ברכה על קריאת ד' מגילות

בשני השיעורים הקודמים עסקנו במחלוקת הראשונים בעניין ברכת המצוות על מנהגים. בשיעור הזה, נעסוק במנהג ספציפי שהדיונים ההלכתיים שנסובו עליו מדגימים היטב את הנפקא-מינות בין הדעות השונות במחלוקת, ומוסיפים שיקולים שלא הופיעו בדוגמאות שאותן ראינו עד כה.

כידוע, ישנה מצווה לקרוא את מגילת אסתר בפורים. את המגילות האחרות, לכאורה, אין חובה לקרוא. אמנם, בקהילות רבות נהגו לקרוא את יתר המגילות, באופן כזה או אחר, בזמנים שונים: את שיר השירים בפסח, את רות בשבועות, את איכה בתשעה באב ואת קהלת בסוכות.

לקריאות מגילה אלה אין מקור בגמרא,^[1] אך במסכת סופרים אנחנו מוצאים אזכור לחלק מהקריאות האלה. לגבי מגילת איכה בתשעה באב, נאמר:

יש שקורין ספר קינות בערב, ויש שמאחרין עד הבקר לאחר קריאת התורה... (מסכת סופרים י"ח, ה)

לגבי מגילות שיר השירים ורות, נאמר:

בשיר השירים, קורין אותו בלילי שני ימים טובים של גליות האחרונים, חציו בלילה אחד, וחציו בלילה השני. ברות, במוצאי יום טוב הראשון של עצרת עד חציו, ומשלים במוצאי יום טוב האחרון, ויש אומרים בכולן מתחילין במוצאי שבת שלפניהם. (שם י"ד, טז)

אמנם, התיאור שנמצא במסכת סופרים ביחס לשה"ש ולרות אינו תואם בדיוק את מנהגנו, אך על כל פנים מצאנו מקור לקריאת מגילות אלה ברגלים. לעומת שלושת המגילות האחרונות, אין מקור במסכת סופרים לקריאת מגילת קהלת בסוכות.^[2]

חידוש נוסף שקיים במסכת סופרים, הוא שיש ברכה על קריאת מגילות אלה:

ברות, ובשיר השירים, בקהלת, באיכה, ובמגילת אסתר, צריך לברך ולומר על מקרא מגילה, ואף על פי שכתובה בכתובים. והקורא בכתובים צריך לומר, ברוך אתה י"י א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו לקרוא בכתבי הקודש.^[3] (מסכת סופרים י"ד, א)

אמנם, מנהג זה לא התפשט בכל קהילות ישראל, וגם בקרב הקהילות המקפידות עליו, אופן קיומו שונה מקהילה לקהילה.^[4] בנוסף לכך, התפתחו דיונים שונים לגבי ברכה על מנהג זה, ומנהגים שונים השתרשו. בכמה מספרי המנהגים של אשכנז נאמר במפורש שיש לברך בעת קריאת מגילות אלה.^[5] בניגוד לכך, הרמ"א כותב ש"העם נהגו שלא לברך עליהם על מקרא מגילה ולא על מקרא כתובים" (שו"ע או"ח ת"צ, ט בהגה).

כפי שנראה, מחלוקת זו תלויה בשיטות הפוסקים השונות לגבי ברכה על מנהגים, והן בהבנות שונות למנהג המסוים הזה.

האם מברכים על מנהגים?

בשיעורים הקודמים ראינו מספר נימוקים לשיטה שלפיה אין מברכים על מנהגים:

1. לשיטת רש"י אין לברך על מנהגים, כיוון שאינם כלולים בציווי "לא תסור".

2. לשיטת הרמב"ם (על פי ביאור הגרי"ז) אין לברך על מנהגים, כיוון שברכת המצוות תוקנה מלכתחילה דווקא על מצוות.

3. לפי המאירי והרא"ה אין לברך על מנהגים שמקורם ביוזמת העם, אלא רק על מנהגים שחודשו על ידי חז"ל. ביארנו שרק במנהגים מהסוג השני יש דין של "לא תסור".

