ברכת המצוות בחנוכה
בשיעורים הקודמים עסקנו בנושאים כלליים בברכת המצוות: זמנה של ברכת המצוות, ברכה על מצוות מדרבנן וברכה על מנהגים. לכבוד ימי החנוכה, נעסוק בשני עניינים חריגים בברכת מצוות ספציפית: בברכה על הדלקת נרות חנוכה.
שתי הנקודות החריגות שבהן נעסוק הן:
קיומן של שתי ברכות על מצוות ההדלקה.
המנהג לברך על הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת.
שתי ברכות בהדלקת נרות
מקור ההלכה לברך שתי ברכות על הדלקת הנרות הוא בדברי רב יהודה בגמרא בשבת. רב יהודה קובע שעל הדלקת הנרות מברכים שתי ברכות, מלבד היום הראשון, שבו מברכים שלוש ברכות:
אמר רב יהודה: יום ראשון – הרואה מברך שתים, ומדליק מברך שלש. מכאן ואילך – מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת. (שבת כ"ג ע"א)
מהמשך הגמרא עולה שהברכה הראשונה היא ברכת "להדליק נר של חנוכה". נוסח הברכה השניה אינו מופיע בגמרא, אבל הגמרא מתייחסת אליה כברכת ה"נס" (אגב, נוסח ברכת הנס לא מופיע בגמרא גם ביחס לקריאת המגילה בפורים). בכל מקרה, מוסכם ומקובל שבברכה השניה מברכים "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".[1]
ברוב המצוות אנחנו מסתפקים בברכה אחת, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". מהיכן נובע הצורך בברכה נוספת?
מהות ברכת "שעשה נסים"
כדי לענות על שאלה זו, יש לעמוד על מהותה של ברכת "שעשה נסים". באותה סוגיה במסכת שבת מבואר שלא רק מי שמדליק את הנר מברך ברכה זו, אלא גם מי שרואה. מה מיוחד במצוות נר חנוכה? מדוע הרואה נר חנוכה דולק מברך ברכה, ולא אומרים זאת ביחס למי שרואה מצוות אחרות?
התוספות במסכת סוכה דנים בשאלה זו. נביא כאן אחת מתשובותיהם:
ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך. (מ"ו ע"א ד"ה "הרואה")
כלומר, ברוב המצוות אין שתי ברכות על עשיית המצווה, ולא שייך לתקן ברכה מיוחדת לרואה, שאינה נאמרת על ידי מקיים המצווה. בנר חנוכה, לעומת זאת, כבר יש שתי ברכות, ולכן ניתן לתקן אחת מהן עבור הרואה.
לעומת גישה זו, יש שהבינו בדיוק הפוך – באופן בסיסי ברכה זו תוקנה עבור הרואה, אלא שתיקנו שגם על המדליק לאומרה, כיוון שגם הוא רואה את הנר הדולק. כך, למשל, כותב המאירי בשם "יש מדקדקין" (על אף שהוא עצמו מסתייג מן הדברים):
יש מדקדקין לברך ברכת להדליק בראשונה ושעשה נסים באחרונה בשעה שהוא רואה כל מה שהוא חייב להדליק... (מאירי שבת כ"ג ע"א ד"ה "יש מדקדקין")
כלומר לפי שיטת התוספות, ברכה זו תוקנה באופן בסיסי עבור המדליק, וממנו עברה גם אל הרואה. לעומת זאת, לפי הדעה המובאת במאירי מדובר בתהליך הפוך: באופן בסיסי מדובר בברכת הרואה, ועל המדליק לברך כיוון שגם הוא רואה את הנר.
