ערך אביעד ברסטל

***

פתיחה

בשלושת השיעורים האחרונים (16, 17 ו־18) עסקנו בשאלה מי מוסמך להגדיר מציאות מסוימת כפיקוח נפש. בשיעור זה נעבור לשאלה בסיסית אף יותר, והיא: מהו פיקוח נפש?

עברנו יחד כמעט עשרים שיעורים, ובהם עסקנו בפרטי הלכה רבים בענייני פיקוח נפש. לאורך הדרך הנחנו שפיקוח נפש משמעותו סכנת חיים לאדם מישראל. אכן, הנחה זו פשוטה, ואולם ישנם מצבים רבים, שבהם קיימת סכנה מסוימת, אלא שהיא אינה מובהקת וחד משמעית. נדרשת אפוא הגדרה ברורה יותר לשאלה מהי מידת הסכנה הנחשבת כפיקוח נפש.

בשיעור זה ובשיעור הבא נבחן סוגיא זו, והדברים ישמשו מבוא להבנת המושג "פיקוח נפש ציבורי" שאודותיו נרחיב בעז"ה בשיעורים הבאים.

 

ספק פיקוח נפש

לכאורה שאלתנו אינה צריכה לפנים, שכן הלכה פסוקה היא שאפילו חשש רחוק לסכנת חיים מתיר חילול שבת. כך שנינו:

"מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל – מפקחין עליו את הגל". (יומא פג.)

כלומר גם אם הסיכוי למצוא חיים מתחת להריסות קלוש, מותר לחלל את השבת.

בגמרא שם הובהר:

"אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב". (יומא פד:)

פרטי הלכה זו נוגעים למצב שבו קבוצת אנשים מצויה בסכנה, ואיננו יודעים האם יש ביניהם בני ברית. למעשה כבר מאות שנים מוסכם על כל הפוסקים כי מחללים שבת להצלת כל אדם, אך העיקרון החשוב לענייננו העולה בסוגיא הוא שאף שבכל התורה כולה הולכים אחר הרוב, בדיני פיקוח נפש חוששים גם למיעוט קטן, ומכוחו מותר לחלל את השבת.

התוספות שם הסבירו שהלכה מרחיבה זו, המחייבת לחלל שבת גם כאשר חשש הסכנה רחוק, נובעת מן העיקרון הבסיסי "וחי בהם", שאודותיו הרחבנו בשיעורי הפתיחה:

"אומר ר"י דהיינו טעמא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, משום דכתיב "וחי בהם" ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל". (תוספות יומא פה. ד"ה ולפקח)

גם אם הסיכוי לסכנת חיים נמוך, חובה לחשוש לו ולחלל את השבת כדי לשמור על חיי אדם. הדברים מתיישבים היטב בניסוחו של רש"י (יומא פב: ד"ה מאי חזית) שאודותיו הרחבנו בשני שיעורים הראשונים (כאן וכאן בהתאמה) "לפי שחביבה נפשם של ישראל לפני המקום יותר מן המצוות".

השולחן ערוך מסכם:

"מי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, אפילו אם תמצי לומר שהוא שם ספק עכו"ם ספק ישראל, מפקחין עליו אף על פי שיש בו כמה ספיקות". (שולחן ערוך אורח חיים שכ"ט, ג)

גם במקרה של ספיקות שונים ומרובים חובה לחלל את השבת.

לסיום עניין זה חשוב להדגיש, שהדברים נכונים הן לגבי חשש רחוק לסכנה, והן לגבי סיכוי נמוך להצלה. כלומר, גם כאשר הסכנה ודאית אלא שקיים ספק משמעותי האם פעולת הצלה זו או אחרת תועיל – מותר לחלל את השבת. אמנם המגן אברהם (שכ"ח סק"א) כתב שמחללים את השבת רק לצורך "רפואה ידועה", ואולם כבר השיג עליו הפרי מגדים (אשל אברהם שם, סק"א) והבהיר שמותר לחלל את השבת גם לצורך שימוש בתרופה ניסיונית, משום שגם זה בכלל ספק פיקוח נפש. בשמירת שבת כהלכתה (מ', מד) אכן פסק שכל רפואה שיש בסיס מקצועי להניח שתועיל – מתירה חילול שבת, גם אם התועלת מסופקת.[1]

 

"אחת מאלף"

השאלה הנשאלת מאליה היא האם יש גבול כלשהו להגדרה המרחיבה שאפילו ספק רחוק, ואפילו "כמה ספיקות", מוגדרים כפיקוח נפש. מצד אחד, עלינו להבטיח ש"בשום ענין" לא יבואו הדברים לידי מיתת ישראל, כפי שכתבו התוספות דלעיל. מצד שני, הדעת נותנת שכאשר החשש לסכנה כה רחוק, אין הצדקה אמיתית לחילול שבת.

