ברכות התפילין

תפילין של יד ותפילין של ראש – ברכה אחת או שתי ברכות

בשיעורים הקודמים עסקנו בביאור הכתוב "וקשרתם לאות על ידך": מהי הקשירה שהתורה מצווה עליה? האם המצווה היא במעשה הקשירה או בתוצאה, בהיות התפילין על גופו של האדם? והאם קיים בעניין זה חילוק בין תפילין של יד לתפילין של ראש? בשיעור זה נוסיף ונבחן את שתי השאלות האחרונות דרך סוגיית ברכות התפילין.

מוצא הדברים בסוגיית הגמרא במנחות:

אמר רב חסדא: סח בין תפילה לתפילה – חוזר ומברך. סח אין, לא סח לא? והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן: על תפילה של יד אומר 'ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין', על תפילין של ראש אומר 'ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין'! אביי ורבא דאמרי תרוייהו: לא סח – מברך אחת, סח – מברך שתים. (מנחות לו.)

הראשונים נחלקו בביאור הסוגיה. רש"י כותב:

לא סח – אין מברך אלא על של יד בלבד, סח מברך שתים – כדשלח רב חייא.   (רש"י שם ד"ה לא סח וד"ה סח מברך)

לדבריו, אדם שלא סח בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש מברך ברכה אחת על ההנחה, ורק מי שסח צריך לשוב ולברך פעם נוספת על תפילין של ראש.

בעלי התוספות מביאים בשם רבנו תם שיטה שונה:

ורבנו תם פירש: לא סח מברך אחת לשל ראש – מברך 'על מצות תפילין', שזו היא ברכתו. סח מברך ב' לשל ראש – 'להניח' ו'על מצות'.   (תוספות שם ד"ה לא סח)

לפי רבנו תם, מי שלא סח מברך על כל הנחת התפילין ברכה אחת, ומי שסח מברך שתי ברכות על תפילין של ראש – 'להניח' ו'על מצוות תפילין'.

הרי"ף (הלכות תפילין ח.) והרמב"ם (תפילין ד, ד) כותבים כדברי רש"י, ואילו הרא"ש (הלכות תפילין סימן יד) פוסק כשיטת רבנו תם.

שיטת רבנו תם, שמי שלא סח מברך על כל תפילה ברכה נפרדת, ברורה מסברה: הואיל ותפילין של יד ושל ראש הן שתי מצוות שונות שאינן מעכבות זו את זו – כדברי המשנה (לח.) והגמרא (מד.) – כל מצווה מחייבת ברכה בפני עצמה. ואכן מטעם זה הכריע הרי"ד כשיטת רבנו תם וסיעתו:

על הדברים הללו אני סומך וכך נראה לי עיקר, שהרי של יד ושל ראש שתי מצות הן, והיאך יתכן לפוטרו בברכה אחת, אלא ודאי על של יד מברך בפני עצמה ועל של ראש בפני עצמה, אף על פי שלא סח בנתים.  (ספר המכריע סימן פז)

מהו, אם כן, טעמה של שיטת רש"י? מדוע לשיטה זו יש לברך על תפילין של יד ועל תפילין של ראש ברכה אחת בלבד?

תשובה לכך מפורשת בדברי הרמב"ם:

אף על פי ששתי מצות הן ואינן מעכבות זו את זו, הואיל ועניין שתי המצות ענין אחד הוא מברך אחת, שענין שתיהן הזכרון, שנאמר 'למען תהיה תורת ה' בפיך' וגו', ואינן דומין לברכות של נישואין, שכל אחד מהן על עניין בפני עצמו.  (שו"ת הרמב"ם סימן רפח)

לדברי הרמב"ם, אף שתפילין של יד ושל ראש הן שתי מצוות שונות, הואיל ויש להן עניין משותף – "למען תהיה תורת ה' בפיך" – יש לברך עליהן ברכה אחת.

