ברכה על מנהגים (1)

בשיעור הקודם עסקנו בדיונים שונים הקשורים בברכה על מצוות שתוקפם מדרבנן. בשיעור זה נעסוק בברכה על מעשים ששייכים לעולם קיום התורה והמצוות, אך הם מעולם לא תוקנו על ידי חז"ל, אלא אומצו בידי עם ישראל ונהגו במשך דורות.

רבותינו הראשונים והאחרונים דנו בכך סביב מספר מנהגים מרכזיים: חיבוט ערבה, קריאת הלל בראש חודש וקריאת המגילות: שיר השירים, רות, איכה וקהלת.

השאלה המרכזית היא – האם מקרים אלה דומים למצוות מדרבנן ויש לברך עליהם, או שמא מסיבות מסוימות ההלכה בהם שונה, ואין מברכים עליהם?

חיבוט ערבה

נושא זה נידון באופן ישיר, לכאורה, בגמרא במסכת סוכה (מ"ד ע"א-ב). בסוגיה זו מובאת מחלוקת ביחס לתוקף מצוות חיבוט ערבה בגבולין בסוכות:

אתמר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: ערבה יסוד נביאים, וחד אמר: ערבה מנהג נביאים. (סוכה מ"ד ע"א-ע"ב)

רש"י מסביר את שני המושגים כך:

יסוד נביאים הוא - תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי...

מנהג - הנהיגו את העם, ולא תקנו להם.

(רש"י שם)

משתמע שכוונת הגמרא היא לשאול אם מדובר בהדרכה של הנביאים לעם ללא קביעה פורמלית (שלפחות בתחילתה לא הייתה מחייבת), או בתקנה מחייבת ככל תקנת חכמים אחרת.^[1]

נפקא מינה למחלוקת זו, מובאת בהמשך הגמרא:

אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל, חביט חביט ולא בריך. קסבר: מנהג נביאים הוא. אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר: מנהג נביאים הוא.

כלומר, אם מדובר היה בתקנה, וודאי שהיו צריכים לברך עליה (כפי שמברכים על מצוות מדרבנן). העובדה שרבי אלעזר בר צדוק ורב לא בירכו, מלמדת שלדעתם מדובר במנהג נביאים.^[2]

אם כן, משתמע מהסוגיה שאין לברך על מנהג.

הלל בראש חודש

הגמרא במסכת תענית מספרת שרב הגיע לבבל וראה שקראו את ההלל בראש חודש. רב רצה לעצור את קריאתם, שהרי אין דין של קריאת ההלל בראש חודש,^[3] אך לבסוף לא עשה זאת. הגמרא מסבירה מדוע:

כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. (תענית כח ע"א)

כלומר, כיוון שהקהל המתפלל דילג על חלקים מן ההלל, הבין רב שמדובר במנהג אבות, ולא בטעות ובבלבול. בעלי התוספות מביאים שתי דעות מנוגדות לגבי המסקנות הנלמדות מסוגיה זו לשאלת הברכה על מנהגים:

י"מ דאמנהג לא מברכינן מהכא... אבל רבינו תם פסק דמברכינן דאי איתא דלא מברכינן, אם כן מאי קאמר בגמרא כיון דשמעינהו דמדלגי ואזלי שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם, וכי לא היה לו להכיר אי משום מנהג קרו ליה לא מברכי, אי איתא דאמנהג לא מברכינן ואי מברכי לא מנהג הוא... (תוספות על תענית כח ע"א, ד"ה אמר)

לפי הדעה הראשונה בתוס', מוכח מהמקרה הזה שלא בירכו על ההלל של ראש חודש ומכאן שלא מברכים על מנהג.^[4] לעומת זאת, לפי רבינו תם, הסיפור דווקא מוכיח הפוך, שהרי אם לא מברכים על מנהג, רב היה רואה שלא בירכו על ההלל, וממילא מסיק מכך שמדובר במנהג, ולא בטעות בדין! כלומר, לפי ר"ת, מסוגיה זו נלמד שמברכים על מנהגים.

אמנם, במהלך דבריהם מציעים תוספות דרך להתמודד עם מהלכו של רבנו תם: ייתכן שרב איחר ולא שמע את תחילת ההלל, ולא ידע אם בירכו או לא.