כפי שמופיע בדברי המאירי עצמו, נפקא מינה פשוטה בין השיטות היא זמן הברכה. לפי הבנת התוספות נראה שיש לברך לפני ההדלקה, ואכן, כך פוסק הרמ"א.[2] לעומת זאת, לפי השיטה המובאת במאירי יש לברך אחרי הדלקת הנרות. דרך זו מובאת גם בדברי הריטב"א בשם "יש אומרים".[3]
לפי גישה שלישית, לא מדובר בברכת המדליק ולא בברכת הרואה, אלא בברכה על היום שנעשה בו נס, ומברכים אותה על הנר. כך למשל פסק השאלתות:
וכד מטי יומא דאיתרחיש להו ניסא לישראל כגון חנוכה ופורים מיחייב לברוכי ברוך אשר עשה ניסים לאבותינו בזמן הזה, בחנוכה על שרגא, בפורים על מקרא מגלה. (שאילתא כ"ו)
לפי שיטה זו, אם אין למישהו נר חנוכה מסיבה כלשהי, יש מקום לומר שיברך בכל זאת, שהרי הברכה היא על היום ולא על הנר, וכך פוסק המאירי.[4]
לפי ההבנה האחרונה, ברור שברכה זו היא "ברכת השבח" על הנס. אולם באשר לשתי השיטות הראשונות, יש להסתפק אם מדובר בברכת השבח או בברכת המצוות (ואם זו ברכה שתוקנה עבור הרואה, זו ברכת המצוות על הראיה).
באופן פשוט, נראה שמדובר בברכת השבח; זאת בגלל נוסח הברכה, שאינו משתמש בנוסחה הקבועה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", אלא משבח את הקב"ה על ש"עשה נסים לאבותינו". יתרה מכך, אנו מוצאים ברכת שבח המשתמשת בנוסח דומה – לגבי מקום שנעשה בו נס:
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. (ברכות נ"ד ע"א)
מצד שני, אם מדובר בברכת השבח, כיצד ניתן לומר אותה בין ברכת המצוות להדלקה? אכן, אנו מוצאים שבעל "תרומת הדשן" בירך ברכה זו בזמן ההדלקה, ולא לפניה, כדי שלא להפסיק בין הברכה "להדליק" להדלקה.[5]
על כל פנים, המנהג הרווח הוא לברך לפני ההדלקה, וכך אנו נוהגים גם לפני מקרא מגילה! כאמור לעיל, הרמ"א פסק, על פי ראשונים רבים, לברך את ברכת "שעשה נסים" לפני ההדלקה. ניצבים בפנינו שתי דרכים להבנת שיטה זו:
מדובר בברכת המצוות נוספת, שלא משתמשת בנוסח הקלאסי.
מדובר בברכת השבח, אך ניתן לומר אותה בין ברכת המצוות לביצוע המצווה בלי לחשוש להפסק.
נפתח בכיוון הראשון. על אף שהדבר נדיר, ניתן למצוא מעט מצוות שיש להן ברכה שנחשבת ל"ברכת המצוות" על אף שהיא מנוסחת באופן חריג.
דוגמא אחת, שאליה התייחסנו בעבר,[6] היא ברכות "מלכויות, זכרונות ושופרות" במוסף של ראש השנה. לשיטת בעל המאור, ברכות אלו היו במקורן ברכת המצוות על מצוות השופר.[7]
דוגמא נוספת היא ברכת "אהבת עולם" לשיטת הרמב"ן.[8] לדעתו, ברכה זו היא "ברכת המצוות", וזאת למרות שהיא מנוסחת באופן חריג.
בשני המקרים אפשר לראות שיש לברכה זו "שני דינים" – הברכות של ראש השנה משמשות גם כברכות תפילת העמידה, וברכת אהבת עולם משמשת גם כחלק מסדר התפילה שבכל יום (ניתן ללמוד זאת מכך שמברכים אותה גם לאחר זמן קריאת שמע,[9] כשכבר לא מקיימים את מצוות קריאת שמע).
אם כך, ניתן לטעון שברכת "שעשה נסים" דומה לברכת "אהבת עולם", והיא משמשת כברכת המצוות על אף הניסוח השונה. בנוסף, אפשר שגם לברכת "שעשה נסים" יש קיום נוסף מלבד היותה ברכת המצוות. כפי שראינו, ברכה זו מזכירה את ברכת "שעשה נסים לאבותינו במקום הזה", שהיא ברכת שבח מובהקת. על כן, ייתכן שברכה זו היא בבסיסה ברכת שבח על הנס שאירע בתקופה זו, אך היא משמשת גם כברכת המצוות.
ייתכן, אם כן, שביחס ל"רואה" ברכה זו משמשת כברכת השבח בלבד, אבל ביחס למדליק מדובר גם בברכת המצוות.
