ברכת התורה
פתחנו סדרה זו[1] בשאלת תוקף החיוב לברך לפני קיום מצוות באופן כללי: האם מדובר בחיוב דאורייתא או מדרבנן. במהלך שיעור הפתיחה, הוזכר בקצרה שיש דיון לגבי תוקף חיוב "ברכת התורה". ברכה זו שאנו מברכים בכל יום, פותחת בניסוח המוכר לנו משאר ברכות המצוות: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", ועל כן ייתכן שישנה "ברכת מצווה" ספציפית המחויבת מדאורייתא. משום כך, וכן מסיבות נוספות שנראה במהלך השיעור, נראה לי שנכון יהיה לחתום סדרה זו בעיסוק פרטני בברכה זו.
במהלך הדורות עסקו רבות בברכת התורה, ולא נוכל במסגרת זו להקיף את כל היבטיה. בכל אופן, נעסוק במספר היבטים מרכזיים של ברכה זו אשר לענ"ד קשורים לנושא הרחב של סדרה זו – "ברכת המצוות".
דאורייתא או דרבנן
שאלת תוקף ברכת התורה מקורה בגמרא בברכות, שבה נאמר:
מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר: 'כי שם ה' אקרא הבו גדל לא-להינו'.[2] (ברכות כ"א ע"א)
הרמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות,[3] לומד מכאן וממקורות נוספים שיש חיוב מדאורייתא לברך את ברכות התורה. לעומת זאת, הרמב"ם אינו מונה מצווה זו בספר המצוות שלו. בביאור שיטתו של הרמב"ם נחלקו המפרשים. מו"ר הרב בנימין תבורי זצ"ל[4] הפנה לדברי ספר החינוך, שהולך בדרכו של הרמב"ם ואינו מונה את ברכת התורה במניין תרי"ג המצוות, ובכל זאת מעיר, במהלך דבריו על ברכת המזון:
וכל שאר הברכות כולן הן מדרבנן, חוץ מאחת שהיא מן התורה, וכן הוא מפורש בגמרא בברכות והיא ברכת התורה לפניה... (ספר החינוך מ"ע ת"ל)
אם כך, על אף שברכת התורה מדאורייתא, אין למנות אותה כמצווה בפני עצמה. הסיבה לכך, מציע הרב תבורי, היא שברכת התורה כלולה כבר במצוות תלמוד תורה. באופן דומה כתב המבי"ט:
ברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ולהרמב"ם ז"ל שאינו מונה אותה מצוה בפני עצמה נראה דהיא בכלל מצות תלמוד תורה ולהכי לא באה במנין אבל היא מדאוריתא. (קרית ספר הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק יב)
לעומת זאת, מפרשים אחרים של הרמב"ם הבינו שלשיטתו חובת ברכת התורה היא מדרבנן, והמקורות המובאים בסוגיות הם אסמכתאות בלבד.[5]
לשאלה זו נפקא מינה ברורה – מה דינו של מי שמסופק אם בירך ברכת התורה. השלחן ערוך פוסק באופן נחרץ:
כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון מפני שהוא של תורה. (שלחן ערוך אורח חיים סימן ר"ט סע' ג')
מדבריו משמע שבמקרה של ספק בברכת התורה אין לחזור ולברך, כמו רוב הברכות. המשנה ברורה, לעומת זאת, מכריע לחומרה, שעליו לחזור ולברך.[6]
על מה מוסבת ברכת התורה?
בשיעור הפתיחה לסדרה ראינו שלוש גישות ביחס לשאלת תוקף ברכת המצוות:
קיימת מחלוקת בחז"ל (בין התוספתא והתלמוד הירושלמי לבין התלמוד הבבלי), האם ברכת המצווה היא מדאורייתא או מדרבנן;
קיים חיוב כללי מדאורייתא לברך על המצוות כולן בכל יום, אך החיוב מדרבנן הוא לברך על כל מצווה ומצווה בפני עצמה;
לכל הדעות אין חיוב דאורייתא בברכת המצוות, והמקורות המובאים במקורות חז"ל הן אסמכתאות בלבד.