שאלה זו מורכבת, והתשובה עליה עמומה. כבר רבנו הגרש"ז אויערבך כתב:

"ולענין עיקר הדבר מה נקרא ספק פקוח נפש ומה לא, ועד איפה הוא הגבול, גם אנכי בעניי הסתפקתי טובא בזה". (שו"ת מנחת שלמה תניינא סי' ל"ז)

בתשובתו של הגרש"ז נעסוק בהרחבה בשיעור הבא בעז"ה, אך חשוב כבר כעת לציין את ההתלבטות בהגדרת הדברים.

להבהרת ההתלבטות, אזכיר 'הגדרה סטטיסטית' אחת, שהפוסקים פירשוה בשתי דרכים הפוכות.

כאשר עסקנו במלאכות פיקוח נפש שנעשית "בשינוי" (שיעור מס' 11) ציטטנו את דברי המגיד משנה, שטען שהחובה לשנות קיימת דווקא ביולדת, אך לא בשאר חולים שיש בהם סכנה. המגיד משנה מנמק:

והטעם בזה נראה מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, ולפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר ולא החמירו בחולה". (מגיד משנה שבת ב', יא)

המגיד משנה יוצא מנקודת הנחה ששכיחות סיבוכי הלידה המגיעים לסכנת חיים נמוכה מ"אחת לאלף".[2] מצד אחד, הוא סבור שעובדה זו מחייבת לבצע את הדרוש לצורך היולדת בשינוי. אך מצד שני, חרף הסיכון הנמוך, הוא איננו מפקפק בעצם ההלכה שלפיה יולדת מצויה בסכנת חיים, ומותר לחלל למענה את השבת! אכן, משנים במידת האפשר, ואולם המציאות עצמה מוגדרת כפיקוח נפש, על אף הסכנה הרחוקה.

גם המגן אברהם משתמש במטבע הלשון "אחת מאלף", ואולם מסקנתו הפוכה מזו של המגיד משנה. המגן אברהם מתייחס למציאות שלא כל כך מוכרת לנו, בדבר שממית המצויה בבתים, שהאמינו שאם תיפול לתוך תבשיל – מי שיאכל ממנו יגיע לסכנת חיים. כנראה היה מי שסבר שאכן "סכנה" יש כאן, ועל כן מותר להרוג שממית כזאת בשבת. המגן אברהם דוחה זאת מכל וכל:

"ואותן אנשים שהורגים השממית... נראה לי דאיסור גמור הוא, דהא אינה מזקת. אף דיש לחוש שיפול לתוך המאכל, מכל מקום מלתא דלא שכיחא הוא, ויכול לכסות המאכל וגם אחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל לכן יש למחות בידם". (מגן אברהם סי' שט"ז סקכ"ג)

לדעת המגן אברהם, הסתברות סכנה של "אחד מאלף" – אינה מוגדרת כפיקוח נפש, ואינה מתירה לצוד או להרוג את השממית בשבת.[3] ודוק: המגיד משנה טען שהסיכון בלידה פחות מאחת מאלף, ובכל זאת מותר לחלל את השבת (בשינוי), בעוד שהמגן אברהם מודה שאכן יש חשש סכנה של אחד מאלף, ובכל זאת מבהיר שאין בכך בכדי להגדיר זאת כפיקוח נפש.[4]

 

חולה לפנינו וסכנה לפנינו

למיטב ידיעתי, רבותינו הראשונים כמעט לא עסקו בשאלה שלפנינו, ולא הרחיבו את הדיבור בהגדרת פיקוח נפש. עם זאת, משפט קצר שכתב רבנו ירוחם שימש פתח ומבוא להגדרות היסוד שקבעו האחרונים:

"יש מי שכתב כי כל דבר שאין בו סכנה עתה, אף על פי שיוכל לבא לידי סכנה, אין מחללין אלא שבות דרבנן אבל לא אסור דאוריתא". (רבנו ירוחם תולדות אדם וחוה, נתיב י"ב חלק ט')

רבנו ירוחם מבחין בין סכנה בהווה, שלגביה נאמרו אותן הגדרות מרחיבות המתירות חילול שבת גם אם הסיכון מועט, ובין סכנה עתידית שמתירה חילול שבת באיסורי דרבנן בלבד.