4. לפי החת"ס בביאור שיטת ר"ת אין לברך על מעשים "דלא מינכר מצוותו", משום שאין בהפרתם משום "לא תטוש תורת אמך".

5. על פי הגרי"ד והגרי"ז בשיטת רבינו תם אין לברך על מנהגים, אלא אם כן יש בהם צד מסוים של קיום מצווה. ביארנו זאת בשתי דרכים: או משום שעקרונית לא מברכים על מנהגים, אבל אם יש במנהג גם קיום מצווה, ניתן לברך (כך ביארו הגרי"ז והגרי"ד), או להיפך: עקרונית ראוי לברך על מנהגים אלא שלא ניתן לומר עליהם "וציוונו", ובזכות קיום המצווה ניתן לומר "וציוונו".

כמובן, לשתי השיטות הראשונות, שאין מברכים בגלל החיסרון ב"לא תסור" או בגלל שדין "ברכת המצוות"  אינה שייכת במנהגים, לא מברכים על מנהגים באופן גורף, וכמובן שגם על מנהג קריאת המגילות. השאלה עולה לפי שלושת השיטות האחרות; האם נכון לברך על מנהג זה?

השאלה הזו משמעותית במיוחד לאור שיטת הרמ"א, שפוסק לברך על קריאת ההלל בראש חודש,[6] אך מנגד פוסק שאין לברך על קריאת המגילות. מה ההבדל בין המנהגים השונים?

הרמ"א בשו"ת מתייחס בהרחבה לנושא זה, ומציע מספר ביאורים להיעדר הברכה על מנהג זה. בדברים הבאים נעיין בחלקים מתשובתו.

מנהג הקבוע בכל ישראל

הרמ"א מציע מספר הסברים לכך שלא מברכים על קריאת ד' המגילות. את אחד מהם הוא פותח בהעלאת השאלה המרכזית בסוגיית הברכה על מנהגים:

יש לתמוה על ברכה זו למה, וכי קריאות אלו חיובא לברך עלייהו אשר קדשנו במצותיו וצונו?! והיכן מצינו שצוו חכמים על כך? (שו"ת הרמ"א סימן ל"ה)

במילים אחרות, אם אין ציווי של חכמים, איך אפשר לברך על מנהגים? אמנם, הרמ"א מכיר את שיטת ר"ת שמברכים על הלל בראש חודש, והוא מסביר את החילוק בין המקרים, כך:

ואף כי ר"ת ז"ל כתב לברך על הלל דר"ח ושמברכין על מנהג כמו שהאריכו הפוסקים הנ"ל בדבריו, וכן כתב הר"ן וכן פשט המנהג לברך על הלל דר"ח, מ"מ נ"ל דלא דמי להתם דשאני הלל שהוא מנהג קבוע בכל ישראל כמוזכר בתלמוד, מה שאין כן במנהג זה.

כלומר, במקרה שבו מדובר ב"מנהג קבוע בכל ישראל", כמו המנהג לומר הלל בראש חודש, אפשר לברך. מדוע? הרי אין ציווי של חכמים! נראה שכדי להסביר את הרמ"א צריך לומר אחת משתיים:

1. למנהג הקבוע בכל ישראל יש תוקף מחייב כשל ציווי חכמים.

2. מטעם כלשהו, במנהג הקבוע בכל ישראל יש ברכה, על אף שהתוקף שלו אינו דומה לזה של ציווי חכמים.

נתחיל בביאור דברי הרמ"א לפי הדרך הראשונה. כזכור מהשיעורים הקודמים, אחת המחלוקות סביב תוקף המנהגים, נוגעת לשאלה האם הציוויים "לא תסור" ו"על פי התורה אשר יורוך... תעשה" נאמרו גם ביחס אליהם. לשיטת רש"י, הצו "לא תסור" לא נאמר על מנהגים. לפי הרמב"ם, לעומת זאת, החיוב לקיים מנהגים נובע מפסוקים אלה.

אמנם, נראה שלשיטת הרמב"ם דין "לא תסור" שייך דווקא במנהגים שהונהגו ע"י בית הדין הגדול בירושלים.^[7] כלומר, יש מנהגים שהתפתחו בשלבים מאוחרים יותר, או בדרכים אחרות, ולכן החובה לקיימם אינה נובעת מציווי התורה.