יום טוב שני של גלויות

הגמרא במסכת ביצה מסבירה שבחוץ לארץ מקפידים עדיין על יו"ט שני, למרות הלוח הקבוע. הלכה זו מוסברת על ידי הגמרא כך:

הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי. (ביצה ד ע"ב)

הגמרא קוראת לשמירת יו"ט שני כ"מנהג אבות". כידוע, שמירת יום טוב שני כוללת בתוכה גם ברכות, כמו למשל קידוש וגם ברכות על מצוות היום (בליל הסדר השני ובהלל של יום טוב). אם כך, ניתן לכאורה ללמוד שמברכים גם על מנהגים. כך אכן לומדים התוספות בסוכה:

ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני ימים טובים של גליות ואינו אלא מנהג בעלמא כדאיתא פ"ק דביצה.^[5] (תוספות על סוכה מד ע"ב, ד"ה "כאן במקדש")

אמנם, יש שביארו שיו"ט שני אינו נשמר בתורת מנהג, אלא בתורת תקנה. כך, למשל, כותב הר"ן:

וכי מפני שהוזכר שם מנהג מביא אותה ראיה לכאן, והלא שם עיקר תקנה היא! דאמרינן שלחו מתם: 'הזהרו במנהג אבותיכם, זימנין דגזרו גזירה ואתי לאיקלקולי' דמשמע שתקנה קבועה אמרו כאן שינהגו כמנהג אבותיהם מפני חשש קלקול. (סוכה כ"ב ע"א בדפי הרי"ף)

אם כן, לדעת הר"ן יו"ט שני הוא תקנת חכמים ולא מנהג, ולכן אין מסוגיה זו ראיה לענייננו. כאמור, לפי שיטת התוספות נראה שלדין יו"ט שני של גלויות יש תוקף של מנהג, ועל כן יש מקום להביא ראיה ממקרה זה לשאלת ברכה על מנהגים.

***

אם כן, שלוש סוגיות לפנינו: מהראשונה – חיבוט ערבה – עולה כמעט במפורש שאין לברך על מנהגים, ומשתי האחרות – הלל בראש חודש ויו"ט שני של גלויות – מדייקים חלק מרבותינו הראשונים שמברכים על מנהגים.

ניצבות בפנינו שתי שאלות:

1. אם אין מברכים על מנהגים: מדוע לא?

2. אם מברכים על מנהגים: מדוע אין מברכים על חיבוט הערבה?

שיטות הראשונים שאין לברך על מנהגים

בסוגיה שראינו בסוכה, רש"י מבאר את הנפקא מינה לשאלה אם חיבוט ערבה הוא "יסוד נביאים" או "מנהג נביאים", כך:

ונפקא מינה דלא בעיא ברכה, דליכא למימר וצונו, דאפילו בכלל לא תסור ליתא. (רש"י על סוכה מד ע"א)

לשיטת רש"י אין לברך על חיבוט ערבה כיוון שהחיוב לקיים מנהגים אינו נובע מהפסוק "לא תסור".^[6] הנביאים רק "הנהיגו את העם", ולא תקנו להם את חיבוט הערבה, ואם כן אין אפשרות לומר "וצוונו" על המנהג. דברי רש"י נאמרו אמנם על חיבוט ערבה בלבד, אך הסברה הזו נראית שייכת לכל המנהגים. אכן, מצינו בשו"ת רש"י (סי' נ"ו), שאין לברך גם על ההלל של ראש חודש כיוון שמדובר במנהג, "ואמנהג אין צריך ברכה".

את דברי רש"י ניתן להבין בשתי דרכים^[7]:

1. באופן טכני – כשמדובר במנהג, מילת "וציוונו" איננה מתארת את המצב באופן מדויק, ולכן לא ניתן לברך על מנהגים.

2. באופן מהותי – ברכת המצווה תוקנה דווקא על חיוב. חוסר האפשרות לומר "וציוונו" הוא רק סימן לכך שלא מדובר בחיוב, אלא במנהג – שעליו לא ראוי לברך.

