התזמון של ברכת המצוות (3)

בשיעורים הקודמים דנו באופן כללי בזמן המתאים לברכת המצוות: לפני עשיית המצווה, בזמן עשייתה או לאחר מכן.

כפי שראינו, מוסכם בין הראשונים שלכתחילה אין לברך לאחר עשיית המצווה. המחלוקת נמצאת בשאלה אם נכון לברך קודם עשיית המצווה או בזמן עשייתה. אך מהגמרא ומהראשונים עולה שיש כמה יוצאי דופן, שבהם מברכים בזמן החורג מן הכלל העקרוני (אחרי קיום המצווה, או – לשיטות שלפיהן יש לברך לפני קיום המצווה – תוך כדי קיומה). בשיעור זה נעסוק בחלק מן המקרים האלה, ונגלה שהם מלמדים על היבטים ייחודיים הקיימים באותן מצוות חריגות.

ברכת הטבילה

במהלך הסוגיה במסכת פסחים, מובאת מימרא בשם בי רב שמזכירה שני חריגים לכלל "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן":

בי רב אמרי: חוץ מן הטבילה ושופר. (פסחים ז:)

בהמשך, הגמרא חוזרת בה מן הקביעה לגבי השופר (ונעסוק בכך לקראת סוף שיעור זה), אך ממשיכה לאחוז בדעתה בעניין הטבילה:

אלא אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד איתמר. תניא נמי הכי: טבל ועלה, בעלייתו אומר: 'ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה'.

מדוע לטבילה דין שונה משאר המצוות? הגמרא מבארת חריגה זו כך:

דאכתי גברא לא חזי.

כלומר, האדם אינו ראוי לברך לפני טבילתו. בביאור קביעה זו ובהבנת המקרה המדובר, נחלקו הראשונים. מחלוקתם סובבת סביב שתי נקודות:

1. באיזה מקרה האדם אינו ראוי לברך קודם שיטבול?

2. האם במקרים אחרים, שבהם הטובל ראוי לברך לפני הטבילה, יש לברך קודם הטבילה.

המאירי מסכם את הדיון ביחס לנקודה הראשונה:

ואף על פי שטבילה סתם נאמרה, מדקאמר 'דאכתי גברא לא חזי' פירשוה הגאונים דוקא באחת משתי טבילות: או בטבילת הגר, שאע"פ שכבר מל אינו ראוי לברך, שהרי אמרו מל ולא טבל כאלו לא מל, ואינו ראוי לברך אשר קדשנו במצותיו וכו'; או בטבילת בעל קרי, לזמן שתקנו טבילה לבעלי קריין, שנמצא אסור להתפלל או לברך עד שיטבול... (מאירי על פסחים ז: ד"ה "ואע"פ")

כלומר, ניתן לומר שהטובל אינו ראוי לברך קודם הטבילה בשני מצבים עיקריים:

1. בטבילת גר – שהרי קודם לטבילה נוסח הברכה אינו נוגע לו;

2. בטבילת בעל קרי – משום שקודם הטבילה אסור לו לברך, על פי תקנת עזרא.^[1]

כאמור, בנוסף לכך, נחלקו ראשונים אם מברכים אחרי הטבילה גם כשטובלים מסיבות אחרות, או שבמקרים אלה מברכים לפני המעשה, כשאר מצוות. רש"י כותב:

ומשום ההוא טבילה תקון בכל הטבילות ברכתן לבסוף. (רש"י על פסחים ז:, ד"ה "דאכתי")

לעומת זאת, רבינו חננאל כתב:

אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין. (רבינו חננאל על פסחים ז:)

ניתן למקד מחלוקת זו בשאלה האם ראוי לומר "לא פלוג" במקרה כזה, או לא. ייתכן ששאלה זו תלויה בהבנת הטבילה שבה אדם אינו ראוי לברך לפניה: אם המקרה שבעקבותיו תקנו לברך אחרי הטבילה הוא טבילת בעל קרי כדי להיטהר מטומאתו, אז הגיוני שלא הבחינו בין טומאות שונות, ותיקנו לברך אחרי כל סוגי הטבילה. לעומת זאת, אם המקרה שבו "אכתי גברא לא חזי" הוא של טבילת גר, מדובר בטבילה בעלת אופי שונה מטבילות הטהרה השונות, ועל כן פחות סביר שנאמר "לא פלוג".^[2]