כפי שציינתי לעיל, גם הרא"ה והמאירי הבחינו בין תוקפם של מנהגים שונים. לשיטתם, יש לברך רק על מנהגים שהונהגו "מלמעלה", על ידי חכמים; ונראה שטעמם הוא שרק על מנהגים אלה יש חיוב מדאורייתא.

אם כן, ייתכן שכוונת הרמ"א דומה. כלומר, ייתכן שלדעתו רק מנהגים שנוהגים בכל ישראל כלולים בציווי של "לא תסור". נראה שהסיבה לכך היא שגם אם אנו סבורים שמברכים על מנהגים שמקורם ביוזמת העם, אלו צריכים להיות מנהגים שהעם כולו נרתם אליהם. אם קהילות שלמות בישראל לא נוהגים בו, הוא אינו מחייב באותו אופן.^[8]

***

הנאמר עד כה נובע מן ההנחה שלפיה הליקוי במנהג שלא פשט בכלל ישראל הוא בגלל חיסרון בציווי עליו. אלא שהבנה זו בדברי הרמ"א קצת קשה. זאת משום שבהמשך הדיון שלו בתשובה, הוא מתמודד עם הראייה ממסכת סופרים לקיומה של ברכה על ד' מגילות. זו אחת הדרכים בהן הוא דוחה את הראייה:

אפשר שבימיהם היו רגילים שאחד היה קורא מגילות אלו לפני העם להשמיע קריאתם את שאינו בקי, ולכן כתב לברך עליהם כמו בשאר דברים שקורין או מפטירין בהם בציבור.

ולכן בזמן הזה שאין נוהגים כן רק באיכה ובמגילה אין לברך על האחרים כי מה שכל יחיד קורא מגילות אלו אינו אלא קריאה בדברי מגילות אלו כקורא בתורה בעלמא, ואין כאן כבוד ציבור לברך מאחר שכל יחיד קורא בעצמו.

הרמ"א מקבל את האפשרות לברכה על ד' מגילות במקרה שבו הקריאה ציבורית, אלא שמנהג מקומו היה שכל אחד קורא לעצמו. ברור בעיני שהעובדה שהקריאה נעשית באופן ציבורי, אינה מעניקה למנהג תוקף של "לא תסור"! אם כך, הרמ"א מכיר באפשרות לברך על מנהג גם אם אין ציווי של חכמים ואין "לא תסור"!

שתי אפשרויות עומדות בפנינו כדי להסביר את שיטתו:

1. לבאר מה מיוחד בקריאת המגילות בציבור שמאפשר ברכה גם ללא "לא תסור".

2. להסביר באופן אחר מדוע לדעת הרמ"א מברכים על "מנהג קבוע בכל ישראל".

הגרי"ז מעניק לנו הסבר לברכה במסכת סופרים, שמאפשר לנו ללכת בדרך הראשונה:

דמאי דתנינן במסכת סופרים... אין זה בכלל ברכת המצות, רק דתקנו ברכה על עצם קריאתן בציבור, ואין זה משום לתא דהמצוה כלל... (חידושי הגרי"ז על הלכות ברכות י"א, טז)

לפי הכיוון הזה, ברכת קריאת המגילה בציבור אינה נכללת תחת הקטגוריה של "ברכת המצוות", אלא מדובר בברכה מסוג אחר.^[9]

אם איננו מדברים על ברכת המצוות, מה טיבה של ברכה זו? נראה לי שהנטייה הטבעית היא לומר שמדובר בברכת שבח והודיה על הזכות לקחת חלק במעמד קריאת המגילה. אנחנו מוצאים דעות דומות ביחס לברכת התורה שנאמרת על ידי העולה לתורה. ברכה זו – על אף הדמיון שלה לברכת התורה הנאמרת בכל בוקר, שייתכן ונחשבת לברכת המצוות – היא ברכת השבח.^[10] אלא שיש הבדל גדול בין ברכת המגילות לברכת העולה לתורה:

1. הברכה על המגילות מנוסחת באופן דומה לברכת המצוות, בעוד שהנוסח של ברכת התורה, "אשר בחר בנו", אינו מזכיר ציווי.