בדומה לרש"י, גם בדברי הרמב"ם מפורש שאין מברכים על מנהגים:

כל דבר שהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו... (משנה תורה, הלכות ברכות י"א, טז)

מצד שני, הרמב"ם אינו מנמק את הטעם לפטור. ייתכן שהוא סבור כשיטת רש"י, שמצוות "לא תסור" אינה מתייחסת למנהגים, ומשום כך אין מקום לברך. אלא שעמדו האחרונים על כך, שמדברי הרמב"ם בהלכות ממרים משתמע שמצוות "לא תסור" מתייחסת גם למנהגים. בדבריו הוא עוסק בהיקף מצוות "לא תסור", וכך הוא כותב:

כל מי שאינו עושה כהוראתן, עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל... אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות... (משנה תורה, הלכות ממרים א', ב)

אמנם, יש שהציעו שעל אף הנאמר בהלכה זו, אין הכוונה שתוקפם של כל המנהגים הוא מ"לא תסור", אלא דווקא אלו המשמשים כסייג לתורה.^[8] ניתן לדייק זאת מלשונו של הרמב"ם:

ואחד דברים שעשאום סייג לתורה... והן... והמנהגות.

מצד שני, מלבד הסייגים הרמב"ם מזכיר גם את הביטוי "ולפי מה שהשעה צריכה". ביטוי זה יכול להתפרש כנימוק לצורך בסייג, או כביטוי המתאר גזרות, תקנות ומנהגות מסוג אחר, שאינו סייג.

חוסר בהירות דומה אנו מוצאים בהמשך דבריו של הרמב"ם, על היקף תוקפה של מצוות העשה "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה..." (דברים י"ז, יא). הרמב"ם מסביר שמצווה זו נוגעת לכמה תחומים, וגם כאן הוא מזכיר את המנהגות:

הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך, אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם.

האם תקנות גזירות ומנהגות שנועדו ל"חיזוק הדת ותיקון העולם" הם דווקא סייגים? נראה שניתן להוכיח שלא זו כוונת הרמב"ם, כיוון שלדעתו החיוב לברך על מצוות דרבנן נובע מן הציווי הזה.^[9] אם כך, מצוות מדרבנן שאינן סייג – כמו למשל, מצוות הדלקת נרות חנוכה – כלולות במצווה זו, ואם כך נראה שגם המנהגים שהחובה לקיימם נלמדת מפסוק זה, אינם דווקא סייגים.

אם דברינו נכונים, השאלה בוקעת מאליה: מדוע אין מברכים על מנהגים, הרי מקור חיובם זהה לזה של דיני דרבנן שעליהם מברכים?

***

יחד עם שאלה זו, מעלה הגרי"ז שאלה נוספת על הרמב"ם. הגרי"ז (על הלכות ברכות י"א, טז) מוכיח מכמה הלכות ברמב"ם שקיום יו"ט שני של גלויות בזמן הזה "תורת מנהג עליו". אם כן, כיצד מברכים על אכילת מצה ומרור ביו"ט שני לפי הרמב"ם?

ניתן לענות על שאלה זו באופן נקודתי. ההבנה לפיה הרמב"ם סובר שקיום יו"ט שני הוא מתורת מנהג, אינה פשוטה. נעיין בקצרה בהלכות השונות בהן הרמב"ם עוסק בתוקפו של יו"ט שני של גלויות.

1. בהלכות יו"ט כותב הרמב"ם: "זה שאנו עושין בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים מנהג הוא" (משנה תורה, הלכות יו"ט א', כא), ולכאורה מפורש שמדובר במנהג. אבל בהמשך ההלכה כותב הרמב"ם: "ויום טוב שני מדברי סופרים הוא..."

2. בהמשך כותב הרמב"ם בצורה ברורה: "אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד." (הלכות יו"ט ו', יד)

3. בהלכות תלמוד תורה הרמב"ם כולל את חילול יו"ט שני ברשימת הדברים המחייבים נידוי: "המחלל יום טוב שני של גליות אף על פי שהוא מנהג". (הלכות תלמוד תורה ו', יד)

4. בהלכות קידוש החודש  הדברים פחות חדים, והם מזכירים את הניסוח בפרק א' מהלכות יום טוב: "בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד... אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם." (הלכות קידוש החודש ה', ה)

כלומר, בשני מקומות הרמב"ם מתאר את יו"ט שני כמנהג באופן חד משמעי, ולעומת זאת בשני מקומות אחרים הניסוח פחות ברור, והרמב"ם משתמש בביטויים המתארים דיני דרבנן: "דברי סופרים" ו"תקנת חכמים". הרב רבינוביץ' זצ"ל בפירושו "יד פשוטה", עומד על הניסוח המורכב של הרמב"ם, ומסביר:

