24 ביולי 1263 | ויכוח הרמב"ן (ויכוח ברצלונה)
תרגום: תני בדנרש.
עריכה: אורי שטרן.
***
מבוא
רבי משה בן נחמן, הרמב"ן, נולד בעיר גירונה שבספרד בשנת 1194 (ד'תתקנ"ד). הרמב"ן נחשב לאחד מגדולי הראשונים. לצד גדלותו בתורה היה הרמב"ן גם רופא, ובנוסף היה בקיא בתחומים רבים אחרים, כגון פילוסופיה ופילולוגיה. הרמב"ן שימש כראש הישיבה בברצלונה וכמנהיג הקהילה היהודית.
בשנת 1263 קבע מלך אראגון, ג'יימס הראשון, ויכוח ציבורי בין היהדות לנצרות. הוויכוח התקיים בארמון המלך בברצלונה ובנוכחותו. מייצג הכנסייה היה יהודי מומר בשם פבלו כריסטיאני. המלך ביקש מהרמב"ן לייצג את הדת היהודית.
לאחר ארבעה ימים בהם ציטט כריסטיאני קטעים מהתלמוד ומהתנ"ך בניסיון להוכיח את אלוהותו של ישו, הרמב"ן הפריך את כלל טענותיו. הרמב"ן יצא מהוויכוח כשידו על העליונה, וקיבל מהמלך פרס כספי גדול.
זו לא הייתה הפעם הראשונה (או האחרונה) שיהודים נדרשו להשתתף בוויכוחים. עשרים ושלוש שנים קודם לכן, רבי יחיאל מפריז, ראש ישיבת פריז, הגן על התלמוד מפני האשמות לפיהן התלמוד מכיל גידופים כנגד הנצרות. עם זאת, הוויכוח בברצלונה היה שונה. בוויכוח זה טענו הנוצרים שיש בידם להוכיח את אמִתות דתם מתוך התלמוד.
טיעוני הרמב"ן קובצו לספר. עם הוצאת הספר לאור תחת השם "ספר הוויכוח", עלתה דרישה להעמיד את הרמב"ן לדין בגין השמצת הנצרות והוצאת דיבה עליה. למרות שהמלך ניסה להתערב לטובת הרמב"ן, הלחץ הוביל לכך שהאפיפיור קלמנס הרביעי גינה את הרמב"ן. בעקבות הגינוי נאלץ הרמב"ן לברוח מהמדינה, ובשנת 1267 (ה'כ"ז) עלה הרמב"ן לארץ ישראל. בידינו נותרו מכתבים בהם כתב על קורותיו בארץ, כולל ביקורו בירושלים.
למרות שוויכוחים ציבוריים כפויים בין שתי הדתות נותרו נחלת העבר, שאלת השיח בין הדתות ממשיכה לאתגר את הקהילה היהודית.
דיאלוג בין־דתי
דיאלוגים בין־דתיים התחילו כבר בסוף המאה התשע עשרה. עם זאת, בשנות השישים של המאה הקודמת הדיאלוגים משכו את תשומת לבם של גדולי הפוסקים האמריקאים באותה עת, הרב משה פיינשטיין והגרי"ד סולובייצ'יק.
באותן שנים הכנסייה הקתולית דנה בנוגע למדיניותה כלפי דתות אחרות. בשנת 1965 (תשכ"ו) הכריזה הכנסייה על ה־Nostra aetate (מילולית: "בזמננו אנו"). מדובר ב"הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא־נוצריות", שיצאה מתחת ידי מועצת הוותיקן השנייה. הכרזה זו הציגה שינויים קיצוניים בתיאולוגיה הנוצרית. לא זו בלבד שההצהרה שללה את אשמת היהודים במותו של ישו, אלא היא אף אסרה על אנטישמיות וכינתה את בריתו של אלוקים עם העם היהודי "ברית נצחית".