2. ברכת השבח "אשר בחר בנו" עוסקת בתורה ובנתינתה לעם ישראל. באופן דומה, ברכת ההפטרה עוסקת בשבח לה' על בחירתו בנביאים ובדבריהם. במקרה דנן, לעומת זאת, הברכה עוסקת במעשה קריאת המגילה.

כלומר, השבח בברכה אינו מוסב על המגילות ותוכנן, אלא על המעמד המיוחד של קריאתן בציבור. נשים לב שלפי הבנה זאת, הברכה שמברכים על מנהג שאינו קבוע לכלל ישראל איננה ברכת המצוות. הברכה שכתובה במסכת סופרים היא ברכת שבת מיוחדת שתוקנה על קריאת כתבי הקודש בציבור, כפי שמצינו בקריאת התורה ובהפטרה.

גם הסברו של הגרי"ד סולובייצ'יק לברכה במסכת סופרים מסייעת לנו ללכת בכיוון הראשון; אלא שבניגוד לגרי"ז, הגרי"ד ביאר שמדובר בברכת המצוות, ושיש קיום מצווה מיוחד בקריאה בציבור:

ובקריאת כתבי הקדש מברכים דוקא בקריאה בצבור וכדחזינן בקה"ת ובקריאת מגילה מחמש המגילות (כשיטת הגר"א) דמברכים בצבור ולא ביחיד, דיש קיום מצוה מיוחדת דקריאת פסוקים בצבור.^[11] (רשימות שיעורים על ברכות י"ד ע"א)

כלומר, המעמד של קריאת כתבי-הקודש בציבור, אינו אירוע של לימוד תורה של הרבה אנשים פרטיים, אלא מעמד שונה מבחינה איכותית, שעליה תיקנו ברכת מצוות מיוחדת. הברכה היא ברכת מצוות המתייחסת לקיום המיוחד של קריאה ציבורית בכתבי הקודש.

לפי הבנה זו, על אף שמצד ה"מנהג" שבו אין לברך על קריאת המגילות (כיוון שלא מדובר במנהג הקבוע בכל ישראל), בכל אופן מברכים מפאת הקיום המיוחד של הקריאה הציבורית בכתבי הקודש.

***

ייתכן אמנם שכוונת הרמ"א שונה מעט ממה שהסברנו. עד כה ביארנו את דבריו לפי ההבנה שמנהג הקבוע לכל ישראל מחייב מכוח הציווי "לא תסור"; אך ייתכן שאין זו כוונתו.

לעיל, ראינו שהרמ"א הקשה איך מברכים על קריאות אלו אם אין עליהם ציווי. הוא גם הסביר שאפילו לשיטת רבינו תם, שמברכים על מנהגים, זהו רק במנהג הקבוע לכל ישראל. ייתכן שכשהרמ"א מתחיל לדבר על רבינו תם, הוא חוזר בו מן התפיסה המקשרת בין שאלת חיוב הברכה למקור החיוב, ועובר לתפיסה לפיה מברכים על מנהגים מעצמם, בלי קשר לשאלה היכן צווינו עליהם.

אלא, מסביר הרמ"א, שיש מנהגים שלא מברכים עליהם. כמו שלא מברכים על "חיבוט ערבה" משום שהוא "טלטול בעלמא", כך אין מברכים על מנהגים שלא נקבעו בכל ישראל. אם נאמץ את קריאתו של החת"ס, לפיה שיטת רבינו תם מבוססת על הפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך", נוכל להציע שמנהגים שלא פשטו בכל ישראל אינם כלולים בפסוק זה. הערך בקיום מנהגים שלא פשטו בכלל ישראל, נמוך מן הערך של מנהגים כלל-ישראליים.