ההסבר השני נאמר על ידי המהר"ם שי"ק.[7] המהר"ם שי"ק מסביר שאת החיוב לברך על המצוות באופן כללי, מקיימים על ידי "ברכת התורה". אמנם, לדעתו הדבר תלוי בנוסח "ברכת התורה" שנפסק להלכה. הגמרא בברכות מבררת מהו נוסח ברכת התורה:
מאי מברך? אמר רב יהודה אמר שמואל: אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה. ורבי יוחנן מסיים בה הכי: הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך, ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל. ורב המנונא אמר: אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה' נותן התורה. (ברכות י"א ע"ב)
נוסח הברכה הראשונה, על פי המופיע בסוגיה זו, הוא: "לעסוק בדברי תורה". לעומת זאת, ברי"ף[8] ברכה זו מופיעה בנוסח אחר: "על דברי תורה". במהלך הדיון בדברי הנוסח העדיף, מבאר הבית יוסף את ההבדל העקרוני ביניהם:
וכתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' מג) שיותר נכון לומר 'על דברי תורה', לפי שהוא כולל עסק הלימוד ועשיית המצות, וכן כתב אבן הירחי (המנהיג הל' תפלה סי' י) כלומר דאילו 'לעסוק בדברי תורה' אינו אלא על קריאת התורה. ולי נראה דיש לדחות, דאדרבה מהאי טעמא גופיה עדיף טפי לברך לעסוק בדברי תורה שהיא ברכה מיוחדת לקריאת התורה שהוא בא לעסוק בה עכשיו מלברך על דברי תורה שכולל ג"כ עשיית המצות שאינו בא עכשיו לעשותם ולכשיעשם מברך על כל מצוה ברכה המיוחדת לה. (בית יוסף, אורח חיים, סי' מ"ז)
בין לפי האבודרהם ובין לפי הבית יוסף מוסכם שהנוסח "לעסוק" מתייחס ללימוד התורה בלבד, בעוד הנוסח "על דברי תורה" מתייחס לתורה ולמצוותיה. המהר"ם שיק מסביר שברכת התורה פוטרת מדאורייתא את חיוב הברכה על המצוות דווקא אם אומרים אותה בנוסח "על דברי תורה", כיוון שרק נוסח זה מתייחס לכלל המצוות.
כאמור, הבית יוסף והאבודרהם מבינים את הנוסחים באותו אופן, אך חולקים בשאלה איזה תוכן עדיף: לפי האבודרהם נכון יותר לברך את הברכה הכללית המתייחסת למערכת התורה באופן כללי, ולפי הבית יוסף נכון יותר לברך על לימוד התורה, שהיא המצווה הספציפית המתקיימת בסמוך לברכה.
ייתכן שהשאלה אם ברכת התורה היא ברכה על לימוד התורה או על כלל מערכת התורה ומצוותיה, היא מחלוקת נוספת בין הרמב"ן לרמב"ם בסוגיה זו. הרמב"ן, בהסברו לברכת התורה, כותב:
שנצטוינו להודות לשמו ית' בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא. (השגות הרמב"ן לספר המצוות, שכחת העשין, מצווה ט"ו)
כלומר, לפי הרמב"ן הברכה מוסבת על כך שה' העניק לנו את התורה שבה לימד אותנו מצוות המזכות אותנו לחיי העולם הבא. ייתכן שהרמב"ם חלוק על פרשנות זו. בחתימת ברכת "הערב נא", פוסק הרמב"ם שיש לסיים במלים: "נותן התורה".[9] זאת, בניגוד למופיע בגרסתנו בגמרא: "המלמד תורה לעמו ישראל". הרמב"ם נשאל על כך, והסביר מדוע נכון לחתום דווקא "נותן התורה":
...ושתהיה החתימה נותן התורה היא כוונת הברכה, לפי שענינה (של נתינתה הוא) אשר מחייב אותנו ללומדה, זה ענין נתינתה והוא כוונת הברכה, (ר"ל) לבקש העזרה כדי ללומדה. אבל מי שחותם בהמלמד תורה, הוא טועה, לפי שהא-לוהים אינו מלמדנו אותה, אלא צוונו ללומדה וללמדה, וזה בנוי על עיקר דתנו, והוא שעשיית המצוות (היא) בידינו, לא בהכרח מן הא-להים לעשותן או להניחן. (שו"ת הרמב"ם סימן קפ"ב)