יתרה מזאת, בתוספתא נאמר שיש לברך על הפרשת תרומות ומעשרות ברכה אחת:

היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות, אומר 'ברוך אשר קדשנו להפריש תרומה ומעשר'.   (תוספתא ברכות ו, יט)

הגר"א מוכיח מדברי התוספתא שיש לברך ברכה אחת על מצוות נפרדות שמקיימן יחד:

ועוד קשה מתוספתא פרק הנ"ל גבי ברכת תרומה ומעשר, וז"ל: היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות מברך ברכה אחת, וכן פסק הרמב"ם (בפ"א מה' מעשרות הלכה י"ו) שאם הפריש מעשר ותרומת מעשר ומעשר עני ומעשר שני בבת אחת ולא סח ביניהן מברך ברכה אחת, ואם הפסיק ביניהם מברך על כל אחת ברכה הראויה לו, וכ"פ טוש"ע (י"ד סי' של"א סעיף ע"ח) ולא הגיה שם הרב כלל, הרי דיכול לברך ברכה אחת אפילו לכמה מצות שחלוקים כ"א בפ"ע ולא שם אחד להם רק אם לא הפסיק.   (ביאור הגר"א אורח חיים כה, ה ד"ה וי"א)[1]

הגר"א מוסיף ומקשה על שיטת רבנו תם:

ועוד היאך תיסק אדעתין לברך ב' ברכות על של ראש כשסח ביניהם אחר ששל יד כבר מונח, וכן כשאין לו אלא תפילין של ראש (כמ"ש סי' כ"ו ס"ב), והיאך יאמר ב' פעמים 'וצונו' על מצוה אחת, ומאי שנא מכמה טליתות של ציצית אם לבשם בבת אחת דמברך רק ברכה א' כשלא הפסיק ביניהם, וכאן יברך ב' ברכות לבד להניח שבירך כבר על של יד.  (שם)

לדברי הגר"א, אין קושי בשיטת רש"י שעל פיה מברכים ברכה אחת על שתי המצוות (כדברי התוספתא), אלא דווקא בשיטת רבנו תם: מדוע מי שסח בין תפילין של יד לתפילין של ראש מברך שתי ברכות על תפילין של ראש? היכן מצאנו מצווה שמברכים עליה שתי ברכות שונות?!

ואכן הראשונים האוחזים בשיטת רבנו תם נחלקים לשתי סיעות בביאור הסוגיה.

בעל המאור כותב:

וההיא דתפילין אין לה שום ענין בכאן, ואין לנו כיוצא בה בכל הברכות ובכל המצות. ולפי דעתי נראה לי מה טעם אמרו סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו, אף על פי ששתי מצות הן, כיון דכתיב בהו בתפילין של יד ושל ראש 'והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך' צריך זכירה שתהא תכף תפלה של ראש לתפלה של יד, כדי שתהא הויה אחת לשתיהן, ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו. לפיכך חוזר ומברך ברכה של תפלה של יד וממשמש בתפלה של יד ומחזק את הקשר, ועוד מברך ברכה שניה על של ראש, ותוכף שתי מצות זו לזו. וזו היא שאמרו סח מברך שתים לא סח מברך אחת, שאם לא סח ביניהן מברך ברכה אחת על זו וברכה אחת על זו, ואם סח ביניהן מברך שתים על של ראש, לפי שחוזר מברך ברכת של יד ותוכף לה ברכה שעל של ראש, והוי ליה כמברך שתים על של ראש.   (המאור הקטן ראש השנה יב.)

לפי בעל המאור, אדם הסח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, הואיל וצריך "שתהא הויה אחת לשתיהן", חייב לחזור ולברך פעם נוספת על תפילין של יד, למשמש ולחזק את הקשר, ולאחר מכן לברך על תפילין של ראש ולהניחן. לשיטה זו מיושבת תמיהת הגר"א, שכן על פיה גם כשסח אינו מברך שתי ברכות על מצווה אחת.  