אם כך, ייתכן שקיום ציבורי של מנהג, גם אם מדובר במנהג של קהילה מסוימת בלבד, יש בו כדי "לשדרג" את המנהג ולחייב עליו ברכה. מנהג קהילתי-ציבורי מבטא גם הוא את העקרון של "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". קהילה שבאופן פומבי אינה מקיימת את מנהגיה, "נוטשת" את תורת אמה ופוגעת בהעברת המסורת מדור לדור. לכן, מסביר הרמ"א, מברכים על הקריאה במקרה שמדובר בקריאה ציבורית.

***

בשולי דברים אלה, אעיר שנראה לעניות דעתי שיש קושי גדול בשיטת הרמ"א. הרי המקור לכך שמברכים על הלל בראש חודש, לפי רבינו תם, הוא הסיפור בתענית (כ"ח ע"ב) שבו רב ראה שנהגו בבבל לקרוא הלל בדילוג בראשי חודשים. ברור מן הסיפור שרב עצמו לא נהג כך, ולא הכיר את המנהג עד שהגיע לבבל. אם כך, הרי מוכח שמברכים גם על מנהגים שלא פשטו בכלל ישראל, וצע"ג על תירוץ זה של הרמ"א.

קריאה מתוך הקלף

מלבד ההסבר שראינו, המתמקד בדיני מנהגים, הרמ"א כותב עוד מספר נימוקים לכך שאין לברך על קריאת המגילות:

1. בספר המנהגים לרבי יצחק אייזיק מטירנא לא נאמר שמברכים על רות, שה"ש וקהלת. כמובן שאין כאן הסבר, אלא מקור הלכתי לפסיקה.^[12]

2. הרמ"א מציג גרסאות שונות של מסכת סופרים, בהן נוסח הברכה משתנה ("על מקרא מגילה" או "על מקרא כתובים"). משום כך, אין לברך מצד "ספק ברכות". אין כאן התנגדות עקרונית לברכה על מנהג זה, אלא בעיה טכנית בנוסח הברכה.

3. לא נהגו לקרוא את המגילות מתוך מגילה ומקלף. אם המנהג היה לברך על המגילות, היו צריכים להדר אחר מגילה הכתובה כתיקונה.

על ההסבר השלישי יש לשאול: ומה בכך שהמגילה אינה כתובה כתיקונה? הרי אם המנהג הוא לקרוא מתוך חומש, למשל, ומברכים על מנהגים, מדוע שלא יברכו על מנהג זה?

כפי שראינו בשיעור הקודם, וכפי שהזכרתי לעיל, יש שתי דרכים להסביר את שיטת רבינו תם לגבי ברכות על מנהגים:

1. באופן עקרוני מברכים על מנהגים. יש מנהגים יוצאי דופן, כדוגמת "טלטול ערבה" שאין מברכים עליהם.

2. באופן עקרוני, לא מברכים על מנהגים. יש מנהגים יוצאי דופן, כדוגמת הלל בראש חודש, שמברכים עליהם.

החת"ם סופר (שו"ת יו"ד סי' קצ"א) מסביר שמנהג קריאת המגילות דומה יותר לחיבוט ערבה מאשר לקריאת הלל בראש חודש. לדעתו, קריאת ההלל ניתנה מלכתחילה כ"שירה", ומשום כך, אפילו שההלל לא כתוב ב"ספר", קריאתו נחשבת למעשה משמעותי שיש לברך עליו. לעומת זאת, כדי שקריאת המגילות תיחשב ל"מעשה מצווה", עליה להיקרא מתוך קלף. אך כיוון שהמנהג אינו מחייב קריאה מתוך קלף, ממילא לא "מינכר מצוותו", ואין עליו ברכה.

לעניות דעתי, הסבר זה איננו פשוט, ובמיוחד לפי המודל שבנה החת"ס עצמו. הרי לשיטת החת"ס אין מברכים על מנהגים שאין בהם קיום חיובי של שמירה על "תורת אמך". נראה שהעובדה שהקהל כולו עוצר וקורא באותו הזמן את אותה המגילה, אפילו אם כל אחד קורא לעצמו מתוך החומש, מספיקה כדי להחשיב את המנהג הזה למנהג ש"מינכר מצוותו"!