הברכה, לדעת הרמב"ם, ממוקדת בתלמוד תורה, ועוסקת בבקשת עזרה מהקב"ה כדי שנוכל ללמוד התורה כראוי. אם כך, ברכת התורה לפי הרמב"ם מוסבת על לימוד התורה, ולפי הרמב"ן מדובר בהודיה על כלל מערכת התורה והמצוות.[10]
***
בהשקפה ראשונה, נראה שיש לקשר מחלוקת זו לחקירה מפורסמת בברכת התורה. כך הרב אשר וייס מנסח חקירה זו:
יש לעיין בברכת התורה מה גדרה, האם היא כברכת המצוה ומברך על מצות תלמוד תורה, או שמא היא ברכת הודאה ושבח, דכל הלומד תורה וקורא בה נצטוה לתת שבח והודיה להקב"ה שבחר בנו מכל עם ונתן לנו את תורתו. (מנחת אשר על דברים, מהדו"ק, סי' ס"ב אות א')
בטרם נקשר בין שני הדיונים, נעמיק בהבדלים בין שתי הקטגוריות שניתן לשייך אליהן את ברכת התורה. נפקא מינה לחקירה זו ניתן למצוא במחלוקת רבינו תם והרא"ש לגבי מי שישן במהלך היום וקם לפני הבוקר הבא, האם עליו לחזור ולברך ברכת התורה. בתוספות נאמר:
והיה אומר ר"ת כשאדם עומד ממטתו בלילה ללמוד שא"צ לברך ברכת התורה מפני שברכת התורה של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת. (תוספות על ברכות י"א ע"ב, ד"ה "שכבר נפטר")
לעומת זאת, הרא"ש פוסק:
מי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. (פסקי הרא"ש על ברכות, פרק א' סי' י"ג)
כלומר, לפי רבינו תם נראה שמדובר בברכה שהיא "חובת היום". המחייב בברכת התורה אינו "מעשה לימוד" חדש, אלא הבוקר הבא. לעומת זאת, לפי הרא"ש המחייב הוא "מעשה לימוד" חדש, ושינה מפסיקה בין מעשי הלימוד. נראה שביסוד מחלוקת זו עומדת החקירה אותה הזכרתי לעיל: לפי הרא"ש מדובר בברכת המצוות, בעוד לפי ר"ת מדובר בברכת השבח שחיובה מתחדש בכל יום, כמו ברכות השחר.
עד כה הצגנו את הדברים באופן דיכוטומי, כלומר – או שברכת התורה היא ברכת המצווה, או שהיא ברכת השבח. בניגוד להבנה זו, הגרי"ד סולובייצ'יק מדייק בדברי הרמב"ם שיש לברכת התורה את שני המאפיינים. הרמב"ם בהלכות תפילה מתאר כך את ברכות התורה:
המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע בין קרא בתורה שבכתב בין קרא בתורה שבעל פה נוטל ידיו תחלה ומברך שלש ברכות ואח"כ קורא...
בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואחר כך קורא מעט מדברי תורה, ונהגו העם לקרוא ברכת כהנים, ויש מקומות שקורין צו את בני ישראל ויש מקומות שקורין שתיהן וקורין פרקים או הלכות מן המשנה ומן הברייתות. (רמב"ם הלכות תפילה ז', י–יא)
בהלכה י' הרמב"ם מתאר אדם שמעוניין ללמוד תורה, ופוסק שעליו לברך ברכות התורה קודם לימודו. בהלכה י"א, לעומת זאת, הרמב"ם קובע שיש חיוב לברך ברכות אלה בכל יום, ואחריהם ללמוד מעט תורה. מההלכה האחרונה נראה שיש עניין בעצם הברכה, ולא שהברכה נובעת מן החובה ללמוד, וישנה סיבה נוספת שבגללה צריך ללמוד משהו מיד לאחר הברכה.
הגרי"ד סולובייצ'יק מסביר את דברי הרמב"ם באופן הבא:
הרמב"ם קבע שתי הלכות נפרדות ביחס לברכות התורה: א) כי אסור ללמוד תורה בלי ברכה (או שלוש ברכות). ב) כי חובה מיוחדת מוטלת על האדם לברך ברכות אלו...