עמדתו של הרב משה פיינשטיין
על רקע הצהרת הכנסייה, הרב משה פיינשטיין עמד בתוקף על כך שאין להתיר שיחות, מפגשים או דיונים בין־דתיים. בפסיקתו משנת 1967 הוא כותב:
הנה בדבר שכתר"ה הבטיח לבא למקום שיתאספו בכ"ג אדר א' קאטאליקן ופראטעסטאנטן (קתולים ופרוטסטנטים) יחד עם בנ"י מחברי סינאגיאג קאנסול וגם חברים רבנים מהסתדרות הרבנים, אף שמה שידבר כתר"ה יהיה במילי דעלמא, פשוט וברור שהוא איסור חמור של אביזרייהו דע"ז אשר פשטה המגפה עתה בהרבה מקומות ע"י יזמת הפויפסט (האפיפיור) החדש אשר כל כוונתו הוא להעביר את כל היהודים מאמונתם הטהורה והקדושה ושיקבלו את אמונת הנוצרים, שיותר נוח להעביר באופן זה מבאופן השנאה והרציחות שהשתמשו הפויפסטן שלפניו, ולכן כל מגע ומשא עמהם אף בדברים בעלמא ועצם ההתקרבות הוא אסור באיסור החמור דהתקרבות לע"ז, ויש להחשיב זה גם באיסור מסית ומדיח, שאף אם כתר"ה ועוד רבנים שילכו לשם יזהרו בדבריהם וגם לא יחניפו להכומרים ואמונתם כמו שמחניפים הראבייס המסיתים ומדיחים מרעפארמער וקאנסערוואטיוון (מרפורמים וקונסרבטיבים) ילמדו מזה הרבה אנשים לילך לדרשות המיסיאונערן (המסיונרים) וכדומה...
וכל המשתתף עמהם יהיו מי שיהיו הם נחשבים למסיתים ומדיחים את כלל ישראל, דמה שעמלו המיסיאונערן של הקאטאליקן כל השנים ולא עלה בידם רק מעט דמעט, ח"ו ע"י רבנים חסרי דעת כאלו שרוצים להשתתף עמהם אפשר שישתמדו עי"ז הרבה יותר.[1]
נראה שדברי הרב משה פיינשטיין מבוססים על שתי הנחות: 1) נצרות הינה עבודה זרה; 2) מטרת הכנסייה בהצהרתה היא לפגוע ביהודים על ידי הנגשת התיאולוגיה הכנסייתית.
עמדת ההלכה כלפי הנצרות
הראשונים חולקים כיצד יש להתייחס לעמדות התיאולוגיות של הנצרות. בעוד הדעה הרווחת היא שיטת הרמב"ם, שהנצרות היא סוג של עבודה זרה,[2] המאירי חולק על כך.[3] רוב הפוסקים לאורך ההיסטוריה היהודית מקבלים את פסיקת הרמב"ם, ולכן אוסרים לשהות בכנסיות.[4] חלק מהפוסקים מסתמכים על דעתו של המאירי בשעות הדחק.[5]
מלבד הפן ההלכתי של הנצרות כעבודה זרה, הפוסקים מקשרים בין הנצרות לבין השנאה והאנטישמיות שהובילו לזוועות כלפי היהודים – עלילות דם, פוגרומים, מסעי הצלב והשואה. במילים אחרות, הפוסקים אוסרים על יהודים להיכנס לכנסיות לא רק בגלל האיסור ההלכתי של עבודה זרה, אלא אף בשל המעשים האיומים של בני הדת הנוצרית כלפי עם ישראל.
הרב חיים דוד הלוי, רבה הראשי של תל אביב לשעבר, טען שיש להבדיל בין הנוצרים לבין האמונה הנוצרית. במאמרו הוא כותב שבמציאות העכשווית, עלינו להתייחס באהבה ובאכפתיות כלפי אנשים נוצרים. עם זאת, כאשר מדובר בדת עצמה:
לעם ישראל חשבון ארוך ונוקב עם הנצרות כדת. לא זו בלבד משום שבשמה נשפך דם רב מישראל, וגם השואה הנוראה בה נטבחו ששה מיליונים מישראל אף היא תוצאה מיחסה ההיסטורי של הנצרות ליהודים, אלא גם ובעיקר משום שהנצרות עיותה את יסודות היהדות.[6]
עמדתו של הרב סולובייצ'יק
בתשובתו, הרב משה פיינשטיין פונה לבן דודו, הגרי"ד סולובייצ'יק, וקורא לו לחתום על הצהרה המתנגדת למפגשים בין־דתיים. הגרי"ד בתשובתו חצוי בדעתו. על אף שלא חתם על המכתב, הוא אכן התנגד לדיאלוג בין־דתי. בשנת 1967, במכתב לרב פסח לבוביץ, שהיה אז נשיא מועצת רבני אמריקה, כותב הגרי"ד:
אנו פונים לכל מגזרי הקהילה היהודית, ללא קשר לפילוסופיות המגוונות שלהם, להימנע מלדון בבעיות תיאולוגיות אשר רק יובילו למבוכה, ויגרמו לפגיעה כבירה ביחסים הטובים השוררים בין הקהילה היהודית והלא־יהודית.[7]
עם זאת, בכתביו ובתשובותיו בנושא זה עולה שבניגוד לרב פיינשטיין, הגרי"ד התיר דיאלוג מוגבל עם דתות אחרות.[8] האיסור לשיטתו נוגע לשיחות בנושאים דתיים ותיאולוגיים, אך ניתן לקיים שיח בעניינים הומניסטיים שהעולם כולו עשוי להרוויח מהם, כגון מלחמה, שלום, עוני וחירות. בלשונו של הגרי"ד:
העימות צריך להתרחש לא ברמה תיאולוגית, אלא ברמה אנושית ארצית... בתחום החילוני, אנו יכולים לדון בעמדות שיש לנקוט, ברעיונות שיש לפתח ובתוכניות שיש לגבש.