אומנם מדברי הרא"ש עולה שיטה שונה:

ורבנו תם ז"ל פירש לא סח מברך אחת על של ראש – 'על מצות תפילין', סח מברך שתים על של ראש, שצריך לחזור ולברך 'להניח'. וכן כתב בשמושא רבא דתפילין, וכן מסתבר, דאי נתקן ברכה על מצות על של ראש כשהוא מניח לברך בלא של יד, למה לא יברך נמי אותה ברכה כשהוא מניחה עם של יד. ואם תאמר, ברכת 'להניח' שבירך על של יד פוטר של ראש, אם כן יברך נמי 'להניח' כשהוא מניח של ראש לבדו, ולמה תיקנו ברכה אחרת. אלא מסתבר שעיקר תיקון הברכות כך היתה, בתחילת הנחתם תיקנו לברך 'להניח', וקאי נמי על של ראש, וכשמניח של ראש מברך נמי 'על מצות', שזו היא גמר המצוה. הילכך אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם 'להניח', וכן אם מניח תפילין של ראש לבדו יברך שתים.  (רא"ש, שם)

לדברי הרא"ש, חכמים תיקנו שתי ברכות לתפילין של ראש, 'להניח' ו'על מצות', ולכן כשם שהסח מברך שתי ברכות על תפילין של ראש, כך המניח רק תפילין של ראש מברך שתיים.

לשיטת הרא"ש מיושבת תמיהתו של הגר"א מדברי התוספתא, שכן אומנם ברכת 'להניח' עולה גם לתפילין של ראש, אך יש לברך על תפילין של ראש ברכה נוספת – 'על מצות תפילין'. אולם עצם טענתו של הרא"ש, שיש לברך שתי ברכות על תפילין של ראש, צריכה תלמוד, וכפי שתמה הגר"א (שם): "והיאך יאמר ב' פעמים וציוונו על מצוה אחת?!".

מדוע "כל תפילה טעונה שתי ברכות"?

הגר"א עצמו מציין שבתנחומא מפורש כשיטה זו:

ומצוה להניח תפלין של יד תחילה ומברך 'בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפלין', וחוזר ונותן של ראש ומברך 'בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות תפלין'. ואם סח בין תפלה של יד לתפלה של ראש עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, ואם ב'יהא שמיה רבא מברך' או בקדושה פסק בין תפלה של יד לשל ראש, וענה קדושה או יהא שמיה רבא, מעורכי המלחמה אינו חוזר, אלא חוזר ומברך על של ראש, מפני שכל תפילה טעונה שתי ברכות, אם ברכן כאחת עולות לזו ולזו, אם הפסיקן ביהא שמיה רבא או בקדושה בטלה ברכה ראשונה וחוזר ומברך שתיהן.  (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בא, יד)

מפורש בדברי התנחומא "שכל תפילה טעונה שתי ברכות".

הט"ז מביא את דברי אחיו, רבי יצחק הלוי, המבאר את טעם הדבר:

והטעם לזה שאמרו שראוי לברך על כל אחת מהם ב' ברכות, נראה שהוא מפני שיש בכל אחד מהן ב' ענינים. א' הוא הגוף המצוה, שהוא לזכרון להאמין מציאות הש"י ויחודו ויציאת מצרים ושכר ועונש, ואף אם היה אוחזם בידו היה אפשר לקיים מצוה זו, ועל זה נתקנה ברכות 'על מצות תפילין'. והשני הוא הנחת וקשירת תפילין במקומה המיוחד לה, כדכתיב 'וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך', ועל זה נתקנה ברכה 'להניח תפילין'.  (ט"ז אורח חיים כה, ו)

לדבריו, ברכת 'על מצוות תפילין' נתקנה כנגד עניינן של התפילין – "לזכרון להאמין מציאות הש"י ויחודו ויציאת מצרים ושכר ועונש", ואילו ברכת 'להניח תפילין' נתקנה כנגד מעשה המצווה עצמו – "הנחת וקשירת תפילין במקומה המיוחד לה".

