ערך אביעד ברסטל

***

פתיחה

בשיעור שעבר עסקנו במשנתו של הרב הרצוג אודות מקומו של המפקד הממונה בהגדרת מצבי פיקוח נפש, ומתוך כך גם בתפקידו של הרב הצבאי כפוסק הלכה. כפי שראינו, הרב הרצוג הדגיש את הצורך בכך שהרב יהיה חלק מן "הועד הממונה", כלומר שהרב הצבאי נדרש להיות גם מפקד, וזאת כדי שיוכל להבין היטב את המציאות המבצעית לאשורה.

במשך עשרות שנים הסמיכה הרבנות הצבאית רבנים צבאיים משכמם ומעלה, אשר עשו את מלאכתם במסירות ובמקצועיות רבה, ולקחו חלק חשוב במלחמות ישראל. כאשר נכנס הרב אביחי (אבי) רונצקי לתפקידו כרב הראשי לצה"ל הוא ביקש 'לעלות קומה' בנושא הרב הצבאי כמפקד, ועל כן פעל במרץ עם הגורמים הממונים בצה"ל כדי להעביר את קורס הרבנים הצבאיים לבית הספר לקצינים – בה"ד 1. הרב רונצקי השקיע בכך מאמצים רבים אשר נשאו פרי, ומאז הרבנים הצבאיים (ואני בתוכם) עונדים על צווארון מדיהם גם את 'סיכת המ"מ' המאפיינת את כלל מפקדי צה"ל, בוגרי בית הספר לקצינים.

תפיסה זו של הרב רונצקי היתה חלק מהשקפתו העקרונית אודות דמותו של פוסק ההלכה בהלכות צבא. הרב רונצקי, ומאוחר יותר גם הרב איל קרים, כתבו על כך בהרחבה, ובדבריהם נעסוק בשיעור הנוכחי, אשר ישלים את דיוננו בשאלה מי הגורם המוסמך להגדיר מהו פיקוח נפש.

 

"חיציו של גיבור"

שנים לפני שהתמנה הרב רונצקי לרב הראשי לצה"ל הוא פרסם את סדרת ספריו "כחיצים ביד גיבור", ובהם תשובות שהשיב לחיילים ולמפקדים בצה"ל. בדברי ההקדמה לכרך א' הוא כותב כך:

"בדרך כלל, ניצבות בפני מורה ההלכה שתי בעיות עיקריות: האחת – ידיעת כלל המקורות על בוריים, דבר המחייב בקיאות רחבה והעמקה כאחד. והשניה – הכרת המציאות לגביה נשאלת השאלה. לאחר שגלו ישראל מארצם, השאלות שבאו לפני הפוסקים נסבו בעיקר סביב ענייני הפרט והקהילה, וכל דור יכול היה להתבסס על תשובות גדולי התורה שקדמו לו.

אך עם תקומת מדינתנו וצבאנו, צצו ועלו בעיות הלכתיות רבות, שקשה למצוא להן פתרונות בספרי הקדמונים, וזאת מפני ששאלות מעין אלו לא עמדו לפני פוסקי הדורות הקודמים, ולגביהם הן היו בבחינת "הלכתא למשיחא". ועוד, גם כשהמקורות ידועים, צריך מורה-הוראה לרדת לשרשי המקרה הנידון, כדי שההלכה תתאים למציאות. ואף כאן קיימת בעיה, שרבותינו מפיהם אנו חיים אינם מכירים את ההויה הצבאית על בוריה, וישנו חשש שפסק ההלכה לא יתאים למצב בו נמצא השואל. וחשוב לדעת, שאין כאן שאלה טכנית גרידא, שלאחר לימוד ניתן להכירה ולהתייחס אליה מבחינה הלכתית, אלא זו מציאות חיים שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים בחיי היומיום הרגילים...