מה היו חששותיו של הרב?
נראה שגם הגרי"ד חשד בכוונותיה האמתיות של הכמורה הנוצרית המעורבת בפגישות אלו. בנאום מפורסם, הרב סולובייצ'יק מנה ארבעה תנאים מקדימים ליחסי יהודים–נוצרים. בין השאר, הוא דרש שתהיה הכרה בכך שהעם היהודי הוא "קהילה אמונית עצמאית שניחנת בערך מהותי, שיש לראותו על הרקע המטא־היסטורי של עצמה". יתר על כן, הוא הוסיף:
עלינו לזכור תמיד שהמחויבות הייחודית שלנו לאלוקים, וכן תקוותנו ורצוננו הבלתי נלאים להישרדות, אינם ניתנים למשא ומתן או לרציונליזציה, ואינם עומדים לדיון ולוויכוחים.
הוא מוסיף ומציין שעל שתי הקהילות להימנע מלהמליץ על שינויים בדוקטרינות הדתיות זו של זו. מובן שהגרי"ד חושש שדיאלוגים אלו עלולים להביא לשינויים ביהדות. בתנאי הרביעי הוא מביע את חשש זה בבירור:
ברור שלא קיבלנו מההיסטוריה שלנו, שהתקדשה על ידי המוות של מיליונים על קידוש השם, את הסמכות אפילו לרמוז לקהילה אמונית אחרת שאנו מוכנים שכלית לשנות גישות היסטוריות, לסחור בטובות הנאה הנוגעות לענייני אמונה בסיסיים, וליישב "חלק" מההבדלים. הצעה כזו לא תהיה אלא בגידה.
וכך מסכם הרב סולובייצ'יק:
אני מקווה ומתפלל שחברינו ב"קהילת הרבים" ישמרו על אמונותיהם הליברליות והאידיאלים ההומניטריים על ידי ביטוי עמדתם בדבר זכותה של "קהילת המעטים" לחיות, ליצור ולעבוד את האלוקים בדרכה, בחופש ובכבוד.
[1] אגרות משה, יורה דעה ג, מג.
[2] לרשימה מלאה של מקורות הרמב"ם ודיון בעמדתו בנושא, ראו: דרור פיקסלר וגיל נדל, "האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם?" תחומין כב (תשס"ב), עמ' 68–78.
[3] לדיון ארוך בעמדת המאירי, ראו: יעקב כ"ץ, "הלכה וקבלה", עמ' 291–310.
[4] ראו את דברי הרב עובדיה יוסף שמביא מקורות רבים בנדון: יביע אומר ז, יורה דעה יב.
[5] ראו: Rabbi Michael J. Broyde and Kenneth Auman, “Entering a Sanctuary for Hatzalat Yisrael,” Hakirah 8, pp. 53-68.
[6] " דרכי שלום ביחסים שבין יהודים לשאינם יהודים", תחומין ט, עמ' 71–81.
[7] ראו:Community, Covenant and Commitment (edited by Rabbi Nathaniel Helfgot), p. 267.
[8] חלק מהתשובות מופיעות שם, עמ' 259–268. הרב הביע את מחשבותיו בנאום שהפך למאמר. ראו: Confrontation", Tradition, Spring-Summer 1964, 6.2".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)