נעמיק בדברים אלו. בדרך כלל מצוות התורה מסתכמות בעשיית מעשה המצווה. לעומת זאת, תפילין אינן מצווה בלבד אלא גם "אות" ו"זכרון": התפילין נושאות תכנים מסוימים – יציאת מצרים וקבלת עול מלכות שמיים – שהאדם המניחן אמור לזכור. בשל כך, לעומת רוב מצוות התורה, שבהן תוקנה ברכה על קיום המצווה בלבד, לתפילין יש ברכה נוספת, המכוונת למהות המצוה – זיכרון התכנים הכתובים בפרשיות התפילין.[2]

אומנם הקרן אורה תמה על דברי אחי הט"ז:

ובלאו הכי אין זו מוכרח, כי עיקר הברכות נתקנו על המעשה ולא על טעמן, דאם כן במצה ומרור נמי לברך שתים על מצות מצה, כי היא לאות על בצקת אבותינו, ומה שכתב דהכא אם היה אוחזה בידו גם כן היה מקיים גם זה לא אבין, אם כן מזוזה נמי נימא הכי, דהוא גם כן לאות על אחדותו יתברך, ויאמר ברכה אחת על האות ואחת על הנחת המקום, וגם בזה יש לחלק, אבל כל זה לא מצינו בשום מצווה מהמצוות.  (קרן אורה מנחות שם, ד"ה גמרא סח)

לטענתו, אין מקום לברך ברכה נוספת המכוונת לטעמה של המצווה, גם כאשר הטעם מפורש בתורה, כמו במצוות מצה, מרור ומזוזה.

לכן נראה לבאר שיטה זו באופן שונה: על מצוות תפילין נתקנה ברכה אחת בלבד, אך תפילין אינן מצווה בלבד אלא גם "אות": התפילין הן ביטוי להיותנו עַם ה'. בשל כך, מלבד ברכת המצוות תיקנו חכמים ברכה נוספת, ברכת השבח, על ה"אות" שבתפילין.

ואכן גם בשעת המילה תיקנו חכמים שתי ברכות:

תנו רבנן: המל אומר 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה', אבי הבן אומר 'אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'.  (שבת קלז:)

מה טיבה של ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"? מדוע נתקנה ברכה נוספת מעבר לברכת המצוות שמברך המוהל?[3] ערוך השולחן (יורה דעה רסה, ד–ח) מבאר שברכת "על המילה" היא ברכת המצוות שנתקנה על מצוות המילה, ואילו ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" היא ברכת השבח שנתקנה על ברית המילה – הודיה על הכנסת התינוק בבריתו של אברהם אבינו.

על פי דברים אלו נראה לבאר גם את טעמן של שתי הברכות בהנחת התפילין: האחת – ברכת המצוות על קיום המצווה, והשנייה – ברכת השבח על ה'אות' שבתפילין.

טעם החילוק בין תפילין של ראש לתפילין של יד

על פי דברים אלו, כשם שהמניח תפילין של ראש לבדן מברך שתי ברכות, כך המניח תפילין של יד לבדן צריך לברך שתי ברכות.