ייחודן של התשובות בספר הוא, שהן נכתבו על פי ניסיון של שנים רבות – בשירות סדיר, קבע ומילואים, רובן ככולן ביחידות שדה כחייל וכמפקד ברמות השונות. ונראה, שעמידה במקום שלימוד התורה והפיקוד הצבאי חוברים יחד, נותנת אפשרות לכוון באופן נכון יותר לאמיתתה של הלכה". (שו"ת כחיצים ביד גיבור, כרך א', הקדמה)

הרב רונצקי מבהיר שרק מי שחי את המציאות הצבאית לעומקה ומחזיק גם בזווית ראיה פיקודית, יוכל להגיע להכרעות הלכתיות מדויקות לאמיתה של תורה.

הרב פרופ' נריה גוטל הגיב לדברים אלה של הרב רונצקי, והביע הסתייגות משמעותית במאמר שכותרתו "איזהו גיבור?":

נמנו וגמרו הפוסקים לסמוך על "הכרעת מומחה" בתחום הצבאי, וחוות הדעת המקצועית משמשת בסיס מוצק לדיון ההלכתי; והדברים ידועים... מוסכמה זו יושמה הלכה למעשה מזה קרוב לחמישים שנה.

ספרו של הרב אביחי רונצקי "חיצים ביד גיבור" מעלה למעשה גישה חדשה. עורכי הספר, מי ממסכימיו ואף המחבר עצמו, מצהירים בפה מלא כי ייחודו של הספר – במחברו... מדובר איפוא במצב אידאלי בו נמנע הפיצול הלכה-צבא, מבחינת ה"גברא", שכן בשעה טובה קם "גיבור בעל חיצים" בישראל, ובכפיפה אחת דרים השניים. הוא הרופא שהוא הפוסק, הוא הרב שהוא הטכנולוג; הוא "עדינו העצני"...

ומאליה עולה השאלה: האם להעדיף מפסיקה מבית מדרשם של הגרש"ז אוירבך (בספר הצבא כהלכה), הגר"ש מן ההר (בספר דיני צבא ומלחמה) ושכמותם, או להעדיף את "חיציו של גיבור" בספרו החדש? ואל תהא זו קלה בעיניכם, שכן הללו חלוקים גם חלוקים, עקרונית ומעשית בפרט ובכלל... בנידון דידן מוצגת מפורשות גישה שונה, ולפיה עדיף הקצין התורני על הפוסק בעל ההכרה הביטחונית, וזו בהחלט אמירה חדשה...

קיצורו של דבר, אכן צדקו העורכים וספרו של הרב רונצקי מציב על מדף הלכות צבא ספר ייחודי המבטא במידה רבה גישה חדשה. יהיו שידרשו זאת לטב, ויהיו שידרשו למוטב, ברם הכל יודו כי דווקא לאור האמור לעיל, בהחלט ראוי הוא לעיון חכמים מעמיק, לא רק בתכניו לגופם אלא גם ביחס לעקרונות שהוא מתווה". (הרב פרופ' נריה גוטל, "איזהו גיבור", בתוך: הצופה, ה' באייר, יום העצמאות ה'תשנ"ו)[1]

הרב גוטל מצטט את ההלכה שבה עסקנו בשני השיעורים האחרונים, ומבהיר כי המומחה והמפקד הם המוסמכים לקבוע. אלא שלדעתו, כל תפקידם מסתכם במסירת "חוות דעת" בפני הרב מורה ההוראה, והוא זה שנדרש לבסוף לפסוק את פסקו. אכן הדגשנו בדברינו בשיעורים הקודמים, שקו עדין עובר בין השאלות שיש להפנות לרב ובין השאלות שיש להפנות למומחה, ולא תמיד ניתן לקבוע מסמרות בדבר. דעת הרב גוטל היא שהרב רונצקי הפריז בחשיבות מקומו של המפקד, על פני פוסק הלכות מובהק.

בתגובה למאמרו של הרב גוטל, פרסם הרב שלמה אבינר – מורו ורבו של הרב רונצקי – מאמר משלו תחת הכותרת "זהו גיבור", ובו הסביר:

'אך באשר לשאלה העקרונית מי עדיף, אולי נראה שאפשר לחלק. אם מדובר בפסיקת עקרונות הלכתיים כלליים מחודשים, ודאי שגדולי הדור עדיפים, ויתר על כן, מסתבר שרק הם רשאים לפסוק בנידון. אבל אם מדובר בשימוש אותם כללים גדולים כדי לפסוק הלכה במציאות מסוימת מסובכת שחשוב להעריכה נכונה, אז תלמיד חכם שחי באותה מציאות, הינו עדיף.