אמנם, אם ניזכר בטעמי ברכת המצוות, נראה שאם תפקיד הברכה הוא להגדיר ולעצב את המעשה שעתיד להיעשות, או להודות לקב"ה על כך שקרבנו לעבודתו,[10] קשה לראות כיצד ברכות אלה ממלאות את ייעודן. אמנם, אם תפקיד הברכה הוא להיות "עבודת הנפש" המקדימה את המצווה,[11] אז בהחלט הגיוני לברך ברכה הממקדת את עושה המצווה במהותה כפי שברכות אלו עושות.
כאמור לעיל, אפשרות אחרת היא שאכן מדובר בברכת השבח, אלא שלמרות זאת לא מדובר בהפסק בין ברכת המצווה לבין מעשה המצווה. זאת בדומה לברכת "שהחיינו", שגם אותה מברכים לפני קיום המצווה.[12] אכן, גם ביחס לברכת "שהחיינו" ניתן לחקור אם בעת שמברכים אותה לפני קיום מצווה היא מקבלת גדרים של ברכת המצוות או של ברכת השבח,[13] אלא שיש מקרה מסוים של ברכת שהחיינו שבו כמעט ברור שמדובר בברכת שבח רגילה – ואף על פי כן איננו סבורים שהיא יוצרת הפסק בין הברכה למעשה. הכוונה היא לברכת שהחיינו לפני אכילת פרי חדש. אכן, לדעת הפמ"ג נכון לברך שהחיינו לפני הברכה על הפרי, אך גם הוא מודה שבדיעבד אין בברכת שהחיינו לפני האכילה הפסק, משום שיש הסבורים שברכה זו היא חובה בעת האכילה, ובגלל שהיא שייכת לעניין האכילה היא לא נחשבת להפסק.[14] נראה שיש לומר דבר דומה גם כאן – על אף שמדובר בברכת השבח ולא בברכת המצוות, ברכת "שעשה נסים" היא מעניין המצווה, ועל כן אינה נחשבת להפסק.
***
אלא שבין כך ובין כך, עדיין צריך להבין מה הצורך בברכה נוספת בעת קיום מצוות הדלקת נר חנוכה? אם מדובר בברכת המצוות, היכן מצינו דבר דומה, ומדוע? ואם מדובר בברכת השבח – מה העניין להכניס ברכה זו כאן, לפני קיום המצווה?
נראה לבאר עניין זה בעזרת ההבנה שבהדלקת נר חנוכה יש קיום של כמה עניינים נפרדים. מספר מקורות מלמדים על כך שהדלקת נר חנוכה משמשת גם כזכר למנורת המקדש.[15] אם כך, בעת הדלקת הנרות, ישנו קיום כפול:
מצוות ההדלקה זכר למקדש.
פרסום הנס.[16]
בהררי קדם מובא חידוש משמו של הגר"מ סולובייצ'יק, שטוען שחיוב נשים במצוות מן הנימוק "אף הן היו באותו הנס", נכון רק ביחס למצוות שבקיומן יש ממד של "פרסום הנס". במהלך הרצאת טיעונו, הוא נותן סימן לזיהוי המצוות שבהן יש קיום של פרסום הנס:
וסימן לדבר לידע באיזו מצוה יש בקיומה משום פרסום הנס ובאיזו מצוה לא, הוא תקנת חז"ל בברכת שעשה נסים, שנראה שלא תיקנו ברכה זו אלא באותם המצוות שיש בעצם עשייתן משום פרסומי ניסא.[17]
אם כך, נראה שעל כל אחד מן העניינים המתקיימים בעת הדלקת הנרות יש ברכה נפרדת. ברכת "להדליק" מוסבת על מצוות ההדלקה זכר למקדש, וברכת "שעשה נסים" מכוונת כלפי פרסום הנס.
גם אם נאמר שברכה זו היא ברכת שבח במהותה, עדיין יש לומר שהיא נאמרת לפני ההדלקה כדי שהמדליק יפנים שמצווה זו אינה מתקיימת רק במעשה הטכני של ההדלקה, אלא שיש בה קיום נוסף שמתרחש במנותק ממעשה ההדלקה וכתוצאה ממנה – והוא פרסום הנס.