...יום טוב שני של גליות שאמנם תקנו חכמים מנהג זה. זאת אומרת, תקנו להחיל את דין יום טוב שני כמו מנהג, ולא כמו סתם תקנה שהיא החלטית. הואיל והוא בצורת מנהג, יש בו צד גדול להקל... (יד פשוטה על הלכות תלמוד תורה ו', יד)

כלומר, באופן בסיסי מדובר ב"תקנת חכמים", אלא שחכמים אפיינו תקנה זו בכמה ממאפייני המנהג.^[10] לפי דרכו של הרב רבינוביץ' שאלתו של הגרי"ז נפתרת מאליה, שהרי תוקפו של יו"ט של גלויות הוא של תקנת חכמים, ולא של מנהג.^[11]

דרך אחרת לתירוץ קושייתו של הגרי"ז מציע ה"קהילות יעקב" (ברכות סימן ח'). לדעתו יש להבחין בין ברכה על מנהג, לבין ברכה שהיא עצמה מנהג. על חיבוט ערבה או על קריאת הלל בראש חודש אין לברך, כיוון שמדובר במנהגים בלבד, ואין מברכים על מנהגים. ביו"ט שני, לעומת זאת, המנהג הוא לנהוג ביום השני כמנהג היו"ט הראשון, ומשום כך יש לברך כפי שבירכו ביום הראשון.^[12]

לעומת שתי הדרכים שראינו לעיל, הגרי"ז מציע ביאור אחר שעל ידו נפתרות שתי השאלות (א. מדוע אין מברכים על מנהגים, הרי גם עליהם נצטווינו ב"לא תסור", ו-ב. איך מברכים על מצוות יום טוב שני?), וזה לשונו:

והנראה פשוט, דלעת הרמב"ם הא דאין מברכין על המנהג, לא משום טעמא דאי אפשר לומר בהו וצונו הוא, דבאמת לדעת הרמב"ם, דין מנהגות הוא ככל דברי סופרים... אלא הא דאין מברכין על המנהג הוא זה דין בעצם החפצא שלהם, דלאו תורת מצות בהו לברך עליהן, דרק על מצות מברכין ולא על מנהגות... וברכות לא נתקנו רק על מצות בלבד, וזה שם אחר לו בעצם החפצא, שם מנהג ולא שם מצוה...

הגרי"ז מסביר שחכמים תיקנו את ברכת המצוות רק על מצוות דרבנן, ולא על מנהגים. כאשר מדובר בדבר שהוא מנהג, לא שייך לברך עליו כי תקנת ברכת המצוות לא תוקנה ביחס אליו. אך לעומת דברים שכל עיקרם הוא מנהג, ישנם מנהגים שבמהותם הם מצווה, ומשום כך מברכים עליהם:

ולפי זה הרי מבואר היטב מה דברכין ביו"ט שני על מצות הנוהגות בהן, כמו אכילת מצה ותקיעת שופר וקריאת הלל, דנהי דכל עצמו של יו"ט שני, בעיקר תקנתו, דין תורת מנהג עליו... דהמצות שנוהגות בו, כמו אכילת מצה וכדומה, עכ"פ בעיקר דינם, תורת מצות בהו בעצם החפצא...

כלומר, למרות שיו"ט שני הוא מנהג, המצוות שנערכים בו מוגדרות כ"מצוות" ממש ומשום כך מברכים עליהם.

הגרי"ז, כדרכו, קובע הגדרה – אין ברכת המצוות על מנהג, כי מנהג אינו מצווה ולא תוקנה תקנת ברכת המצוות אלא על מצוות בלבד. אלא, שבדבריו אין נימוק וטעם לקביעת חז"ל זו.

בדברים הבאים ננסה להגדיר את ההבדל העקרוני בין תקנה למנהג, ולאור זאת להסביר מדוע ברכת המצוות לא תוקנה על מנהגים, על אף שחובת הקיום של שניהם זהה. ברשימות שיעורים לסוכה מציע הגרי"ד את ההבחנה הבאה:

הב"ד בתקנתם מורים במפורש ומצווים את העם, אבל במנהג אין הב"ד מורים ומצווים את העם מעיקרא, אלא מקבלים את המנהג הנהוג כדבר של חיוב, ונוהגים ככה בעצם מבלי שיורו אותו מעיקרא. (רשימות שיעורים על סוכה מ"ד ע"ב)

הגרי"ד מסביר שבתקנות חז"ל העם מציית לחז"ל, להם הוענקה סמכות א-להית לתקן תקנות.^[13] במנהגים, לעומת זאת, חז"ל מאשרים יוזמה שמגיעה מהעם. עלינו להמשיך ולנהוג על פי המנהג מתוך מחויבות לכנסת ישראל, אשר קיבלה על עצמה את קיום המנהג. אמנם שני הדברים, גם הציות לתקנות וגם קיום המנהגות, נלמדים מאותם הפסוקים, אבל ביסודם שונים הם זה מזה.