משל למה הדבר דומה: בהגדרת הפסד מרובה; הפוסקים שלנו על כל גדלותם נמנעו מלקבוע סכום כספי, אלא קבעו גדר: "הכל לפי ראות עיני המורה". וכן הוא לגבי גדר שעת הדחק'. (הרב שלמה אבינר, תגובה לנ"ל)[2]

הרב אבינר מבחין הבחנה יסודית בין העקרונות ההלכתיים ובין מימושם בפועל. אין ספק שעקרונות הלכתיים נקבעים אך ורק בבית המדרש, מפי סופרים ומפי ספרים. עצם הקביעה כי "חולה מאכילין אותו על פי בקיאין" – היא כשלעצמה הלכה פסוקה ומשנה מפורשת (ביומא ח', ה), כפי שכבר למדנו.

אלא שכאשר מבקשים להחיל את העקרונות במציאות נתונה, אין מנוס מהתבססות על חוות דעתו של איש המקצוע המעורה בה היטב. כפי שהזכרנו בקצרה בשיעור הקודם, הרב הרצוג היה ממניחי היסודות לתפיסות מחודשות בהלכות פיקוח נפש לציבור ולאומה. אך כל זה – בנוגע לעקרונות עצמם, ואילו את ההחלטה האם לחלל שבת בביצורי העיר טבריה או בהגנה על ירושלים – הותיר הרב הרצוג בידי המפקדה הממונה.

כפי שמדגיש הרב גוטל, החידוש בספרו של הרב רונצקי הוא בשילוב ובמיזוג שבין רב ובין מפקד. כפי שנוכחנו לדעת בשיעור הקודם, זה היה עומק חזונו של הרב הרצוג, כאשר הרב או פוסק ההלכה ישמש חלק בלתי נפרד מן "המפקדה הממונה".

 

'קשרי מלחמה'

דיון דומה לזה שהתפתח סביב ספרו של הרב רונצקי, התפתח כמה שנים לאחר מכן סביב סדרת ספריו של הרב איל קרים העונה לשם "קשרי מלחמה". בדומה לרב רונצקי, כתב גם הרב קרים בהקדמת ספרו:

"בשנים האחרונות חל גידול משמעותי במספר החיילים והקצינים הדתיים אשר משרתים בצה"ל בכלל, וביחידות המובחרות בפרט... אבל החידוש הגדול נעוץ בעובדה שקם בצה"ל סוג חדש של לוחם, טיפוס חדש של קצין. לא עוד "חייל מסורתי", לא עוד "חייל דתי", וגם לא עוד "קצין שומר מצוות". אלא זן חדש של לוחמים ומפקדים יראי שמיים, המקפידים על מצווה קלה כבחמורה... והחשוב מכל הוא: נכונותם הגבוהה להימלך בדעת תורה בכל הקשור לשירותם בצבא... מציאות זו מחייבת את הרבנים, מורי ההוראה אשר פוסקים בהלכות צבא, להיות מודעים לעומק ההוויה הצבאית ולשיאה של החוויה המבצעית, כדי שיקל עליהם לכוון לאמיתתה של תורה". (שו"ת קשרי מלחמה א', מן ההקדמה)

אין ספק שרוב פוסקי ההלכה וגדולי הדור אינם מודעים "לשיאה של החוויה המבצעית". גם אלו מביניהם ששירתו בצה"ל בדרך כלל לא היו קצינים, ובוודאי לא קצינים בכירים, ולדעת הרב קרים יקשה עליהם לכוון לאמיתתה של תורה.