ייתכן שיש רובד נוסף לטענה זו. נראה שהברכה אינה רק מלמדת על כך שיש קיום של "פרסום הנס" במצווה, אלא שהיא גם עוזרת ליצור את הקיום הזה ומשלימה אותו. הדבר תלוי בהבנת מהותו של "פרסום הנס". לעניות דעתי, ניתן למצוא שתי הבנות יסודיות בדבר פרסום הנס בדברי הראשונים. האחת עולה מתוך הדברים הבאים, מאת רבי דניאל הבבלי:
...ועל כן אמרו ז"ל כי ההלל בימי חנוכה דאוריתא, לא כי ימי חנוכה כתובים בתורה, ומצות פרסומי ניסא, וסמכו אל מאמרו ית': 'ולא תחלל את שם א-להיך', ואמרו בפירושו: "משמע שנאמר 'לא תחלל' אמור 'קדש' ", ועל כן נתחייב לפרסם הנסים בכל מקום שנעשו בו... (שו"ת מעשה נסים, סי' א')
לפי רבי דניאל הבבלי, על ידי פרסום הנס מקיימים את מצוות "קידוש השם"; בזכות פרסום הנס, שמו וגדולתו של הקב"ה מתפרסמים בעולם. על ידי הודעת הנס, יותר אנשים מכירים את כוחו של הקב"ה ואת הנהגתו.[18]
בדברי הרמב"ם, לעומת זאת, ניתן למצוא תכלית אחרת למצווה זו:
מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו ממה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק. (משנה תורה הלכות מגילה וחנוכה ד', יב)
כלומר, לפי הרמב"ם תכלית פרסום הנס אינה הידיעה עצמה, אלא התגובה לידיעה זו – ההוספה "בשבח הא-ל ו[ב]הודיה לו".[19] לפי הבנה זו, נראה שברכת "שעשה נסים" היא חלק מהותי של ממש ממצוות פרסום הנס, משום שכדי לפרסם את הנס לא מספיק רק להדליק את הנר, אלא יש צורך גם להוסיף דברי שבח לקב"ה ולהודות לו על הנסים.[20]
ברכה בהדלקת נר חנוכה בבית הכנסת
מבחינה הלכתית צרופה, נראה שאין טעם להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת. את נרות החנוכה יש להדליק "על פתח ביתו מבחוץ", ובשעת הסכנה, "על שלחנו".[21] ההדלקה בבית הכנסת אינה מופיעה בגמרא, אך מדובר במנהג קדום שהתייחסו אליו כבר בימי הגאונים.[22] גם בשולחן ערוך נפסק שמדליקים בבית הכנסת:
ובבה"כ מניחו בכותל דרום, ומדליקין ומברכין (בבית הכנסת) משום פרסומי ניסא. (או"ח תרע"א, סע' ז')
בשיעורים הקודמים ראינו מחלוקת ראשונים בעניין האפשרות לברך על מנהגים. מצד אחד ראינו את רש"י והרמב"ם, שלדעתם לא מברכים על מנהגים, ומצד שני – את שיטת רבינו תם, שאותה ראינו שניתן לנסח בשתי דרכים:
יש מנהגים שמברכים עליהם, אבל באופן בסיסי לא מברכים על מנהגים גם לדעת ר"ת.
מברכים על מנהגים, אבל יש מנהגים מסוימים שלא מברכים עליהם.
מהשולחן ערוך כאן נראה שלדעתו מברכים על מנהג זה – אך מצד שני הוא פוסק שלא מברכים על הלל בראש חודש, לפי שיטתו של הרמב"ם.[23] אם כך, נראה שיש סתירה בשיטת השולחן ערוך בנושא ברכה על מנהגים!
נשים לב שכדי לשאול שאלה זו יש להניח שתי הנחות:
הדלקה בבית כנסת היא מנהג.
אם לא מברכים על מנהגים, אין לברך בהדלקה זו.
כדי שהשולחן ערוך לא יסתור את עצמו, נראה שצריך לחלוק על אחת משתי ההנחות הנ"ל.