כדברים אלו כותב בעל התרומה:

ואדם שאין לו רק תפילין אחד, או של יד גרידא או של ראש לחודיה, יניחם ויברך עליהם שתי ברכות, 'להניח' ו'על מצות', דאינן מעכבות זו את זו. או אם יש לו שתיהן ואינו חפץ להניח רק אחת מהם – הרשות בידו, ויברך עליהם שתי ברכות.   (ספר התרומה הלכות תפילין סימן ריג)[4]

לעומת זאת, הטור פוסק שרק על תפילין של ראש יש שתי ברכות, אך המניח תפילין של יד לבדן מברך רק ברכה אחת:

ואם אין לו אלא אחת, בין של ראש בין של יד, מניחה ומברך עליה, שכל אחת מצוה בפני עצמה היא. ומברך על של יד כשהיא לבדה אחת, ועל של ראש כשהיא לבדה שתים.  (טור אורח חיים סימן כו)[5]

מדברי הטור עולה חילוק בין תפילין של יד לתפילין של ראש. מהו טעמו של חילוק זה? מדוע על תפילין של יד יש לברך ברכה אחת, ואילו על תפילין של ראש יש לברך שתי ברכות?

ערוך השולחן כותב בביאור העניין:

ונראה לי ד'להניח' היא ברכת המצוה ו'על מצות' היא ברכת תודה, שזיכנו ה' לעשות אות בינו ובינינו, וזה שייך לשל ראש, כמו שדרשו על קרא ד'וראו כל כו' כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' – אלו תפלין שבראש.   (ערוך השולחן אורח חיים כה, י)[6]

לדבריו, ברכת 'להניח' היא ברכת המצוות, ואילו ברכת 'על מצוות' היא ברכת השבח – "שזיכנו ה' לעשות אות בינו ובינינו". בשל כך, הואיל ועיקר האות הוא בתפילין של ראש, שהן התפילין הגלויות והמבטאות את האות כלפי חוץ, ברכה זו נתקנה רק עליהן.[7]

הגרי"ד סולובייצי'ק מבאר גם הוא שברכת 'על מצוות' אינה ברכת המצוות, אך הוא מבאר את עניינה באופן אחר:

ישנם שני קיומים במצות תפילין: א) קיום פעולה של מעשה הנחה שהיא מצוה כמו לולב ושופר; ב) קיום בגברא עצמו שיהא מעוטר בתפילין. לגברא שאינו מעוטר בתפילין חסר משהו, והוא נקרא קרקפתא דלא מנח תפילין, המוגדר בגמרא בראש השנה (יז, א; ועיין גם ברמב"ם פ"ג מהלכות תשובה ה"ה) כפושע ישראל בגופו. לכן סובר רבינו תם, כמבואר בתוספות בברכות (ס, ב), שמברכים שתי ברכות על תפלה של ראש: להניח ועל מצות תפילין. קיום הנחה כשלעצמו מקביל לשאר מצוות מעשיות ואינו מחייב אלא ברכה אחת. לפיכך, על תפלה של יד מברכים רק להניח תפילין, שכן אין בה אלא קיום מעשה ההנחה. הקיום השני, של הכתרת הגברא, מוגבל לתפילין של ראש. הוא נובע מגזירת הכתוב ד"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", וכדתניא (מנחות לה, ב), "ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש". ולא לחינם היה הרא"ש מצמיד ברכת עוטר ישראל בתפארה להנחת תפילין שבראש, כיון שמהות מצות תפילין של ראש היא הכתרת הגברא. מי שאינו מניח תפילין של יד אינו נקרא דרעא דלא מנח תפילין. לפיכך, על של יד מברך אחת ואילו על של ראש שתים, אחת על הפעולה עצמה ואחת על הכתרת הגברא.   (שעורים לזכר אבא מרי, 'קריאת התורה בשבת בשני ובחמישי', עמ' קפא)

לדבריו, גם בתפילין של יד וגם בתפילין של ראש יש מעשה מצווה ככל מצוות התורה, אך בתפילין של ראש יש קיום נוסף – התפילין מחילות קדושה מיוחדת על מניחן ומגדירות אותו כאדם העטור בתפילין. קיום זה נעשה על ידי התפילין של ראש לבדן, ולכן עליהן תיקנו ברכה נוספת – "על מצוות תפילין".[8]