מצד שני, ייתכן לבאר את המחלוקת בעזרת הבנות שונות ב"ברכת המצוות". אם אנו מבינים שברכת המצוות מתפקדת כ"מתיר" (כהסבר הגרי"ד בשיטת הרמב"ם), או כהתקדשות לפני עשיית המצווה (כדברי הריטב"א בהסברו השני בדף ז' ע"ב), אז אין מקום כלל לברכת המצוות אחרי קיום המצווה. משום כך, אם נתקנה ברכה אחרי המצווה, נראה שצריך לומר שבמקרה כזה הברכה משנה את אופיה, ומקבלת משמעות שדומה יותר לברכות השבח. ואם כך, נראה פחות סביר לומר "לא פלוג", שהרי במקרים רבים אחרים, שבהם יש מצווה לטבול, ראוי לברך קודם עשיית המצווה – כדי להתיר את עשיית המצווה או כדי להתכונן לקראתה! העובדה שבמקרים מסוימים לא ניתן לברך קודם העשייה אינה מוחקת את עצם התקנה בשאר הטבילות, ובהם יש לברך לפני המצווה.

נגלה דרך נוספת לביאור המחלוקת, אם נלך בעקבות ההבנה לפיה "ברכת המצווה" אינה הכנה למצווה, אלא חלק מן המצווה עצמה,[3] או שבח והודיה כלליים על שזכינו להיות עובדי ה'.[4] במקרה זה, משמעות הברכה נותרת על כנה גם כאשר היא נאמרת לאחר המצווה. משום כך, ייתכן שבעקבות שיקולי אחידות ראוי לומר "לא פלוג" ולברך לאחר הטבילה גם בשאר הטבילות.

כלומר, ייתכן שהמחלוקת אם יש להשוות את כל הטבילות אלו לאלו ולברך בכולן אחרי הטבילה, או שיש להפריד בין טבילות מסוגים שונים, תלויה בהבנת אופי וטעם ברכת המצוות באופן כללי.

בעלי התוספות מעלים טעם נוסף לכך שלפני הטבילה הטובל אינו ראוי לברכה:

וי"מ דבכל טבילות קאמר דגברא לא חזי דקודם שירד למים אינו צריך לברך דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל ואחר שיורד אז הוא ערום ואסור לברך משום דלבו רואה את הערוה. (תוספות על פסחים ז:, ד"ה "על הטבילה")

כלומר, אין לברך קודם הטבילה משום שבשלב הראשון של ההכנה לטבילה אנו חוששים שמא האדם לא יטבול משום פחד המים, ובשלב השני הטובל ערום ואסור לו לברך.

ההסבר של התוספות לשלב השני דומה במהותו להסבר של הגויות ושל טומאת הקרי: האדם אינו נמצא במצב המאפשר ברכה בזמן שהוא אמור לברך. השלב הראשון, לעומת זאת, שונה. החשש הוא שהמצווה עצמה לא תתקיים בגלל הפחד מהמים. הרשב"א מסביר באופן דומה מדוע לא מברכים על מצוות צדקה:

וכן אין מברכין על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה. מפני שאפשר שלא יתרצה בה חברו ונמצא מעשה מתבטל. כגון מתנות עניים והלואת הדלים ונתינת צדקה והענקה וכיוצא בהם. וכן על דבר שהוא מסור לבית דין כגון עשיית הדינין שמא לא יקבלו בעלי דין את דעתו. (שו"ת הרשב"א, ח"א סי' י"ח)

אלא שיש פער מסוים בין דברי הרשב"א לדברי התוספות. בעוד שלדעת התוספות, במקרה שבו לא מברכים מחשש שהמצווה לא תתקיים, עדיין מברכים אחרי קיום המצווה, לדעת הרשב"א אין מברכים כלל, לא לפני המצווה ולא אחריה.^[5]