ונראה עוד יותר כי כל אחת מן ההלכות עוסקת בחלות ודין שונה. הדין הראשון שאסור ללמוד תורה בלי ברכה, מקביל, בחלותו ובמהותו, לאותו האיסור הרובץ על הנאה מן העולם בלי ברכה ועל עשיית מצוות נטולות ברכה. ביסודו נאמרה הלכה של מתיר... אם למד קודם שיברך הרי הוא נהנה מתורתו של הקב"ה ("כי אם בתורת ה' חפצו") בלי נטילת רשות והיתר של ברכה...
הדין השני, 'בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו', מושרשת בחלות אחרת לגמרי, במצות תלמוד תורה. במסגרתה, ישנו קיום מיוחד וחובה מסויימת המוטלת על כל אחד ואחד לקרוא בתורה שבכתב או בעל פה ולברך את השם הנכבד והנורא שנתן לנו את תורתו... (שעורים לזכר אבא מארי ח"ב, "ברכות התורה", אות א')
בהמשך דבריו, מסביר הגרי"ד שצירוף מיוחד זה נובע ממדרש ההלכה לפיו לימוד תורה הוא דרך של "עבודה שבלב". חז"ל לימודנו ביחס לשתי מצוות שקיומן מהווה 'עבודה שבלב':
ולעבדו, זה תלמוד... דבר אחר: ולעבדו, זו תפלה. (ספרי דברים, פיסקא מ"א)
מסביר הגרי"ד שלא מדובר בשני ערוצים שונים של "עבודה שבלב", אלא שקיום מלא של עבודה שבלב נוצר על ידי צירופם זה לזה. משום כך מפרט הרב סולובייצ'יק:
חייבים ללמוד וגם לברך באותה שעה, דעל ידי זה אנו מקיימים עבודה שבלב של תורה ותפלה, תורה ושבח ובקשה.
כאמור לעיל, נראה שניתן לקשר חקירה זו לדיוננו – האם ברכת התורה מתייחסת למערכת הכללית של התורה והמצוות או למצוות תלמוד תורה. לכאורה, לפי הסוברים שמדובר בברכה כללית על התורה ומצוותיה, נראה שמדובר בברכת השבח. לעומת זאת, דעת הסבורים שמדובר בברכה המתייחסת למצוות תלמוד תורה, מתאימה יותר לצד שמדובר בברכת המצוות.
אמנם, על אף שקישור זה הוא הגיוני, הוא אינו הכרחי. אמנם, פשוט בעיני שהסבורים שברכת התורה היא ברכה כללית על כלל התורה והמצוות מבינים שמדובר בברכת שבח. אבל, לענ"ד, אין חובה לומר שאם מדובר בברכה המוסבת על לימוד תורה, היא שייכת לסוג "ברכת המצוות".
ייתכן שגם לפי הדעה השניה מדובר בברכת השבח, אלא שהשבח מוסב על לימוד תורה, ולא על כלל מערכת המצוות. ברור שהסבר זה תלוי גם בהבנת מהות ברכת המצוות. אם אנו מבינים שמשמעות ברכת המצוות היא הודיה על כך שקרבנו המקום לעבודתו, אז ברכות המצוות הן למעשה ברכות שבח שנאמרות על מצווה – ואז גם ברכת התורה היא "ברכת המצוות". אבל אם משמעות ברכת המצוות היא שונה, ייתכן, כאמור, שברכת התורה אינה משתייכת לקבוצת "ברכת המצוות" אלא ל"ברכות השבח וההודיה".
כאמור, מדברי הרמב"ם נראה שלפחות חלק מן הברכות מתייחסות דווקא למצוות תלמוד תורה, ואף על פי כן מדויק מדבריו שיש לברכה זו היבט של "ברכת השבח". בנוסף, ראינו לעיל את שיטת רבינו תם שאין חיוב מחודש של ברכת התורה עד היום הבא, גם למי שישן שנת קבע קודם לכן במהלך היום. ביארנו את שיטתו בכך שלדעתו ברכת התורה נחשבת ל"ברכת השבח". אבל, באותו דיבור המתחיל בתוספות מפורש שנוסח ברכת המצוות היא "לעסוק בדברי תורה", נוסח שבאופן מובהק עוסק במצוות תלמוד תורה. אם כך, נראה ברור שלשיטת רבינו תם מדובר בברכת שבח המתייחסת באופן ספציפי למצוות תלמוד תורה, ולא לכלל מערכת התורה והמצוות.