גם כאן, הסתייג הרב פרופ' נריה גוטל מן הדברים, ובמאמר שבו סקר את מעלותיו ומגרעותיו של החיבור "קשרי מלחמה", הוא מסביר:

'היבט זה מוביל אותנו ל"שאלת המומחיות". המחבר מתואר בדש הספר כמי ששירת בעבר, ואף ממשיך ומשרת כיום במילואים בתפקידי פיקוד ביחידות קרביות חשובות... אין לחשוד את המחבר ביוהרה, שכן "רקע מקצועי" זה מעניק למחבר – בצדק – ביטחון, ואפילו נחרצות, בכל עת שהוא נדרש למציאות הצבאית, אם כי אולי בסגנון מופרז משהו. כך גם בהתבטאויותיו ביחס לרבנים: "דברי הגר"מ אליהו והגר"ד ליאור במחילת כבוד תורתם צריכים עיון גדול". הרב ליאור לא טמן יד בצלחת והשיב לו שגם הפסק שלו "מבוסס על חוות דעת של אנשי צבא – מג"דים ומח"טים". על כך מחמיא לו הרב קרים שזה "דבר חשוב כשלעצמו", אם כי לגופם של דברים הוא נשאר איתן בדעתו'. (הרב פרופ' נריה גוטל, "קשרי מלחמה", בתוך: עלון צוהר כרך ג', קיץ תש"ס)

ההתמקדות באותה תכתובת שבין הרב קרים ובין הרב דב ליאור מזכירה מאוד את הערותיו של הרב גוטל כלפי הרב רונצקי. דומני שדיון זה הוא חלק מן הניסיון להבין, ובעיקר ליישם, את דרישתו של הרב הרצוג בדבר פסיקה הלכתית מדויקת בענייני צבא וביטחון, תוך הבנה מעמיקה של המציאות: האם מכוחם של מפקדים או רבנים צבאיים שהם גם מפקדים; או שמא אך ורק על פי גדולי הדור, לאחר שהתייעצו עם איש מקצוע זה או אחר.

 

הרבנות הצבאית לדורותיה

חשוב להדגיש שאת חיוניות הפסיקה ההלכתית מתוך המערכת הצבאית הדגישו ברבנות הצבאית שנים רבות לפני שהצטרפו אליה הרב רונצקי והרב קרים, ואבקש לציין שתי דוגמאות מייצגות לכך.

הרב אברהם אבידן שימש במשך שנים ארוכות כרב צבאי ואף כראש מחלקת ההלכה ברבנות הצבאית, ובהמשך לימד בישיבת שעלבים. את השער הראשון של ספרו "שבת ומועד בצה"ל" הוא מקדיש, כמתבקש, לענייני פיקוח נפש תחת הכותרת "מלחמה בשבת וביום הכיפורים". לאורך כל מאמריו שם עוסק הרב אבידן בעקרונות הרחבים הקשורים לפיקוח נפש ציבורי, וכפי שכבר הוסבר, עקרונות מסוג זה – נדרשים לבירור ולליבן בתוככי בית המדרש.

המאמר האחרון שם הוא מאמר קצר, ובו תשובות מעשיות לחיילים ששאלו על המותר והאסור במסגרת הטיפול השוטף בטנקים במוצבים בגזרת דרום לבנון. הרב אבידן משיב להם בקצרה, אך מדגיש פעמיים תוך כדי דבריו:

"תשובה זו תואמה עם גורם פיקודי מקצועי מוסמך". (שבת ומועד בצה"ל עמ' פ"ז, הערה 1)

לאמור – הרב אבידן השכיל להבין, שיישום ומימוש עקרונות פיקוח נפש במציאות מבצעית נתונה, מחייבים אותו כרב צבאי להיות מתואם באופן מלא עם הגורם המקצועי האמון על הביטחון באותה גזרה.[3]

דברים מפורשים אף יותר כתב הרב זכריה בן שלמה, אשר שימש במשך שנים ארוכות כמדריך תורני בקורסי הרבנים הצבאיים, ובעצמו חיבר את הספר "הלכות צבא" (מהדורה ראשונה ה'תשמ"ו). בכתב העת "עוז" ערך הרב בן שלמה סקירה של כמה מספרי הלכות צבא, וכתב עליהם הערות והשגות. בפתח דבריו הוא מבקש להתייחס במישור העקרוני לדרכי הפסיקה בהלכות צבא, ובתוך כך כותב:

"נראה בעליל, שבפסיקה בעניני צבא ומלחמה לא זו בלבד שהפוסק צריך להיות תלמיד חכם מובהק, אלא צריך הוא להכיר את המציאות הצבאית היטב, ולא רק את הנתונים עצמם אלא אף את הלך הרוח בצבא וביחידה וההשלכות הנובעות ממנו.