נוסח הברכה בתפילין של ראש ובתפילין של יד

מן האמור עולה שלשיטת בעל התרומה, הרא"ש וסיעתם, ברכת המצוות על תפילין של יד ועל תפילין של ראש נתקנה באותו הנוסח – 'להניח תפילין'; ואילו לשיטת רש"י וסיעתו יש הבדל בנוסח הברכה בין תפילין של יד לתפילין של ראש. מה טעמו של הבדל זה?[9]

רבנו מנוח כותב שחכמים תיקנו לתפילין של ראש נוסח שונה מחמת חשיבותן:

לפי שהם עיקר המצוה... ועוד שבתפילה של ראש יש הרבה דברים שאינם בתפילה של יד, ומצינו שקדושתן יתירה מתפילה של יד. ועוד, שעל שם תפילה של ראש נקראו טוטפות... ומפני זה תיקנו חכמים לברך עליהם 'על מצות תפילין'.   (רבנו מנוח הלכות תפילין ד, ד)

לעומתו, הקרן אורה כותב:

ונראה בטעם שינוי הברכות, משום דבשל יד נאמר 'וקשרתם' כו', חיוב ההנחה בפירוש, משום הכי מברך 'להניח', אבל בשל ראש נאמר 'והיו לטוטפות' כו', ולא נאמר החיוב בפירוש כמו בשל יד, משום הכי מברך 'על מצות' כו' ואינו מזכיר חיוב הפעולה בפירוש.   (קרן אורה מנחות לו. ד"ה גמרא סח)

הקרן אורה מבאר שההבדל בין תפילין של יד לתפילין של ראש נובע מההבדל בלשון הכתובים: בתפילין של יד הציווי הוא "וקשרתם", ואילו בתפילין של ראש – "והיו". בשל כך, בתפילין של יד נוסח הברכה מתייחס למעשה הקשירה, ואילו בתפילין של ראש נוסח הברכה אינו מתייחס למעשה הקשירה אלא לתוצאה – הימצאות התפילין על גופו של האדם.

מלשון הקרן אורה נראה שאין הבדל בגדר המצווה בין תפילין של יד לתפילין של ראש, אלא שהואיל ולשון התורה שונה – גם בנוסח הברכה יש הבדל ביניהן. אומנם בשיעור הקודם הובאו דברי הרוגצ'ובר, הטוען שקיים בין תפילין של יד לתפילין של ראש בגדר המצווה:

דגבי תפילין של יד המצוה היא ההנחה או הקשירה לשיטת ר"א, אבל בשל ראש המצוה שיהיה מונח.   (צפנת פענח תפילין ד, ד)

לדברי הרוגצ'ובר, בתפילין של יד המצווה היא מעשה הקשירה, ובתפילין של ראש המצווה היא בהימצאותן על האדם.[10]

הרוגצ'ובר מוסיף ומבאר על פי דרכו את נוסח הברכה על תפילין של יד:

ובזה מדוייק מה דאנו מברכין 'להניח תפילין' על של יד... משום דבשל ראש לא הנחה הוא המצוה, רק שיהיה מונח.  (שם)

כפי שהובא בשיעור הקודם, לדברי הרוגצ'ובר מצוות תפילין של יד היא במעשה הקשירה בלבד, ומצות תפילין של ראש היא בהימצאותן בלבד, אלא שיש קיום בהימצאות התפילין של יד על האדם כחלק מקיום מצוות תפילין של ראש – "כל שבין עיניך יהא שניים".