אמנם קשה לומר שהדלקת נר חנוכה בבית הכנסת היא חובה, אבל ייתכן שניתן לצאת בה ידי חובה, לפחות ברמה כלשהי. הרב יאיר בכרך, למשל, בספר "מקור חיים", כותב:
אכסניא שלא נתן פריטי שומע ועונה אמן וכל שכן שמע מש"ץ בבה"כ יצא. (מקור חיים סימן תרע"ז סע' א)
נוסף על הרב בכרך, הרב ברוך פרנקיל תאומים מציע בהגהותיו על השולחן ערוך שאם האורח מדליק בעצמו את הנרות בבית הכנסת, הוא יוצא ידי חובת גופו.
אלא שנראה שלכולי עלמא הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת היא תופעה שאינה מצטמצמת רק למקרים שבהם יש מי שיוצא ידי חובה בנרות. משום כך נראה שיש צורך לבאר מדוע מברכים על הדלקה זו לדעת השולחן ערוך, על אף שמדובר במנהג.
הרב עובדיה יוסף, בשו"ת יביע אומר, העלה שאלה זו, והביא תשובות שונות מאת חכמי הדורות.[24] נעסוק כאן בשלוש תשובות שנראה שהתקבלו יותר על דעתו של הגר"ע יוסף, ושקשורים לכיוונים שהעלינו בשיעורים הקודמים בסוגיית הברכה על מנהגים:
לא מברכים על מנהגים שהתחילו מהעם, אבל כן מברכים על מנהגים שאומצו על ידי העם לאחר שחכמי ישראל לימדו אותו לנהוג כן. ראינו הבחנה זו במאירי (על מסכת סוכה) וברא"ה (על מסכת ברכות). לאור זאת, מציע הגר"ע יוסף שבעוד שמקורו של ההלל בראש חודש במנהג העם, מקורה של הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת היא בחכמים.
מברכים על מנהגים המרחיבים מצוות קיימות. הרב עובדיה מבסס את דבריו על תוספות הרי"ד בסוכה, אלא שהרי"ד מסביר מדוע מברכים על הלל בראש חודש, והגר"ע יוסף, על פי שו"ת פני מבין, מחלק בין הלל בראש חודש לבין הדלקת נרות בבית הכנסת. ההבדל לשיטתו הוא שבראש חודש כלל אין מצווה לומר הלל, ובחנוכה יש מצוות הדלקת נרות אלא שאינה נוהגת בבית הכנסת. כאשר המצווה שייכת באותו זמן והיא הורחבה למקום נוסף – מברכים. אבל כאשר אין כלל מצווה כזו באותו הזמן, לא שייך לברך.
ניתן לברך כיוון שיש "פרסום הנס" בהדלקה זו, והוא "נשא ורם יותר מההלל דראש חודש".[25] לעניות דעתי נראה שניתן לבאר כיוון זה באופן מעט שונה, שאינו קשור ביצירת היררכיה בין המצוות. ייתכן שניתן לומר שבכל הדלקת נרות לשם פרסום הנס, יש "קיום" של מצות פרסום הנס שבנר חנוכה – אמנם לא מקיימים את החיוב של "נר איש וביתו", אבל מהות המצווה מתקיימת, ועל כך שייך לברך. בהלל של ראש חודש אין "קיום" של מצווה ממצוות היום, זאת בניגוד לנר חנוכה שבהדלקתה יש קיום של פרסום הנס שהוא אחת ממצוות היום.
לפי הכיוון השלישי, הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת היא אכן מנהג, ואינה נובעת מן החיוב הבסיסי של הדלקת נרות החנוכה. אבל בניגוד למנהגים רבים שלדעת השלחן ערוך לא מברכים עליהם, על מנהג זה מברכים משום שיש בו "קיום" של מהות המצווה המאפיינת של היום.
נשים לב שגם הבנה זו תואמת לדבריו של הגרי"ז, שאומר שמברכים על מנהג רק אם הוא במהותו "חפצא" של מצווה – אך בניגוד להבנות שראינו עד כה, שחיפשו מעשי מצווה של ממש, לפי הבנה זו הדגש הוא על קיום מהותה של המצווה.