מדוע, אם כן, זוכה מצוות תלמוד תורה בברכת שבח ייחודית?
נדמה לי שניתן להבין זאת לאור האופי הייחודי של מצוות תלמוד תורה. במצוות תלמוד תורה קיים ההיבט של ההיענות לצו הא-להי (ללמוד תורה), וייתכן שזהו ההיבט המרכזי – אבל בלימוד התורה יש היבט נוסף: בעצם העיסוק בתורה, לומד התורה מתדבק בדבר ה' וברצונו.[11] נראה לי, שמפאת אלמנט זה, זכתה מצווה זו בברכת שבח ספציפית.
עלינו לשבח לקב"ה על הזכות לקרבת א-להים שאנו זוכים לה על ידי האפשרות ללמוד תורה.
על מה אבדה הארץ?
מעבר לדיון ההלכתי, נראה לי כי כמה מן הכיוונים אותם העלינו ביחס לברכת התורה, עולים בביאורי רבותינו האחרונים לאגדת חז"ל מוכרת.
הגמרא במסכת בבא מציעא, עוסקת בסיבות לחורבן הבית ולגלות ישראל:
אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ', דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו. שנאמר 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם'. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה. (בבא מציעא פ"ה ע"א–ע"ב)
הסיבה לחורבן הארץ היא ש"לא ברכו בתורה תחילה". אגדתא זו מפתיעה ביותר, והיא מעניקה חומרה יתירה לברכת התורה. נעיין בפירושיהם של כמה מרבותינו האחרונים, ונראה שההסברים השונים שהם העלו מתאימים להבנות השונות שראינו בהבנת ברכת התורה.
הרב משה פיינשטיין, מסביר שברכת התורה נועדה לחדד את ההבנה שמצוות תלמוד תורה אינה משמשת רק כ"הכשר מצווה" לידיעת המצוות, אלא יש לה משמעות בפני עצמה. לדעתו, ההימנעות מברכה לפני לימוד תורה חמורה כל כך, משום שהיא משקפת תפיסה לא נכונה של מצוות תלמוד תורה:
זה שחשבו שלמוד התורה אינה מצוה בעצם אלא עצה וסבה לקיום מצות אחרות הוא חטא גדול שמבטל חשיבות וכבוד התורה שהוא יסוד בריאת וקיום העולם שלכן נענשו עליה. (אגרות משה, אורח חיים ח"א, סי' כ')
כלומר, הם לא בירכו על תלמוד תורה, משום שבעיניהם מדובר היה ב"הכשר מצווה", שעליו אין מברכים.[12] דבר זה פוגע בכבוד התורה, שלימודה הוא בעל ערך בפני עצמו.
גם המהר"ל הציע הסבר שמתמקד בתפיסה הבעייתית העולה מחסרון הברכה על לימוד תורה:
אין עצם התורה במה שמצות של תורה הם משפטים צדיקים והם אמת וישרים, כי לא זה עצם התורה רק כי עצם במה שהמשפטים והחקים הם משפטי הש"י אשר נתן וסדר, ולפיכך מה שלא ברכו תחלה שנתן תורה כאלו היו למודם התורה בשביל שהם משפטים שהם אמת, וזה אינו, כי העיקר ג"כ במה שהיא משפטי הש"י שסדר הוא. (חידושי אגדות למהר"ל, נדרים פ"א ע"א)
לתפיסת המהר"ל, הבעיה הייתה שניגשו ללימוד התורה ככל מערכת משפטית רגילה, הבאה מהשכל האנושי. הם ראו בדברי התורה "דברי חכמה", ולא את "דבר ה'". נראה שעבורם תהליך לימוד התורה היה תהליך שכלי, לימודי, ולא פעולה דתית-רוחנית של עבודת ה'.
לפי שתי ההבנות האלה נראה ברור שברכת התורה מתייחסת למצוות תלמוד תורה. ייתכן גם שמתאים יותר לשייך את הברכה לקבוצת ב"ברכת המצוות" על פי ההבנה שהברכהנועדה לעצב את היחס הראוי למצווה (במקרה הזה, מצוות לימוד תורה), אך ייתכן גם שביאורים אלה מתאימים להבנה שמדובר בברכת השבח על "לימוד התורה" – וכאשר היא איננה נאמרת, ממילא אנו למדים על יחס לא נכון למצוות תלמוד תורה.