מו"ר הרא"ל זצ"ל ביאר בשם הגרי"ד שלסנהדרין ישנם שני תפקידים:

1. "בית הדין הגדול אחראי על שמירת המסורת של תורה שבעל פה והנחלתה לדורות הבאים. אחריות זו מחייבת את בית הדין להכריע בפירוש התורה ובקביעה ההלכה".

2. "בית הדין הגדול הוא נציג של כנסת ישראל".^[14]

ייתכן שאת התקנות יש לקיים מכוח תפקידו של בית הדין הגדול כבא-כוחו של הקב"ה. לעומת זאת, את המנהגים יש לקיים, מכוח הגושפנקא שנתן למנהג כנציגו של עם ישראל. לאור זאת, ניתן לומר שהברכות תוקנו רק על חיובים שהגיעו "מלמעלה", בהם על האדם להכיר בכך שהמעשה שנעשה קשור לסמכות הא-להית שניתנה לחז"ל. על מנהגים, שהם פרי יוזמה ומעשה אנושיים המבטאים את אהבתה של כנסת ישראל לבוראה, אין צורך לתקן ברכה.^[15],[16] אמנם, גם המנהגים כלולים בציוויים של "לא תסור", אבל נראה שבמהותם הם מבטאים מחויבות שונה לחלוטין. קיום המצוות מדרבנן הוא הרחבה לקיום מצוות ה'. קיום המנהגים נובע מהמחויבות לעם ישראל, שגם עליה הקב"ה מצווה אותנו.

לעיל אמרנו שייתכן שהסברו של רש"י אינו טכני בלבד, ומתייחסת לנוסח הברכה "וציוונו" – אלא מהותית, קרי: דווקא על מצוות חכמים יש לברך, ומנהג, שאין עליו ציווי, אין לברך עליו. לפי דברינו (לאור שיטת הגרי"ז)דברים אלה מובנים: הברכה תוקנה על מילוי צו ה', אך לא על קיום יוזמותיה הברוכות של כנסת ישראל.

***

עד כאן ביארנו את השיטות לפיהן אין לברך על מנהגים. הסברנו שההבדל העקרוני בין מנהג לתקנה הוא הגורם להבדל ההלכתי ביניהם, שעל תקנות ומצוות מברכים, ועל מנהגים לא.

בשיעור הבא נעיין בעז"ה בשיטות הראשונים הסבורים שמברכים על מנהגים, ונצלול לפולמוסים נקודתיים יותר הנוגעים למנהגים שונים.

^[1] אבחנה זו משתמעת גם מדברי רבינו חננאל על אתר. הריטב"א והמאירי מסבירים את "מנהג נביאים" באופן אחר. לדבריהם, הנביאים נהגו בעצמם, והעם, ביוזמה עצמאית, החליטו לנהוג כמו הנביאים. המאירי מסביר אף את "יסוד נביאים" באופן שונה – לדעתו הכוונה היא ל"מנהג דרך תקנה". נראה שלדעתו "מנהג נביאים"  שרש"י  מתאר הוא בעצם "יסוד נביאים". בעז"ה נרחיב בכך בשיעור הבא.

^[2] מבחינה לוגית, אין הכרח לומר את הכיוון ההפוך. כלומר, אם היו מברכים, לא הייתה הוכחה שדעתם "יסוד נביאים", כי ייתכן שלדעתם מברכים על מנהג.

^[3] כמבואר בגמרא במסכת ערכין דף י' ע"א.

^[4] תוספות לא ביארו במפורש כיצד הסיפור מוכיח שאין מברכים על המנהג. האחרונים נחלקו בכך – עיינו "עוד יוסף חי", "משמרות כהונה" ו"פרחי כהונה" על אתר. הרש"ש משנה את גירסת התוס' וטוען שאין לגרוס "מהכא", כי באמת לא ניתן להוכיח מסיפור זה שאין לברך, אלא לכל היותר שאין ממנו ראיה לכאן או לכאן כי ייתכן שרב איחר להלל.