ללבוש מרדכי דרך שונה מעט:

והנה בתפילין של יד כתיב 'וקשרתם לאות', והכא הרי הקשירה היא גמר מצוה, אם כן הקשירה בעצמה מצוה, מלבד המצוה שיהיו מונחים, שהרי הכא כתיב 'וקשרתם לאות', אם כן המצוה שיהיו מונחים לאות. אבל בתפילין של ראש כתיב קרא 'והיו לטוטפות', ולא כתיב 'וקשרתם לטוטפות', אם כן בתפילין של ראש המצוה רק שיהיו על הראש, ולא הקשירה. לפי זה מיושב בפשיטות קושיית פסקי הרא"ש, שהקשה על רש"י דכיון דברכת 'להניח' פוטרת את של ראש מדוע לא יברך על של ראש לבדו גם כן 'להניח'; אכן לדברינו ניחא, דעל של ראש לא שייך לברך 'להניח' אחרי דאין ההנחה המצוה, אם כן על של ראש מברכין רק 'על מצות', אבל כשמברכין על של יד 'להניח' משום דבשל יד כתיב קרא 'וקשרתם', אם כן הקשירה הוי גם כן מצוה, אבל הא בברכת 'להניח' פוטרין גם המצוה שיהיו על היד, אם כן בברכת 'להניח' כולל הן מעשה ההנחה (היינו הקשירה) והן מה שיהיו מונחים, משום הכי פוטר בזה גם של ראש. אבל אם סח, דהוי הפסק וצריך לברך רק על של ראש, לא שייך לברך 'להניח', דהרי בשל ראש לא כתיב 'וקשרתם', ואם כן ההנחה לא הוי מצוה, רק המצוה שיהיו על הראש, משום הכי לא שייך לברך 'להניח', ורק ברכת 'על מצות תפילין'.   (שו"ת לבוש מרדכי סימן יב)

הלבוש מרדכי מבחין גם הוא בין תפילין של יד לתפילין של ראש מצד גדר המצווה, כעין דברי הרוגצ'ובר, אך לדבריו המצווה בהימצאות תפילין על גוף האדם קיימת גם בתפילין של יד וגם בתפילין של ראש, אלא שבתפילין של יד יש חובה נוספת – מצוות הקשירה, שמקורה בכתוב "וקשרתם לאות על ידך".

בשולי הדברים נראה להוסיף שאפשר להעמיק את ההבחנה בין תפילין של יד לתפילין של ראש לאור דברי התוספות:

ותפילין נראה לשון ויכוח, כמו 'ויפלל' שעשה פלילות עם קונו, על שם שהם עדות והוכחה שהשם נקרא עליו ויראים ממנו, כגון דאמרינן לקמן 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך' וגו' אלו תפילין שבראש.  (תוספות מנחות לד: ד"ה לטוטפת)

בעלי התוספות מבארים שתפילין של ראש "הם עדות והוכחה שהשם נקרא עליו". על פי דבריהם אפשר להציע שאומנם גם תפילין של יד וגם תפילין של ראש קרויות "אות", אך יש הבדל בין ה'אות' שבתפילין של יד ל'אות' שבתפילין של ראש: בתפילין של יד ה'אות' הוא בכך שהאדם מבטא בהנחתן "שממשלת קוני ומשרתו עלי" (רש"י ברכות ל: ד"ה תפילין) – שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים, ואילו בתפילין של ראש ה'אות' הוא בהיותן "עדות והוכחה שהשם נקרא עליו" – ביטוי להשראת השכינה.

על פי האמור, בתפילין של יד האדם משעבד את גופו ומעשיו לקב"ה בהנחת הפרשיות העוסקות בקבלת עול מלכות שמיים על ליבו, ולכן הן כעין סימן עבדות. לעומתן, תפילין של ראש הן "טוטפות", "ומשמעות 'טוטפות' הוא תכשיט המורה על חשיבות האדם הנושאו" (העמק דבר שמות יג, טז), ובשל כך הן קרויות "פאר" – "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד, יז[11], בתפילין של ראש האדם כביכול נושא את שם ה' שנקרא עליו.