כלומר – לפי התוספות, אם לא ניתן לברך לפני המצווה, תיקנו לברך אחריה. לשיטת הרשב"א, לעומת זאת, את הברכה שאחרי המצווה תיקנו רק במצב של "גברא דלא חזי" – גירות או טומאה. בצדקה, או במצוות אחרות שבהן קיום המצווה אינו תלוי באופן בלעדי בעושה המצווה – לא תיקנו. כך מגדיר זאת ה"דבר אברהם":

ויש להעיר על עיקר דברי הרשב"א דמשום דאין כולו בידו אינו מברך... דכה"ג לא תקנו עיקר הברכה כלל ובגר שאני דברכה על הטבילה ברכה כוללת היא לכל הצריכין טבילה ולהם נתקנה עובר לעשייתן, ואי מתרמי בגר שא"י לברך עובר לעשייתן מברך אח"כ אבל שיתקנו עיקר ברכה לעולם לאחר עשיתן לא. (דבר אברהם, ח"ג סי' י')

ה"דבר אברהם" מסביר, שחז"ל לא תיקנו ברכת המצוות למצווה שבה, באופן אינהרנטי, קיום המצווה אינו תלוי בעושה. אבל במקרה של טבילה, שבה בדרך כלל מברכים לפני המצווה, חז"ל תיקנו ברכה; לכן באותן טבילות מסוימות שבהן יש מניעה לברך לפני, הברכה הועברה לאחר קיום המצווה.^[6]

נדמה, שגם הבחנה זו קשורה לדיוננו. על פי ה"דבר אברהם", ניתן לבאר שקדימת הברכה למצווה היא הלכה יסודית בברכת המצוות לשיטת הרשב"א. הגדר הבסיסי אינו שיש לברך על מצווה, אלא שיש לברך קודם המצווה, וכפי שראינו לעיל. אם כך, במקרה שבו לא ניתן כלל לברך קודם המצווה, אין מקום לתקנת ברכת המצוות.

לעומת זאת, במצוות שבהן לא ניתן לברך עליהן לפעמים – אך במקרים רבים אחרים הברכה אפשרית, חז"ל תיקנו ברכה. משום כך, ודווקא במקרים אלה, ניתנה אפשרות לברך אחרי קיום המצווה. נוסח הברכה תוקן בגלל הדין הבסיסי של ברכת המצוות. באותם מקרים יחידאיים שבהם לא ניתן לברך, העבירו את הברכה לאחר קיום המצווה (ולפי מה שאמרנו לעיל, גם שינו את אופייה).

לדעת התוספות, נראה שעיקר התקנה הוא שיש לברך על מצוות, וקדימת הברכה למצווה נקבעה רק לכתחילה (על פי הטעמים והגדרים שראינו לעיל). משום כך נתקנה ברכה לטבילה על אף שצריך לברך אותה רק אחרי הטבילה.^[7]

ברכת נטילת ידיים

בהמשך לדיון בעניין הטבילה, מעלים הראשונים את סוגיית נטילת ידיים. לדעת התוספות בפסחים תיקנו לברך אחרי כל הטבילות משום "לא פלוג". כמו כן, לדעתם, יש לברך אחרי נטילת ידיים, מסיבה דומה:

...וכן בנטילת ידים לא חילקו בין נטילה של אחר בית הכסא דלא מצי לברך קודם... (ז: ד"ה "על הטבילה")

כלומר, לדעת תוספות, יש חובה ליטול ידיים בברכה לאחר בית הכיסא,^[8] אך כיוון שהידיים מזוהמות, לא ניתן לברך לפני הנטילה. משום כך, יש לברך ברכת "על נטילת ידיים" אחרי כל נטילה – משום "לא פלוג". באופן דומה, גם הרמב"ן כתב שיש לברך אחר נטילת ידיים, כיוון "שפעמים שפסולות לברכה".^[9]