דברי רבנו ירוחם הועתקו כלשונם בבית יוסף (אורח חיים, שכ"ח, ה), אך לא נשנו בשולחן ערוך.[5] עם זאת, כמה מגדולי האחרונים סבורים שזו אכן ההגדרה העקרונית לפיקוח נפש.

מקור יסודי בעניין הוא תשובה של הנודע ביהודה, שאינה עוסקת בחילול שבת, אלא בשאלת ניתוחי גופות הנחוצים לצורך רפואי, ואשר כרוכים באיסורי תורה של ניוול המת,[6] ביזוי המת והנאה מן המת.

מעשה שהיה כך היה: בעיר לונדון חלה אדם במחלה פנימית, עבר ניתוח ומת על שולחן הניתוחים. הרופאים ביקשו לבצע נתיחה שלאחר המוות כדי להבין טוב יותר ממה סבל אותו נפטר, ומתוך כך יוכלו לשכלל את שיטות הטיפול אם יהיה מקרה כזה בעתיד. רב אחד פסק שהדבר מותר, שכן פיקוח נפש יש כאן: קיים סיכוי מסוים שבעתיד הקרוב או הרחוק יהיה חולה שיסבול מאותה מחלה, והנתיחה שלאחר המוות תסייע לטפל בו באופן מוצלח יותר. רב אחר חלק עליו, וקבע שהיערכות למתן טיפול רפואי טוב יותר בעתיד אינה נחשבת לפיקוח נפש, ואינה מתירה איסורי תורה. המחלוקת הובאה בפני הנודע ביהודה.

שאלת ניתוחי גופות לשם העמקת מדע הרפואה, ובדגש על בתי הספר לרפואה, מחייבת דיון עצמאי, ואין כאן מקומו.[7] נוגעת לענייננו הכרעתו הנחרצת של הנודע ביהודה כי אין להגדיר מציאות זו כפיקוח נפש:

"אבל אני תמה! הלא אם זה יקרא אפילו ספק הצלת נפשות – אם כן למה לכם כל הפלפול והלא זה הוא דין ערוך ומפורש שאפילו ספק דוחה שבת החמורה... ואמנם כל זה ביש ספק סכנת נפשות לפנינו כגון חולה או נפילת גל...

אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה, ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן. שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות, אם כן יהיה כל מלאכת הרפואות שחיקת ובישול סמנים והכנת כלי איזמל להקזה מותר בשבת שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה. ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק. וחלילה להתיר דבר זה". (שו"ת נודע ביהודה תניינא יורה דעה סי' ר"י)

הנודע ביהודה מבחין הבחנה ברורה בין פיקוח נפש בהווה, ובין פיקוח נפש עתידי. כאשר הסכנה "לפנינו", כגון כאשר המבנה כבר התמוטט וקיים ספק האם יש חיים מתחת להריסות – מותר לעשות את כל הדרוש בשבת, ואפילו אם הסיכוי להצלת חיים נמוך. אך כאשר הסכנה היא עתידית, ובשלב זה אין חולה הזקוק לכך, אין היתר לעבור על איסורים, לא מדאורייתא ולא מדרבנן.

בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סי' של"ו) נדרש אף הוא לשאלתו של אדם שביקש 'לתרום גופתו למדע' בטענה שיש בכך פיקוח נפש והצלת חיי אחרים, והוא מצטט את תשובת הנודע ביהודה ומסכים לה: פיקוח נפש הוא רק בהווה ולא בעתיד. הפוסקים קיבלו את הבחנתם החותכת בין פיקוח נפש בהווה ובין פיקוח נפש בעתיד, ואכן הפתחי תשובה (יורה דעה שס"ג ס"ק ה') מצטט אף הוא את שתי התשובות – של הנודע ביהודה והחתם סופר בעקבותיו.