^[5] אמנם תוס' עצמם אומרים מיד לאחר מכן שאין ראיה מיו"ט שני של גלויות, כי אין ברכה המשתמשת בנוסח "וציוונו", אלא רק קידוש והזכרת קדושת היום בברכת המזון. דבריהם קשים, כי בברכת ההלל ביו"ט שני של פסח, וכן בברכות המצה והמרור בליל הסדר השני אומרים "וציוונו"! ועיינו רע"א על אתר שחילק בין ברכת המצוות בנוסח "ל" לבין נוסח "על", שאולי אין כ"כ קושי מהאחרון. לעומתו, הנצי"ב ב"מרומי שדה" הבחין בין יו"ט שני של פסח שהוא מתורת תקנה, לעומת יו"ט שני של סוכות ושל שמיני עצרת שהוא מתורת מנהג, ואכמ"ל.

^[6] אכן, לשיטת רש"י יש לדון במקור החיוב לנהוג על פי מנהגים, ואכמ"ל.

^[7] ניתוח דומה כתבנו ביחס לגמרא במסכת שבת כ"ג ע"א, ששאלה "והיכן ציוונו?" על הדלקת נר חנוכה אם ה' לא ציווה על כך. ביארנו שתיתכן קריאה 'טכנית', שאם אין ציווי אי אפשר לומר "וציוונו" אף על פי שהמצווה מצדה ראויה לברכה, או שמדובר באמירה מהותית שדווקא על ציווי ראוי לברך.

^[8] רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק למסכת סוכה מ"ד ע"ב ד"ה "ברם לאמתם".

^[9] הלכות ברכות פרק י"א הלכה ג': "וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים... מברך על הכל... והיכן צוונו בתורה שכתוב בה 'אשר יאמרו לך תעשה'..."

^[10] למשל, בן חו"ל אינו מחוייב בו כשהוא בא"י, ושבן א"י אינו מחוייב בו כשהוא בחו"ל, ועיינו עוד בדברי היד פשוטה.

^[11] ועיינו דברי ירמיהו בהל' יו"ט פ"א הכ"א שעמד גם הוא על כפילות זו, והסביר ש"הוי מדרבנן גם כן", ושמשום כך מברכים על מצוות יו"ט שני.

^[12] יש בדרך זו מן החידוש, שהרי אם תוכנה של הברכה אינו מדוייק, איך ניתן לברכה רק מתוקף המנהג? על כן, נראה שצ"ל גם לשיטת הקה"י שאין בעיה עקרונית באמירה "וציוונו" על מנהגים, אלא שבאופן עקרוני אין ברכה על מנהגים כפי ביאור הגרי"ז. במקרה דנן, כיוון שהברכה עצמה היא המנהג, ניתן לברך ואין בעיה בניסוח של "וציוונו".

^[13] עיינו בביאורנו בשיטת הרמב"ם בשיעור הקודם לגבי ברכות במצוות דרבנן.

^[14] הציטוטים מתוך שיעורי הרא"ל למסכת הוריות: "מעמדו ותפקידיו של בית הדין הגדול", עמ' 22-23.

^[15] דברים דומים העלנו בביאור השיטה האומרת שאין לברך על מצוות דרבנן, בסוף השיעור הקודם, עיי"ש.

^[16] חילוק זה יכול להתבאר על פי כמה דרכים בהבנת ברכת המצוות. אם מדובר ב"מתיר", נראה שיוזמה אנושית איננה זקוקה למתיר. אם מדובר בשבח והודיה לקב"ה על כך שקירבנו לעבודתו, ייתכן שאין צורך בכך כאשר היוזמה היא לחלוטין אנושית. גם לפי ההסבר שמדובר בהכנה והתקדשות לקראת עשיית המצווה, ייתכן שאין צורך בכך כאשר מדובר בקיום יוזמתה של כנסת ישראל. אם מדובר בהודעה ובהכרזה שמדובר בעשייה כחלק מעבודת ה', וכן אם מדובר ב"עבודת הנפש" של המעשה הפיסי, בהחלט יש מקום לברכה גם על מנהגים.