לכן בעוד בתפילין של יד נאמר לשון ציווי מעשי – "וקשרתם לאות על ידך", בתפילין של ראש הציווי הוא על היות האדם מעוטר בהן – "והיו לטוטפות בין עיניך". בשל כך גם גדר הברכה שונה: בתפילין של יד נוסח הברכה מתייחס לאדם – "להניח תפילין", ואילו בתפילין של ראש נוסח הברכה מתייחס להימצאותן על האדם – "על מצות תפילין".[12]
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] הירושלמי (דמאי ה, ב) מביא מחלוקת אמוראים בדין זה, ואפשר היה להבין שמדברי הבבלי (סוכה מו.), "היו לפניו מצות הרבה – אומר 'ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות'; רבי יהודה אומר: מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה", עולה שלא כדברי התוספתא. אומנם הרמב"ם (מעשר א, טז) פוסק את דברי התוספתא; ועי' ריב"ש (סימן שפד) שיישב את סוגיית הבבלי עם דברי התוספתא.

[2] עי' פרי מגדים (שם) שביאר דברים אלו באופן שונה מעט: "והעלה מהר"י דב' ברכות, 'להניח' ו'מצות', קאי תרוייהו על של יד ושל ראש, ולא שייך חבילות, כי בכל א' מהתפלה יש ב' מצות: א' בראיית התפילין ומה שכתוב בהם, יציאת מצרים מופת על חידוש העולם ששינה הטבע ומשגיח בתחתונים... שנית, להניח על יד וראש לשעבד המוח והנפש עם הגוף, ועל זה מברך על של יד ב' ברכות: א' 'להניח' ב' 'על מצות תפילין', לזכור מה שכתוב בהן – יציאת מצרים כו'". לדבריו, בתפילין יש שני קיומים שונים: זכירת תוכני התפילין וקבלת עול מלכות שמיים. ברכת 'להניח' מכוונת כנגד קבלת עול מלכות שמיים, הנעשית במעשה הנחת התפילין על היד ועל הראש (שכן בכך האדם משעבד את ליבו ואת מחשבתו לה' יתברך), וברכת 'על מצוות' מכוונת כנגד זכירת התכנים הכתובים בפרשיות התפילין.

[3] עי' בראשונים על אתר, ואכמ"ל.

[4] וכן כתבו הסמ"ג (מ"ע כב) ורבנו פרץ (בהגהותיו לסמ"ק קנג, ט).

[5] וכן פוסק הרמ"א (שם).

[6] וע"ע בדבריו בסעיף יג.

[7] נראה לבאר על פי עיקרון זה את המנהג המובא ברמב"ם (תעניות ה, יא) לגבי תשעה באב: "ומקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין בראש". נראה שדווקא תפילין של ראש, הואיל והן ביטוי גלוי לכך ששם ה' נקרא עלינו, אינן שייכות בתשעה באב, שבו אנו אבלים על חורבן המקדש וסילוק השכינה.

[8] הגרי"ד מוסיף וטוען (שם, וכן בשיעורי הגרי"ד סימן ה), שמטעם זה בתפילין של יד המצווה היא במעשה ההנחה ואילו בתפילין של ראש המצווה היא בהיות האדם עטור בהן (וזאת בניגוד לדברי הרוגצו'בר והלבוש מרדכי דלהלן). ולכאורה אין הכרח במסקנה זו.

[9] ואכן הרא"ש (שם) חולק מטעם זה על שיטת רש"י והרי"ף.

[10] עי' ליקוטי שיחות לאדמו"ר מלובביץ' (חלק לט עמ' 24 ואילך) שהרחיב בביסוס הבחנה זו.

[11] עי' בדברי הגמרא (סוכה כה:): "אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אָבֵל חייב בכל מצות האמורות בתורה, חוץ מתפילין, שהרי נאמר בהן פאר". [לרוב הראשונים האבל אסור גם בתפילין של יד, אומנם עי' בדברי הרמב"ם שהובאו לעיל הערה 7, ואכמ"ל.]

[12] להרחבה על ההבחנה בין תפילין של יד לתפילין של ראש עי' בדברי הראי"ה קוק בסידורו 'עולת ראיה' (עמ' כט–לא).