החזון אי"ש ביקש לחדד יותר את הגדרת הדברים:

"בפתחי תשובה בשם הנודע ביהודה והחתם סופר, דאם יש חולה קמן מותר לנוולו משום פיקוח נפש, אבל אין חולה קמן אסור. ואין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן, אלא אם מצוי הדבר ...שאין עושין כלי זין בשעת שלום דאם כן ביטלת כל המצוות!

אלא לא מיקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידים שבהווה אין להם כל זכר ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות ופעמים שמה שחשבנום להצלה מתהפך לרועץ, והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות". (חזון אי"ש יורה דעה סי' ר"ח סק"ז)

מצד אחד, החזון אי"ש מבקש לקבוע שההבחנה איננה בין הווה ועתיד, אלא בין חשש "מצוי" לחשש שאינו מצוי. כלומר, כאשר מדובר על סכנה רחוקה ובלתי מצויה בעליל – אין לראות בה פיקוח נפש. מצד שני, בהמשך דבריו נראה שהוא בכל זאת מעניק משקל רב להבחנה שבין ההווה והעתיד, ומבהיר שכאשר חשש הסכנה הוא חשש עתידי, אין לראות בו פיקוח נפש, שכן 'אין אנו בקיאים בעתידות'.

 

סיכום – תשובת ה'ציץ אליעזר'

בדור האחרון זכינו וכמה מגדולי הדור עסקו באופן ממוקד ובהרחבה רבה בענייני הלכה ורפואה, והלכות פיקוח נפש. אחד המיוחד בין הגדולים שעסקו בכך הוא הרב אליעזר יהודה וולדינברג, בעל שו"ת ציץ אליעזר, שבמשך שנים ארוכות מסר שיעורי תורה קבועים בפני רופאי בית החולים שערי צדק, ומתוך כך בירר סוגיות רבות וחשובות בענייני הלכה ורפואה.

בקונטרס "משיבת נפש", המודפס בכרך ח' של שו"ת ציץ אליעזר, ערך הרב וולדינברג בירור מקיף של כמה מהלכות היסוד בדיני פיקוח נפש, ואת פרק ז' של הקונטרס הקדיש לשאלתנו:

"מטרת בירורנו בזה לקבוע עד היכן הוא הגבול אשר נוכל להגדיר ולומר שגם מיעוט וספק רחוק זה לחשש של פיקוח נפש נכנס גם כן בגדר של חששא לפקוח נפש שמחללין עליו את השבת". (שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח סי' ט"ו פרק ז')

לאחר שציטט כדרכו מקורות רבים ומגוונים, מסכם הציץ אליעזר כך:

"לפי האמור נגדיר ונאמר, דאימתי יצא דינא דפיקוח נפש מן הכלל שהולכין אחר הרוב, בהיכא שלפנינו בפעולתו באופן מוחשי הדבר המסכן, וכן חזקת הגוף הישראלי המסתכן אשר עבורו ישנו החיוב לחלל שבת כדי להצילו. אבל כל שחסר אחד מב' תנאים אלה אזי לא יצא הדין של פיקוח נפש מכלל יתר כללות הדינים של התורה שאזלינן בהו בתר רוב ולא חיישינן למיעוט ונחשב כמי שאינו". (שם)

כלומר, כאשר הסכנה והמסתכן גם יחד עומדים לפנינו – הרי זה פיקוח נפש, גם אם חשש הסכנה רחוק. אך כאשר אין סכנה לפנינו, נדרש לשוב ולבחון את הדברים על פי גדרי רוב ומיעוט. לאמור – כאשר יש הסתברות גבוהה לסכנה, מותר לחלל את השבת, גם אם הסכנה בשלב זה אינה לפנינו והיא עתידית. ויש לבאר: אמנם "אין אנו בקיאים בעתידות" כלשון החזון אי"ש, אך לסכנה עתידית שהינה מצויה ושכיחה – בוודאי חוששים. אלא שכאשר החשש הוא חשש רחוק, והסכנה אינה לפנינו, אין היתר לחלל שבת או לעבור על איסור אחר לצורך זה.