נראה על פי זה שניתן לומר, שאם עומדות בפנינו בשעת הצורך שתי אפשרויות: האחת לשאול תלמיד חכם פוסק הלכות שאינו מגדולי הדור, אך מעורה במציאות הצבאית; והאחרת לשאול פוסק שנחשב בין גדולי הדור אך אינו מעורה במציאות הצבאית, ויש חשש סביר שלא יבין את המציאות לאשורה ואת הלכי הרוח של החיילים בשטח, אזי ודאי שהאפשרות הראשונה עדיפה.

יודע אני מניסיוני, שתלמידי חכמים מובהקים ששאלתים פעמים רבות בענייני צבא – נמנעו מלהשיב על שאלות למעשה בנימוק מפורש שאינם מכירים היטב את המציאות המדוברת". (הרב זכריה בן שלמה, סקירת ספרי הלכה בעניני צבא ומלחמה, הערות והארות, בתוך: כתב העת "עוֺז" כרך א' [ה'תשנ"ד], עמ' 321-322)

ניכר שגם הרב בן שלמה מבקש לשרטט באופן מדויק את דמותו של הפוסק בהלכות צבא, ולמצוא את האיזון הנכון בין איש ההלכה ובין המפקד המומחה לדבר אשר חוות דעתו היא הקובעת בהלכות פיקוח נפש.

 

חתימה: 'גדול וגיבור'

את השיעור הקודם חתמנו בדבריו של הרב גורן ביחס לרב הרצוג, ואת השיעור הנוכחי נחתום בסיפור שמספר הרב קרים באותה הקדמה ל"קשרי מלחמה" אודות הרב גורן:

"בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, עמדנו החל משעות הבוקר מפקד החטיבה, קצין ארטילריה ואני, על גג החפ"ק [חבורת פיקוד; א"ש] מזרחית לעיר בירות. כל אותו יום שישי, עסקנו בהנחתת אש ארטילרית על ארגוני המחבלים באזור אצטדיון בירות. מעל עשרה גדודי חת"מ [חיל תותחנים; א"ש] הוקצו לטובת החטיבה, ונאלצנו לטווח גם אחרי כניסת השבת.

זמן מועט לפני בין השמשות חשתי נגיעה בכתפי. הבטתי לאחור, והנה מולי ניצב הגאון הרב שלמה גורן ז"ל. הוא תבע לדעת: "מה עושים כאן?". השבתי: "מטווחים ארטילריה על בירות משעות הבוקר". הוספתי: "מה כבוד הרב עושה כאן?". הוא השיב: "באתי לבדוק את הבעיות ההלכתיות בשדה הקרב". שאלתי: "כיצד כבוד הרב חוזר הביתה לשבת?". הוא השיב: "הרמטכ"ל ואני יחד באותו מסוק".

ערב שבת בין השמשות, בשעה שגדולי הדור בודקים אם האוכל על הפלטה, בשעה שגדולי הדור בודקים אם עישרו או עירבו, הוא בדק דבר אחר לחלוטין. הוא בדק מהן הבעיות בשטח. אכן, הוא לא היה גדול הדור, אלא הגדול והגיבור שבדור. (קשרי מלחמה כרך א', מאמר מבוא – "כבוד הרבנות הצבאית")

ביקש הרב הרצוג למצוא תלמידי חכמים, מוסמכים להוראה, שיכריעו בשאלות ההלכתיות שבשטח. הרב גורן נטל על עצמו את המשימה, ומאז ועד היום מבקשת הרבנות הצבאית להלך בדרך זו, להיענות לדרישה ולתביעה לפסיקת הלכה המעורה במציאות המבצעית, ואנו תפילה שלא ניכשל בדבר הלכה.