אכן, נראה שהראשונים שבירכו על קריאת המגילות, בירכו גם אם המגילה לא הייתה כתובה כתיקונה, ואף במקומות שבהם נהגו שכל יחיד קורא לעצמו.^[13]

אמנם, לפי ההבנה השניה של רבנו תם, נראה שיש בחילוקו של החת"ס כדי להסביר מדוע לא מברכים על מנהג זה. לפי ההבנה השניה לא מברכים על מנהגים באופן עקרוני. על מנת לברך על מנהג, יש צורך ב"קיום" מיוחד. הצעתי שתי דרכים להבנת הגורם המאפשר לברך על המנהג:

1. מבחינה מהותית, לא שייך לברך על מנהג. כיוון שיש קיום מצווה שייך לברך, ובגלל המחויבות למנהג, ניתן לומר "וציוונו".

2. מבחינה מהותית ניתן לברך על מנהג, אלא שמבחינה טכנית, לא ניתן לומר עליו "וציוונו". כאשר בעשיית המנהג מקיימים גם מצווה, ניתן לומר עליהם "וציוונו", ואפשר לברך.

לפי הדרך השניה, נראה לעניות דעתי שאפשר לברך על מנהג זה. לכאורה, בקריאת מגילות מקיימים מצווה, ומשום כך אין בעיה לומר עליה "וציוונו". אך לפי הדרך הראשונה, נראה שההבחנה שעושה החתם סופר בין קריאת הלל לקריאת המגילות היא משמעותית.

עיקר הקיום בקריאת ההלל, אומר החתם סופר, הוא לשיר לקב"ה. שירה, הוא מסביר, נאמרת תמיד בעל פה, משום שכך היא תוקנה מלכתחילה:

לע"ד נראה דכל שירי תהילות נאמרים בעל פה, דמעיקרא הכי נתקנו. דלא נראה שהיו הלוים משוררים בבהמ"ק מתוך הספר או שיהי' עושי הפסח קוראים הלל מתוך הספר וא"כ מעיקרא הכי אתקין ושפיר מברכי' על ההלל.

לעומת זאת, הקיום המשמעותי של קריאת מגילה הוא דווקא מתוך הקלף. להבנתי, קריאה שלא מתוך הקלף מדגישה את התוכן של המגילה ולא את המלים עצמן. לעניות דעתי, דינים של דיוק הקריאה וכדומה אינם שייכים כאשר קוראים שלא מתוך קלף. הקריאה מתוך הקלף היא קריאה ב"חפצא של תורה שבכתב".^[14] בקריאה שלא מתוך הקלף מתקיימת מצווה שונה – מצוות תלמוד תורה שעליה כבר בירך כל יחיד ויחיד בבוקר. כדי לברך על המנהג, יש צורך בקיום ייחודי, וקיום כזה מתקיים בקריאת המגילות רק כאשר קוראים מתוך הקלף.^[15]

לפי ההבנה הזו, הברכה מוסבת על קיום מצווה של קריאת כתבי הקודש. קיום זה הוא לקוי כאשר אינו נעשה מתוך מגילה הכתובה כדין.

האם אופן ביצוע המנהג למעשה משפיע על שאלת הברכה?

כאמור, תיאור המנהג לפי המהרי"ל, הרמ"א והחת"ס הוא שכל יחיד ויחיד קורא לעצמו מתוך ספר. הרמ"א והחת"ס הסבירו שאין מברכים משום שלפי המנהג לא קוראים בציבור או מתוך הקלף. האם הדין משתנה במקרה שבו קוראים את המגילה על ידי שליח ציבור ומתוך הקלף?

במלים אחרות – האם הברכה תלויה במנהג המקורי או באופן קיומו בפועל? נראה ששאלה זו תלויה בשתי ההבנות בשיטת רבינו תם. אם באופן בסיסי ראוי לברך על מנהגים וה"קיום" נדרש רק כדי שנוכל לומר "וציוונו", אז יש לבדוק את זהות המנהג עצמו. אם מדובר במנהג שאין עליו ברכה מבחינה מהותית, כיוון שאין בקיומו שום מצווה אחרת, אזי גם אם במקרה יקיימו אותו באופן שבו יש קיום מצווה אחרת, אין לברך עליו – משום שמברכים על המנהג, ולא על קיום המצווה. אבל אם הברכה מתייחסת בעיקרה לקיום המצווה הנוספת ולא למנהג, אז אם בפועל מתקיימת מצווה באופן משמעותי, יש לברך.