לעומת זאת, מהרמב"ם עולה במספר מקומות שיש לברך קודם הנטילה.^[10] לכאורה המחלוקת בין תוספות והרמב"ן לרמב"ם דומה למחלוקת שראינו ביחס לטבילה. כיוון שלדעת הרמב"ם הברכה משמשת כ"מתיר" (כך לפי ביאור הגרי"ד) וכהכנה למצווה, אין לאפשר ברכה זו לאחר קיום המצווה. לפי התוספות, לעומת זאת, אין מניעה עקרונית לברך לאחר קיום המצווה, ולכן תיקנו כך גם בנטילת ידיים.^[11]

***

אמנם, בעלי התוספות ציינו טעם נוסף לברכה אחר נטילת ידיים, שמעביר את הדיון לתחום אחר:

מיהו בנטילה יש טעם אחר לברך אחר נטילה, קודם ניגוב כדאמרינן 'האוכל לחם בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא' (סוטה ד:).

כלומר, ניתן לברך אחרי הנטילה משום שיש חלק נוסף למצווה – ניגוב הידיים. ניתן להסיק מכך, שלפי התוספות ניתן לברך כל עוד המצווה לא הסתיימה.^[12] לעניות דעתי, אפשר להסביר את הדברים בשתי דרכים:

1. דרך ראשונה. לפי הסבר זה, באופן עקרוני יש לברך לפני המצווה. אך כיוון שיש שלב נוסף למצווה, עדיין ניתן לומר שהברכה נאמרה לפני "גמר המצווה"; הברכה עדיין נחשבת "עובר לעשייתן" ביחס לשלב הבא. במקרה של נטילת ידיים, כיוון שיש מצבים שבהם לא ניתן לברך לפני הנטילה – בגלל חוסר נקיות הידיים, נהגו לברך בכל הפעמים באמצע מצוות הנטילה, קרי, לפי הניגוב. כך גם אין בעיה של ידיים הפסולות לברכה, וגם מברכים "עובר לעשייתן".

על כך יש להעיר, שהסבר זה קשה אם אנו מבינים שעניין הברכה הוא להתכונן לקראת המצווה וכדומה. כיצד חז"ל תיקנו שנברך לכתחילה באמצע עשיית המצווה, בלי שהתכוננו לקראתה?! אבל אם קדימות המצווה היא מפאת חשיבות עבודת הנפש או הצורך בהודאה לה' על מערכת המצוות, ייתכן שכל עוד הברכה קודמת למצווה באופן כלשהו, הדבר מתקבל.

כדי לבאר זאת מעט יותר, ננסח את ההבדל בין שתי התפיסות באופן שונה מעט מהאופן בו ניסחנו אותו עד כה. לפי התפיסה הראשונה, ניתן לומר שהצורך ב"עובר לעשייתן" הוא צורך המצווה. כלומר, המצווה זקוקה לברכה לפניה (כי הברכה היא "מתיר" או "הכנה" למצווה). האפשרות השנייה היא שדין זה הוא מהלכות הברכה – מצד סדר הדברים, ראוי שברכת המצווה תיאמר בסמוך לברכה ולפניה (משום שמדובר בעבודת הנפש, או בשבח שמתייחס למצווה וכדומה).^[13] לפי האפשרות השנייה, ייתכן שהברכה לא נפגעת אם היא נאמרת לפני סיומה של המצווה, גם אם לא בתחילתה.

2. דרך שניה. לפי דרך זו, באופן עקרוני ראוי היה לברך בזמן עשיית המצווה (כפי שראינו בשיעורים הקודמים בירושלמי, ובשיטת רז"ה שהובאה באבודרהם בשיעור השני). אלא כיוון שבמצוות רבות הדבר אינו אפשרי, קבעו באופן כללי שיש לברך "עובר לעשייתן", לפני המצווה. אמנם, אם יש בעיה לברך לפני המצווה, אבל ניתן לברך במהלכה, אז יש לברך תוך כדי קיום המצווה – כמו שהיה ראוי להיות מבחינה עקרונית. כלומר, לפי הבנה זו, אין לומר שמדובר ב"עובר לעשייתן", אלא בברכה שנאמרת במהלך קיום המצווה.^[14] הברכה צריכה, להבנה זו, ללוות את המצווה.

