"ג), אף דהוא אינו מקיים שום מצוה, דקיום המצוה תלוי במי שעליו חיוב המצוה, מכל מקום כיון שבזה המעשה יש בה קיום מצוה, מעשה מצוה היא, ומברכין על מעשה מצוה שעשה. ולא דמי לתולה ציצית בבגדו של פלוני, אף שהוא לבוש בעת העשיה בהבגד, דלא יהא צריך לברך, משום דאין הקיום מצוה בתליית הציצית רק במה שהוא לבוש בטלית שיש בה ציצית, לכן אין בגוף עשייתו קיום מצוה ואין זה מעשה מצוה שמברך עליה, אבל במזוזה הבית מחויב בקביעת מזוזה, ובקביעתו מתקיים המצוה של קביעת מזוזה, והרי היא מעשה מצוה ומברכין עלה.   (חדושי הגר"ח ברכות מד. 'ברכת ציצית ומזוזה')

לדברי הגר"ח, מצוות ציצית מתקיימת בלבישת הטלית המצויצת, ולכן הברכה נאמרת על ידי המתעטף בציצית. במזוזה, לעומת זאת, המצווה מתקיימת בעצם קביעת המזוזה בפתח הבית,[6] ולכן הברכה נאמרת על ידי קובע המזוזה ולא על ידי בעל הבית.[7]

כך נוקט גם רבי דוד פרידמן מקרלין בספרו 'שאילת דוד':

ונראה לי דציצית יש עליהן מצוה בעת הלבישה, שעניינם לראות אותם ולזכור את מצות ה', לכן בכל עת שלובש הטלית שיש בו ציצית מברך. מה שאין כן המזוזה, אין ענינה אלא שציוונו לקובעה בהבית שאנו דרים בה, ולכן כיון שכבר נקבע המזוזה בהבית אין עוד שם עשייה ומצוה, דבמה דנכנס לדור בה אין בה שום מצוה, לא כמו בציצית שיש מצוה בלבישתו הטלית שיש בו ציצית ענין מצוה. כנ"ל בזה, אף שהאחרונים מהנדזין בזה.   (שו"ת שאילת דוד יורה דעה סימן ח הגהה ו)

מדברי השאילת דוד יש ללמוד שהחילוק בין שתי המצוות, ציצית ומזוזה, נובע ממהותן השונה: מצוות ציצית היא חובת גברא, כפי שעולה מקביעת התורה (במדבר טו, לט–מ) שהציצית באה לשם ראייה וזיכרון. לעומתה, מצוות מזוזה היא חובת הבית שתכליתה היא בעצם קביעת המזוזה בפתח הבית, שכן בעצם הימצאותה שם האדם מביע את קבלת עול מלכותו יתברך.[8]

נטילת המזוזה בעזיבת הבית

יש בדברים אלו כדי ליישב דין נוסף – איסור לקיחת המזוזה בשעת היציאה מהבית:

תנו רבנן, המשכיר בית לחבירו – על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא – לא יטלנה בידו ויוצא... ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו.  (בבא מציעא קב.)

הראשונים שואלים מדוע קיים איסור בלקיחת המזוזה, ובמה שונה מזוזה מציצית, שלגביה פוסקים בגמרא (שבת כב.) ש"מתירין מבגד לבגד".[9] הריטב"א כותב ביישוב קושיה זו:

ואף על פי שאמרו גבי ציצית מתירין מבגד לבגד, שאני הכא דכיון דחלה קדושת שכינה בבית זה אין לו לסלקה משם.  (ריטב"א בבא מציעא קב. ד"ה לא יטלנה)

לדבריו, אסור ליטול את המזוזה מן הביתה הואיל ועל ידה חלה על הבית 'קדושת שכינה'. נראה כי דבריו מלמדים שמזוזה אינה חובת גברא אלא חובת הבית – החלת קדושת שכינה על הבית: בפתח ביתו של כל אחד מישראל יש לכתוב את הפרשיות המרכזיות שבתורה,[10] העוסקות בקבלת עול מלכות שמיים וקבלת עול מצוות, וכך הבית מוגדר כ'בית עבדו של ה''. אין להפקיע מהבית מעמד זה, ולכן גם כאשר האדם עוזב את הבית – אין לו ליטול ממנו את המזוזה הנתונה בפתחו.

בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק בדיון נוסף ביחס למזוזה – האם חיוב מזוזה תלוי בבעלות על הבית, ונבחן את היחס בין גדר חיוב המזוזה לבין דיון זה.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] רבי אריה לייב מאלין (בחידושיו א, יח) ביאר תפיסה זו: "אכן נראה לומר דיסוד חובת מזוזה הוא בהחפצא... ואף דבעינן על כל פנים שיהא דר בה, היינו משום דזהו תנאי לחיוב מזוזה שיהא דר בהבית, אבל כל שדר בה שוב יסוד חיובא הוא בהבית עצמו".

[2] האחרונים (שו"ת שאילת דוד יורה דעה סימן ח; דבר אברהם א, לז אות ג–יד; שבט הלוי ו, קסא; שו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן קג; קובץ תשובות הרב אלישיב א, קיז) דנים בדברי ר"י מלוניל ומבארים את כוונתו בדרכים שונות, והנלענ"ד כתבתי.

[3] הגדרה זו ביחס למצוות ציצית אינה פשוטה, ובעזרת ה' נעסוק בכך בשיעורים שיוקדשו למצווה זו.

[4] עי' ברכי יוסף (שם, אות ב) המודה להבנתו של המגן אברהם בגדרי מצוות ציצית ומזוזה, אך לשיטתו חכמים תיקנו ברכה רק על מעשה המצווה, ולכן בציצית תיקנו ברכה על מעשה הלבישה, ואילו במזוזה תיקנו ברכה על מעשה קביעתה.

[5] עי' עין יצחק (חלק א יורה דעה סימן לא) החולק וסובר שאדם מקיים את מצוות מזוזה גם כאשר אינו נמצא בביתו, שכן החיוב אינו תלוי בהימצאות בבית אלא במגורים בו, והמגורים מתקיימים גם בשעה שהאדם נמצא מחוץ לביתו.

[6] לכאורה על פי הבחנה זו אפשר לבאר את החילוק הקיים – לדעת הרמב"ם (תפילין א, יא) – בין מזוזה לציצית בדין 'לשמה'; אך עי' בתשובת רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת ברכת אברהם סימן מ) שאינו מחלק ביניהן, ואכמ"ל.

[7] עי' העמק שאלה (שאילתא קכו אות ז) המחלק בין מזוזה לציצית באופן אחר: בציצית יש איסור עשה – איסור ללבוש בגד בעל ד' כנפות שאין עליו ציצית, ואילו במזוזה קיימת מצות עשה בלבד. בשל כך, לדבריו, בציצית מברכים בשעת העטיפה, הואיל ואסור ללבוש את הבגד אם אינו מצויץ; ואילו במזוזה, הואיל והמצווה היא במעשה קביעתה בלבד ואין איסור לדור בבית שאין מזוזה בפתחו – אין מקום לברך 'לדור בבית שיש בו מזוזה'.

[8] הבחנה זו תלויה בהבנות השונות לעניינה של מצוות מזוזה, שעסקנו בהן בשיעור המבוא. ואכן ספר הזוהר (רעיא מהימנא פרשת ואתחנן דף רסג עמ' ב) משווה בין ציצית למזוזה ואומר שמגמתן שתיהן היא "דלא ינשי בר נש דוכרנא דקודשא בריך הוא לעלמין".

[9] בעלי התוספות (בבא מציעא קא: ד"ה לא יטלנה) מיישבים: "אף על גב דאמר שמואל דמטילין מבגד לבגד גבי מזוזה אסור, לפי שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה, וכשנוטלה כאילו מזיק אותן שידורו בבית".

[10] כן כותב המאירי (גיטין ו: ד"ה במסכת מנחות): "שקצת חכמי צרפת נוטים לומר שספר תורה אין שרטוטה מעכב בה, ומה שאמרו 'כאמתה של תורה' פירושו כמזוזה, שפרשיותיה יסוד התורה ועיקרה".