מהחת"ס משתמע כאופן הראשון – כלומר, שבכל אופן אין לברך:

...המגלות הללו, אלו הי' מברכי' עליהם הי' צריכים לכותבו בגליון ומעיקרא לא הנהיגו כך שלא להטריח על הציבור.

לפי החת"ס העובדה שלא נהגו לקרוא מתוך הקלף מהווה ראיה לכך שלא מברכים על מנהג זה, ומשתמע שלא היו מברכים גם אם במקרה היו קוראים מתוך הקלף.

הגר"א, לעומת זאת, פוסק לברך על המנהג בכל מקרה:

ואמרי' במ"ס הקורא בחמש מגילות מברך על מקרא מגילה ואפי' היא כתובה בין הכתובים עכ"ל וכ"כ מהרי"ל לברך כנ"ל אף אם אינה כתובה בגליון... וכן המנהג... וכ"כ ב"ח ולבוש ומנהגים ומט"מ לברך אף שאינם כתובים בגליון, וכ"ש כשהם כתובים בגליון כס"ת וכן מנהג כל הראשונים וכ"כ מ"א. (ביאור הגר"א על שו"ע או"ח ת"צ, ז)

נראה שלדעת הגר"א אין הבדל משמעותי בין קריאת ד' מגילות לבין הלל בראש חודש. ייתכן שלדעתו באופן בסיסי מברכים על מנהגים, ומנהג חיבוט ערבה הוא יוצא הדופן. לחילופין, ייתכן שהוא מבין שלדעת רבינו תם הצורך בקיום מצווה נוספת הוא רק כדי להצדיק את הביטוי "וציוונו", ולזה מספיקה קריאה שלא מקלף.

אמנם, בדבריו הוא מוסיף ואומר "וכל שכן כשהם כתובים בגליון כספר תורה". כלומר, גם אם אין לברך על המנהג מצד עצמו, אם הוא מתקיים באופן חשוב, של קיום קריאה בכתבי הקודש, אפשר לברך עליו.

למעשה, נראה שהגר"א הקפיד שהקריאה תיעשה מתוך מגילה הכתובה כתיקנה, כפי שמופיע ב"מעשה רב":

קורין המגלה בניגון וטעמי' ממגלה הנכתבת בגליון כס"ת עם עמודים וא' קורא וכולם שומעין והקורא מברך שתי ברכות על מקרא מגלה ושהחינו. (מעשה רב קע"ה)

כלומר, על אף דבריו על השו"ע, מהם משתמע שבאופן עקרוני יש לברך גם על קריאת כל אחד ואחד בבית הכנסת, הגר"א היה מקפיד למעשה שהקריאה תיעשה מתוך הקלף על ידי שליח ציבור. באופן כזה, לשיטתו, ישנם שתי סיבות לברכה:

1. המנהג.

2. הקיום של קריאת כתבי הקודש כתיקונם.^[16]

סיכום

בשיעור זה התבוננו במנהג אחד, מנהג קריאת המגילות ברגלים ובתשעה באב. ראינו איך תפיסות שונות בהבנת שאלת הברכה על מנהגים משפיעות על הדיון ההלכתי בנושא זה. כמובן שהנושא מושפע לא רק מן השאלה הכללית סביב הברכה על מנהגים, אלא גם מהבנת אופיו ומשמעותו של מנהג קריאת ד' מגילות.

באופן כללי, עסקנו בשיעורים האחרונים בשאלת הברכה על מצוות שאינן מדאורייתא. שיעורים אלו החזירו אותנו פעם אחר פעם לדון על שני מוקדים של מחויבות: המחויבות לצוויי ה' והמחויבות ל"תורת אמך", לעם ישראל. האדם ניצב מול הקב"ה כיחיד, אבל גם כחלק מכלל. ההיכללות בעם ישראל קשורה, בין היתר, בשמירת מסורת ישראל ובקיום מנהגי העם.