לפי זה ייתכן שגם לדברי הריטב"א נכון לומר את הברכה לפני עשיית המצווה, מפני שהברכה מבטאת קיום פנימי יותר של המצווה, ועל קיום פנימי זה לבוא קודם לביטוי המעשי.

ברכת ד' מינים

ייתכן שנפקא מינה בין שתי הדרכים בהבנת טעם הברכה לפני הניגוב, תהיה בפסיקה ביחס לברכה על ד' מינים. לדעת הרמב"ם, יש לברך "על נטילת לולב" בטרם נטילת ד' המינים ליד:

וכשהוא נוטלם לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו. (משנה תורה, הלכות שופר סוכה ולולב ז', ו)

בניגוד לדעתו, כותב ההגמ"י בשם הרשב"ם שאם מברכים על נטילת לולב ללא החזקת הלולב, הדבר נראה "כי חוכא ואטלולא". באופן דומה, כותב בעה"מ (פסחים ג: בדפי הרי"ף) שאין לברך "עד שיטול תשמיש המצווה בידו". לשיטת אלו שסוברים שיש צורך בהחזקת הלולב בעת הברכה, נתקלים הראשונים בבעיה: איך ניתן לברך "עובר לעשייתן" אם המצווה מתקיימת כבר בעצם נטילת הלולב ליד?^[15]

האור זרוע מציע כמה דרכים לפתור בעיה זו, ואחת מהן היא לברך אחרי שנטל את הלולב אך לפני שנענע, וזאת מתוך הקבלה לברכה על נטילת ידיים לפני הניגוב:

...א"נ משום דלא גמר' עד לאחר ניענוע, דמהאי טעמא נמי מברכי' על נטילת ידים אחר נטילה דלא גמר' מצות' עד לאחר ניגוב כדאמ' פ"ק דסוטה דאסור לאכול בלא ניגוב ידים. מיהו לא דמי כולי האי, דניענוע אינו אלא שירי מצוה בעלמא ולא מעכב. (אור זרוע ח"ב סי' שי"ג)

האור זרוע מתלבט האם החלק הנותר מהמצווה צריך להיות מעכב. הניגוב בנטילת ידיים, לשיטתו, מעכב את המצווה. הנטילה נועדה להתיר את אכילת הלחם, וללא ניגוב עדיין אסור לאכול; ללא הניגוב, אם כן, אי אפשר לצאת ידי חובת נטילת ידיים. נענוע ד' המינים, לעומת זאת, הוא פרט במצוות נטילת לולב, וניתן לצאת ידי חובת המצווה גם בלעדיו.^[16] האור זרוע, אם כך, מתלבט אם ברכה שנאמרת במהלך המצווה צריכה להיאמר לפני פרט המעכב את המצווה, או שניתן לומר אותה גם לפני פרטים שהם "שיירי מצווה" ותו לא.^[17]

ייתכן שספקו של האור זרוע תלוי בשתי דרכי ההבנה לעיל. לפי הדרך הראשונה, הברכה צריכה לבוא לפני המצווה באופן בסיסי. אם כן, אם האדם יצא ידי חובה, הוא כבר לא יכול לברך – לכן יש צורך שיוותר פרט המעכב את המצווה, שיהיה ניתן לברך עליו. אבל לפי הדרך השנייה הברכה ביסודה מלווה את המצווה, וניתן לומר שכל עוד נשאר משהו מן המצווה, יש מקום לברך עליה.

ברכת נטילת ידיים – דווקא לאחר הניגוב

עד כה ראינו שלוש דעות ביחס לנטילת ידיים:

1. יש לברך לפני הנטילה.

2. יש לברך אחרי הנטילה.

3. יש לברך בין הנטילה לניגוב.