לעומת הסברים אלה, ב"תפארת ישראל" המהר"ל מעלה הסבר אחר, שמתאים להבנה שברכת התורה מהווה שבח על כלל מערכת התורה והמצוות. המהר"ל מסביר שה' הוא "סיבה לתורה". כאשר מברכים על התורה מגדילים את האהבה אל השי"ת שהוא נותן התורה ומקיימה בעולם ובישראל. כאשר לא מברכים בתורה תחילה, ניתן ללמוד מכך על חיסרון שהיה בדור:
שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל.
ומשום כך:
לא היה כאן סבה מקיימת את התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה, ודבר זה גורם שאבדה הארץ. (הקדמה לתפארת ישראל)
כלומר, ברכת התורה מחזקת את הזיקה בין התורה לקב"ה ובכך מעצימה את המחויבות והרצון לקיום התורה והמצוות. אם כך, לפי הסבר זה, ברכת התורה לא עוסקת בלימוד התורה דווקא, אלא ביחס הנפשי הראוי לתורה ולמצוות באופן כללי.
סיכום השיעור
בשיעור זה עסקנו בפרספקטיבה מסוימת על ברכת התורה. ראינו שיש מחלוקת ביחס לטיבה של ברכה זו, אם היא שייכת לקבוצת "ברכת המצוות", או לתחום "ברכת השבח". בנוסף לכך, עסקנו בשאלה האם ברכת התורה עוסקת בכלל מערכת התורה והמצוות, או שמא מדובר בברכה ייחודית למצוות תלמוד תורה.
מתוך כך, דרך אגדת חז"ל וביאורי האחרונים, ראינו כיצד הקפדה על ברכה זו מביאה לידי ביטוי עקרונות יסוד השקפתיים על אופן קיום המצוות ומשמעות העיסוק בתורה.
סיכום הסדרה
עם שיעור זה, אנו מגיעים לסיומה של סדרת השיעורים בנושא "ברכת המצוות".
בסדרה זו ניסיתי להקיף מספר גדול של נושאים הלכתיים הקשורים לתחום הלכתי זה ולהעמיק בהן מבחינה עיונית, אך גם לעסוק בהיבטים רעיוניים של הלכות אלו. ניתוח האופי של ברכת המצוות דורש בדרך כלל לעסוק גם במצווה הספציפית שיש לברך עליה. ניסיתי בסדרה זו לקבץ ולחבר יחד את המקורות וההקשרים השונים בהם עולים העקרונות הבסיסיים של נושא זה. נראה לי, כי נוכחנו לדעת שישנן תפיסות יסודיות בהבנת ברכת המצוות אשר חוזרות ועולות בשאלות הלכתיות בנושאים שונים הנוגעים לתחום ברכת המצוות, גם כאשר השאלות מופיעות במקורן בהקשרים הלכתיים שונים אלו מאלו.
פתחנו וסיימנו את הסדרה בדבריו של המהר"ם שיק לפיו על ידי ברכת התורה אנו מברכים באופן כללי על מערכת התורה והמצוות. כלומר, על ידי ברכת התורה הכללית, אנו מתחברים לכלל המצוות במהלך היום.
נראה לי שנכון לחזור ולהדגיש גם את הכיוון ההפוך שהופיע בדבריו של הראי"ה קוק, ב"עין איה", אותם ראינו בשיעור השלישי בסדרה:
המטרה של ברכות המצות, שמשוים אנו לפנינו בכל מאורע פרטי את הברכה של הקדושה של כלל המצות כולן. (עין אי"ה, שבת כ"ב ע"ב)
מסביר הראי"ה, שכיוון שבכל ברכה פרטית אנו מברכים בנוסח הכללי "אשר קידשנו במצוותיו" יכולים אנו להתקשר אל המערכת הכללית של התורה, ולשוות לנגד עינינו חיים שלמים של עבודת ה'.