אף שהנודע ביהודה, החתם סופר והחזון אי"ש לא הזכירו זאת, הרב וולדינברג מבהיר שיסוד דבריהם ברבנו ירוחם שצוטט לעיל:

"ונראה דלזה כוון הרבינו ירוחם בנתיב י"ב המובא בבית יוסף... והיינו דזה שכתב "שיוכל לבוא", רצונו לומר לפי חששא דמיעוטא. ולכן בהיות והדבר שיוכל לסכן אינו לפנינו עתה, ובהיות ועל פי רוב לא יבוא, הרי המיעוט שיש מקום לחוש לו בטל הוא ברוב על פי דין והרי הוא כמי שאינו". (שם)

בהקשר זה, מעניין להזכיר שבשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ב', יורה דעה סימן כ') קבע שהראשונים חולקים על רבנו ירוחם, וחוששים גם לסכנה עתידית. הרב עוזיאל מבקש להוכיח זאת מדקדוק לשון השולחן ערוך (יורה דעה, קנ"ה ג', על פי הרמב"ם) שהתיר לעבור על איסורים "במקום סכנה" ולא רק "בשעת סכנה", ולדעת הרב עוזיאל משמעות הדברים היא שאף אם כרגע אין סכנה, אך המצב עלול להתפתח לכדי סכנה – מותר לעבור איסורים ולחלל את השבת. אך דומה שאין בדברים אלה כדי לדחות את עצם העיקרון שייסדו הנודע ביהודה ושאר האחרונים, שכן גם הרב עוזיאל עצמו מגדיר בפירוש שמדובר ב"סכנת מיתה קרובה". כאמור לעיל, בזה מודים כולי עלמא, שכאשר הסכנה ברורה וקרובה, גם אם היא אינה כאן כרגע אלא תתפתח בהמשך – הרי זה פיקוח נפש. כאמור, בניגוד לרב עוזיאל הציץ אליעזר סבור שהסכנה העתידית שעליה מדבר רבנו ירוחם היא סכנה רחוקה יותר.

לאחר שקובע הרב וולדינברג הגדרה עקרונית זו, הוא מציע מספר דוגמאות מעשיות, ונזכיר שלוש מהן:

א. אסור להדליק תאורה בשבת במקום חשוך מחשש שמא יעבור במקום אדם קשיש וייתקל וייפול. אמנם, אפשרות תיאורטית כזאת קיימת, אך היות שכרגע אין נפש חיה באותו מקום, והחשש הוא חשש רחוק מפני מאורע שאולי יתרחש בעתיד – הדבר אסור.

ב. אדם שסובל מהצטננות קלה ומחום נמוך,[8] אינו נחשב כחולה שיש בו סכנה, ואין היתר לחלל עבורו את השבת באיסורי תורה. אמנם, לעיתים הצטננות קלה מתפתחת למחלות ריאה חמורות יותר, אך חשש זה הוא עתידי ורחוק, ואינו מתיר חילול שבת.

ג. כאשר מצלצל טלפון בביתו של רופא בשבת, הוא רשאי לענות רק אם ידוע לו שרוב הפניות בשבתות הן בעניינים שיש בהם פיקוח נפש. אך אם ידוע לו שרוב הפניות הן בנושאים שאינם דחופים, אין לו לחשוש למיעוט השיחות הדחופות, ואסור לו לענות בשבת.[9]

 

סיום

בפתח דברינו ציטטנו משפט קצר מתשובה של הגרש"ז אויערבך, שבה הביע את מבוכתו בהגדרת פיקוח נפש. ואמנם, לגרשז"א היתה הסתייגות משמעותית גם מתשובת הציץ אליעזר שסקרנו בהרחבה בסעיף הקודם.

זכינו ושני גדולי הדור הללו התכתבו ביניהם בהרחבה בנושא, כך שניתן לברר היטב את עמדותיהם והשקפותיהם בשאלת הגדרת פיקוח נפש בכלל, ובפרט בשאלה האם הפעילות השגרתית בימות החול מהווה אמת מידה מספקת לשאלה מהו פיקוח נפש הדוחה שבת. לעניין זה נייחד, בעז"ה, את השיעור הבא.