באופן מפתיע, אנו מוצאים בדברי הראשונים שיטה רביעית:

ומורי רבינו יהודה בר יצחק של"י כתב בשם רבי' תם זצ"ל דאע"ג דאמרי' תכף לנט"י ברכה אין לברך אלא לאחר ניגוב דהוא עיקר נטילה. (אור זרוע ח"א סי' ע"ט)

כלומר, לשיטה זו, כיוון שהניגוב הוא חלק מן המצווה, יש לברך דווקא אחרי הניגוב. פסיקה זו מפתיעה ביותר. לכאורה, ידי הנוטל כבר ראויות לברכה אחרי ששפך עליהם את המים, וכיוון שהניגוב הוא חלק מן המצווה, ניתן להרוויח, ברמה חלקית לפחות, ברכה "עובר לעשייתן"! מדוע לברך דווקא אחרי הניגוב?! "בית הלוי" הרחיב בהסבר שיטה זו, וביאר אותה על פי דברי הרא"ש במסכת חולין (פ"ו סי' ו') על ברכת כיסוי הדם:

כתב בעל הלכות שמכסה תחלה ואח"כ מברך. ואף על גב דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. הני מילי בתחלת המצוה. אבל זו סיום מצוה היא ובאמצע מצוה אינו ראוי לברך. הילכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצוה. ועל כסוי אחר גמר המצוה. והעולם לא נהגו כך משום דחשיבי כסוי מצוה בפני עצמה. (בית הלוי ח"ב סי' י"ד)

בית הלוי מפנה לבה"ג, שמוסיף לרשימת החריגים שלנו מצווה נוספת שמברכים אחריה – מצוות כיסוי הדם. אלא שבה"ג מבין שמצווה זו היא חלק ממצוות השחיטה, ולאור זאת הוא קובע כלל: "ובאמצע מצוה אינו ראוי לברך".^[18]

בית הלוי מסביר שר' יהודה שירליאון (=ר' יהודה בר יצחק של"י) סובר כבה"ג, שאין לברך באמצע המצווה, ולכן אם לא ניתן לברך לפני הנטילה, יש לברך דווקא בגמר המצווה, אחרי הניגוב.

הבנה זו מחזירה אותנו לחקירה בה עסקנו בשיעורים הקודמים: האם הברכה היא חלק מן המצווה, או שהיא עומדת בפני עצמה? לשיטה זו ברור שהברכה אינה חלק מן המצווה, אלא חובה עצמאית; משום כך ברכה הנאמרת באמצע מצווה, פוגעת ברציפותה ובאחדותה של המצווה^[19].

ברכת השופר – שיטת בעה"מ

פתחנו את השיעור בציטוט הגמרא בפסחים שמברכים על כל המצוות "עובר לעשייתן" חוץ מן הטבילה ושופר. הגמרא חזרה בה מן הקביעה ביחס לשופר, אבל בירושלמי קביעה זו נשארת:

דאמר רבי יוסי בי ר' בון בשם שמואל כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעה וטבילה. (ירושלמי ברכות פרק ט' הלכה ג)

ההבדל בין הסוגיות ניכר. לפי הבבלי יש לברך "עובר לעשייתן", ולכן אין פשר לקביעה "חוץ משופר". הירושלמי, לעומת זאת, יוצא מנקודת הנחה שיש לברך דווקא "בשעת עשייתן", וברמה הטכנית לא ניתן לברך בשעת התקיעה בשופר.

כאמור לעיל, האבודרהם מביא בשם בעה"מ שבמצוות שיש שהות בעשייתן, יש לברך בעת קיום המצווה. רק במצוות שלא ניתן לברך עליהן בעת קיום המצווה, מברכים עובר לעשייתן. לשיטת בעל המאור, מה שנאמר בסוגיית הבבלי, שעל הכול מברכים עובר לעשייתן "חוץ מן הטבילה", נאמר רק ביחס למצוות שלא ניתן, מסיבות שונות, לברך בעת עשייתן – כמו למשל בתקיעת השופר, שבה לא ניתן לברך בעת העשייה מסיבה טכנית.