אני תקווה שמעבר להיבטים העיוניים שעלו בסדרה זו, הדברים שראינו ישפיעו על האופן בו אנו תופסים ומברכים את ברכות המצוות השונות, ומתוך כך גם על האופן בו אנו מקיימים את המצוות ומממשים את הזכות הגדולה שזכינו, להיות עבדי ה'.
***
סדרה זו נכתבה, רובה ככולה, בעת תקופת מלחמת חרבות ברזל, ולא פעם ברקע הלימוד היו סערות לאומיות ונפשיות משמעותיות. העיסוק בברכת המצוות בתקופה זו יש בה כדי להעצים את חוויית ההודאה על כך "שלא שמנו כהם" ולהגביר את חובת הברכה על כך "שקידשנו במצוותיו" וזיכנו להיות מעמו, עושי רצונו.
נסיים בתפילה שהקב"ה ישמור על אנשי כוחות הביטחון, ישיב את החטופים לביתם בבריאות הגוף והנפש ויזכה אותנו לראות בישועה שלמה ויתקיים בנו הכתוב: "וישבתם לבטח בארצכם" (ויקרא כ"ו, ה')
[1] בשיעור מספר 1.
[2] איך לומדים מפסוק זה שיש חובה לברך לפני לימוד תורה? נחלקו בכך מפרשי הגמרא. רש"י על אתר מסביר שמשה אומר זאת כהקדמה לשירת האזינו. פסוק זה נאמר לפני אמירת שירת האזינו, שהיא דברי תורה. משה אומר בו שהוא יברך את ה' ("שם ה' אקרא"), והוא מבקש מעם ישראל לענות "אמן" על ברכתו. כלומר, המלים "כי שם ה' אקרא" עוסקים בברכה שאומר משה לפני עיסוקו בתורה (רש"י בד"ה "כי שם"). המהרש"א, לעומת זאת, מסביר שהמלים "כי שם ה' אקרא" מתייחסים לעיסוק בתורה "שהיא כולה שמות של הקב"ה" והברכה נלמדת מן המלים "הבו גודל לא-להינו". כלומר – לפני שמשה יקרא בתורה, על ישראל לברך על כך (חידושי אגדות ד"ה "מנין לברכת").
מעניין שהברכה מתוארת בשתי דרכים שונות. לפי רש"י, הברכה רמוזה במילים "כי שם ה' אקרא". לעומת זאת, לפי המהרש"א היא מתוארת במלים "הבו גודל לא-להינו". ייתכן שמשתקפת כאן מחלוקת במהותה של הברכה, ואכמ"ל.
[3] שכחת העשין, מצוה ט"ו.
[4] The Weekly Mitzvah, Parashat Haazinu, p. 220.
[5] כן הוא ב"יד פשוטה" על הלכות תפילה פרק ז' הלכה י', בשאגת אריה סי' כ"ד, וגם המנחת אשר מזכיר דעה זו בשם "הרבה אחרונים" בחידושיו לספר דברים, פרשת האזינו סי' ס"ב, ס"ק א' (מהדו"ק).
[6] סימן מ"ז, ס"ק א'.
[7] או"ח סי' כ"ט.
[8] ה': בדפי הרי"ף על ברכות.
[9] כך הוא בנוסחים המדוייקים של הרמב"ם (במהדורת פרנקל ובמהדורת "יד פשוטה"). בדפוסים הישנים יותר מופיעה החתימה "המלמד תורה לעמו ישראל", אך זה אינו מתיישב עם התשובה המובאת בסמוך.
[10] אמנם, יש להעיר על כך שלפי הרמב"ם נוסח הברכה היא "על דברי תורה", שהאבודרהם ביאר שהיא מכוונת כלפי התורה ומצוותיה. אמנם, ייתכן שהרמב"ם אינו מקבל פרשנות זו. אפשרות אחרת היא שלשיטת הרמב"ם יש להבחין בין הברכות השונות. אולי ברכת "על דברי תורה" מוסבת על התורה בכללותה, אבל ברכת "הערב נא" מתייחסת באופן מיוחד ללימוד התורה.
[11] כפי שמורחב בספר התניא פרקים ד'-ה', בנפש החיים שער ד' פרק ו' ובמאמרו של הגרי"ד סולובייצ'יק "ובקשתם משם".
[12] עיינו בשני השיעורים הקודמים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)