[1]ביחס לסוף הברכה, מצאנו הבדלי נוסח; "בזמן הזה" או "ובזמן הזה", ואכמ"ל.
[2]שו"ע או"ח תרע"ו, ב, בהגה.
[3]כך עולה גם מההגמ"י בהלכות מגילה וחנוכה ג', ד, הן מן הגרסא שהוא מביא למקור מ"מסכת סופרים", והן בתיאור מנהגו של המהר"ם.
[4]שם ד"ה "מי שאין לו".
[5]כך מתאר תלמידו, ה"לקט יושר", בח"א עמוד קנ"א עניין ה'. דרך "ביניים" נוספת ביחס לזמן ברכת "שעשה נסים" היא שביום הראשון מברכים לפני ההדלקה ובשאר הימים אחרי הדלקת הנר הראשון ולפני הדלקת שאר הנרות. בשיטה זו הלכו רבינה יונה ור' חיים מבריסק, כל אחד מטעמו הוא. (עיין בספרו של הרב רימון על הלכות חנוכה, עמ' 280 הערה 17)
[6]בשיעור מספר 4 – התזמון של ברכת המצוות (3).
[7]על מסכת ראש השנה דף י' ע"ב בדפי הרי"ף.
[8]ראו חידושי הרמב"ן על ברכות י"א ע"ב.
[9]ברכות י' ע"ב, שלחן ערוך או"ח סי' נ"ח סע' ו'.
[10]טעמים שראינו בעבר בדברי הריטב"א בפסחים ובדברי רב עמרם גאון בתלמיד רבינו יונה בברכות (מ"ד ע"ב בדפי הרי"ף).
[11]ריטב"א פסחים ז' ע"ב.
[12]כפי שמבואר ברמב"ם בהלכות שופר פ"ג ה"י, הלכות ביכורים י"א ה'. אמנם, השוו להלכות מילה פרק ג' הלכה ג'.
[13]עיינו ברשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק על סוכה דף מ"ו ע"א ועל ברכות דף ל"ז ע"ב.
[14]פמ"ג א"א או"ח רכ"ה ס"ק ז'.
[15]לפירוט הדוגמאות לכך ניתן לעיין כאן בשיעורו של הרב מתן גלידאי.
[16]כך מופיע גם בהררי קדם סימן קס"ו.
[17]סי' קע"ג.
[18]ועיינו בדברי ה"שפת אמת" לחנוכה (תרנ"א): "פרסומי ניסא הוא דבר גדול. כי כל הנסים נעשו שיתגלה ושיתפרסם כבודו ית' בעולם כי אנו יודעין שהקב"ה מנהיג ומחדש בכל יום מעשה בראשית. אבל הוא בהסתר תוך הטבע. וכשהקב"ה עושה נס. רצונו ית' שיתגלה כבוד מלכותו בעולם."
[19]כך הוכיח מדברי הרמב"ם גם הראשל"צ הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל במאמר שניתן למצוא בקישור זה.
[20]הבנה זו של משמעות הברכה יכולה להיות מובנת גם אם נבין שמדובר בברכת המצוות, במיוחד אם נאמץ את ההסבר השני בריטב"א בפסחים, לפיה הברכה נועדה להקדים את "עבודת הנפש" של המצווה לפני עבודת הגוף.
[21]שבת כ"א ע"ב.
[22]תשובות הגאונים החדשות, עמנואל (אופק) סי' קע"ז.
[23]שלחן ערוך תכ"ב סע' ב' ב"יש אומרים" בתרא. הקושיא מבוססת על ההנחה שכאשר יש שתי דעות בשלחן ערוך המובאות בלשון "יש אומרים", הלכה כדעת השניה (כך מבואר ביד מלאכי, כללי הפוסקים, כללי הש"ע ורמ"א אות י"ג). יש חולקים על כלל זה, כמובא שם ביד מלאכי.
[24]יביע אומר ח"ז, או"ח סי' נ"ז.
[25]הגר"ע יוסף לומד זאת מן החכם צבי (סימן פ"ח), אך לעומת החכם צבי שאומר שתירוץ זה דחוק, הרב עובדיה יוסף מוסיף לזה ראיות וחיזוקים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)