כפי שהזכרנו כמה פעמים, השיטה לפיה הברכה צריכה להיאמר דווקא בעת קיום המצווה, נעוצה ברעיון לפיו הברכה והמצווה קשורות זו לזו. ביארנו ששיטה זו מובנת ביותר לפי דברי הריטב"א שהברכה היא "עבודת הנפש" של המצווה.

הבנה זו מאירה באור יקרות את שיטתו המחודשת של בעה"מ לפיה ברכת השופר היא תקנה מאוחרת:

ומה שנהגו לתקוע כל התקיעות כשהן יושבין ומברכין עליהן ברכת התקיעה נ"ל כי לא היה כן בימי רבותינו חכמי התלמוד אלא מנהג הוא שהנהיגו דורות האחרונים משום חולין ומשום אנוסין... לפיכך הקדימו בשבילן אלו התקיעות שמיושב, והנהיגו לברך עליהם ברכת התקיעה במטבע קצר... אבל עיקר הברכות הם הברכות של תפלה והם מלכיות זכרונות ושופרות. (פירוש בעה"מ על ראש השנה י: בדפי הרי"ף)

כלומר, קודם שתיקנו את התקיעות לפני תפילת העמידה, לא בירכו ברכת המצוות רגילה על השופר, אלא ברכות תפילת מוסף – מלכויות זכרונות ושופרות – מילאו תפקיד זה.

שיטת הרז"ה כאן מובנת באופן מלא לאור תפיסתו הכללית בעניין ברכת המצוות; תפקיד הברכה הוא ללוות את המצווה, ולהשלים את הממדים הנפשיים שלה. ברכות מלכויות, זכרונות ושופרות ממלאות בדיוק את הפונקציה הזו. בברכות אלה יוצקים תוכן ייחודי לכל סידרה של תקיעות, תוכן המתבטא במלים של כל ברכה, אך גם מכוון כלפי עולמו הפנימי, הנפשי, של המתפלל.

אם כך, ייתכן לומר שהצורך להקפיד על נוסח קבוע בכל ברכות המצוות קיים בעיקר למ"ד שברכת המצוות היא תקנה עצמאית, שאינה מחוברת למצווה. אבל, אם הברכה היא חלק מן המצווה, ומכוונת כלפי עבודתו הנפשית של האדם, אז יש מקום להבחין בין מצוות שונות ולשנות את תוכן הברכה בהתאם לעבודת הנפש הראויה למצווה המסוימת.^[20]

סיכום

בשיעור זה ראינו מספר דוגמאות לברכות החורגות מהכלל "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן": טבילה, נטילת ידיים ונטילת ד' מינים. ראינו כיצד הדיונים השונים ביחס למצוות אלה משקפים הבנות שונות בברכת המצוות, שבהן עסקנו בשיעורים קודמים.

בנוסף, בעניין ברכת השופר, דנו בהבדלים בין הבבלי לירושלמי, ובשיטתו הייחודית של בעל המאור.

בעז"ה בשיעור הבא נעבור לעסוק בנושא אחר: ברכת המצוות במצוות דרבנן ובמנהגים.

[1] עיין רמב"ם, הלכות קריאת שמע ד', ח, ומסכת ברכות כ: במשנה.

[2] אמנם, הרמב"ן בחידושיו הביא יחד את טבילת הגר ואת טבילת בעל קרי ובנוסף לכך הזכיר את מחלוקת הראשונים אם אומרים במקרה זה "לא פלוג". ייתכן שלשיטתו יש למקד את הדיון ביחס לאופי ברכת המצוות, וכמו שנבאר לקמן.

[3] כדוגמת "עבודת הנפש" בדברי הריטב"א שראינו בשיעור הקודם.

[4] כמו שראינו בשיעור הקודם אצל רב עמרם גאון והראי"ה קוק.

[5] יש שביארו את שיטת הרשב"א על פי הבחנה עקרונית בין מצוות בין אדם לחבירו לבין אדם למקום, עיינו "דף על הדף" על אתר.

[6] אמנם לעיל עמדנו על ההבדל העקרוני שקיים בין טבילה לשם גירות לבין טבילה לשם טהרה מטומאה, אך עצם הברכה נתקנה על מעשה הטבילה, ולא על תוצאתה. משום כך ה"דבר אברהם" רואה מכנה משותף לכל הטבילות.

[7] וביחס להיעדר הברכה במצוות צדקה יצטרכו בעלי התוספות לתת טעם אחר, עיין למשל בשו"ת שרידי אש ח"א סי' ס"א. בעז"ה באחד השיעורים הבאים נעסוק בברכה במצוות בין אדם לחבירו.

[8] בעניין זה עיין בשו"ת הרשב"א ח"א ס' ק"צ שהביא מחלוקת ראשונים אם מברכים על נטילה זו או לא. השאלות המרכזיות בעניין זה הן: האם מדובר בנטילה שעיקרה לנקיות או שיש לה טעמים אחרים, וכן אם יש לברך על נטילה של נקיות.

[9] הרמב"ן אינו תולה זאת דווקא בבית הכיסא, אלא אומר באופן כללי שבהרבה מקרים הידיים פסולות לברכה.

[10] משנה תורה, הלכות ברכות ו', ב; שם, י"א, ד.

[11] בשיטת השולחן ערוך יש מקום להרחיב יותר. השו"ע פסק ביו"ד סימן ר' שיש לברך קודם הטבילה, לעומת זאת ביחס לנט"י באו"ח סי' קנ"ח סע' י"א הוא פוסק לברך לפני, אך אומר שהמנהג הוא לברך אחרי הנטילה, לפני הנטילה השניה. בילקו"י על סימן זה הערה ט' מובא שהמנהג הוא לברך אחר הנטילה, גם אם נטל יותר מרביעית, שאין צורך בנטילה שניה ולא בניגוב. לכאורה קיימת כאן סתירה בין המנהג ביחס לנט"י לעומת הטבילה. ייתכן שהפער קשור בהבדל שבין טבילת גרים לטבילת נדה, לעומת נט"י שאין הבדל עקרוני בין המקרים השונים, ולכן שייך דווקא ביחס לנט"י לומר "לא פלוג" ולברך אחרי קיום המצווה, ועוד צ"ע.

[12] וכן פסק הרמב"ם בהל' ברכות פי"א ה"ה.

[13] באופן דומה, אם כי בניסוח מעט שונה, חקר מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל בשיעוריו לפסח עמ' 235-237.

[14] גם להבנה זו אין לברך בזמן הניגוב עצמו, אלא לפניו. ייתכן שזה כדי שלא לפגוע בכוונה בעת הברכה ובעת עשיית הפעולה (מעין הנאמר בתוספות מו"ק ח' ע"ב לגבי הכלל ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות").

[15] ביחס לצורך להחזקת החפצא של המצווה בידו נעסוק לקמן בעז"ה.

[16] ועיין בדברי הרשב"ם בהגמ"י הנ"ל שאומר ש"עיקר מצותו הוא הנענוע בשעת הלל".

[17] לחילופין, ייתכן שההתלבטות היא סביב הבנת מרכזיותם של הנענועים וכדברי הרשב"ם בהערה הקודמת.

[18] מדבריו עולה שלעתים מברכים שתי ברכות על מצווה אחת, לפחות כאשר יש שתי "מעשי מצווה" כמו שחיטה וכיסוי הדם. אם יסתייע הדבר, בעז"ה, נעסוק בכך באחד השיעורים הבאים.

[19] לחילופין ניתן להציע שהבעיה היא מצד הברכה, שאין זה המקום הראוי לה, ואת הנלע"ד כתבתי.

[20] ועיינו בדברי הרב אשר וייס שליט"א שציין לכך שברכות ק"ש גם הן דוגמא למודל דומה, ואכמ"ל:

https://minchasasher.com/he/shiur/uncategorized-he/פרשת-נצבים-וילך-מלכויות-זכרונות-ושופ