בשיעורים הבאים נעסוק בעז"ה במצוות עליהן לא מברכים. נראה אם ניתן לסווגן לכללים ולתחומים מוגדרים, ולעמוד על הסיבות לכך שברכת המצוות נעדרת מהן.

^[1] המגילה יוצאת הדופן, שלה יש מקור בגמרא, היא אולי מגילת איכה. הרמ"א בשו"ת סי' ל"ה מפנה לסוגיא בתענית (ל' ע"א), שם נאמר ש"קורא בקינות (=מגילת איכה)". אמנם, ההסבר הפשוט של שורה זו בגמרא, היא שמותר לקרוא באיכה בתשעה באב על אף האיסור ללמוד תורה, וצ"ע על דבריו.

^[2] גם להלכה קיים הבדל בין קריאת קהלת לשאר המגילות, כאשר חלק מן האחרונים שמכריעים לברך על המגילות, מוציאים את קהלת מן הכלל (עיין מגן אברהם סי' ת"צ ס"ק ט') ואכמ"ל.

^[3] נחלקו הראשונים בפירוש הלכה זו – האם הכוונה שאכן מברכים בקריאת מגילות אלה בזמנים הנ"ל (כך משתמע מהגמ"י להל' תעניות פ"ה ס"ק ב' בשם המהר"ם), או שאולי מדובר בברכה על הפטרה מן הכתובים בזמן מנחה כפי שהיה נהוג בעבר (עיין שו"ת הרמ"א שם).

^[4] עיינו בספר "המועדים בהלכה" על קריאת מגילת רות בשבועות שסוקר את המנהגים השונים. בדברינו הבאים נתייחס לקריאת מגילות אלה כ"מנהג", כפי שעולה משו"ת הרמ"א ומפוסקים נוספים. אמנם, יעויין בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' ט"ו, ממנו משתמע שמדובר בתקנה.

^[5] מהרי"ל סדר תפילות פסח, מנהגים דבי מהר"ם על תשעה באב ועוד.

^[6] שו"ע או"ח תכ"ב, ב.

^[7] כך משתמע מדבריו בתחילת הלכות ממרים, וכך גם כתב המהר"ח פלאג'י ב"משא חיים", תורת המנהגות רי"ג.

^[8] ייתכן שהחיוב לקיים מנהגים שלא כל עם ישראל נוהג נלמד מהפסוק "אל תטש תורת אמך". אך לפי שיטה זו, ביחס לפסוק זה אין ברכה, אולי משום שפסוק זה מלמד על מחויבות למסורת האישית והלאומית, והברכה היא על המחויבות לצו ה'.

^[9] לפי כיוון זה צריך לומר שלדעת הרמ"א אין בעיה באמירת "וציוונו" במקרה כזה, על אף שאין חיוב על המנהג מצד עצמו. ייתכן שה"קיום" של מצוות תלמוד תורה מאפשר לומר "וציוונו", אבל ברכת המצוות נתקנה דווקא על "חיוב".

^[10] עיינו בהרחבה בעניין זה בדבריהם של הרבנים אריה ודב פרימר, במאמרם Women, Keri'at Ha-Torah, and Aliyot, בתוך: Tradition  גיליון 46 (חורף 2013), בעיקר ליד הערות 138-143 ובהערות עצמם.

^[11] הגרי"ד אינו עוסק בביאור דברי מסכת סופרים ושו"ת הרמ"א, אלא הוא מסביר את המנהג המעשי לברך על קריאת המגילות כשנקראות בציבור ומתוך קלף. בכל אופן, הדברים עצמים מתאימים בביאור דברי הרמ"א על מסכת סופרים. עיין לקמן בהערה 15 לגבי הגדרת המנהג כחובת יחיד או כחובת ציבור.

^[12] לביאור ההבחנה בין ג' מגילות אלה, לבין איכה, עיינו הערה 1.

^[13] כך כתוב במהרי"ל (סדר תפילות פסח): "שיר השירים קודם קריאת התורה. ומברך כל אחד על מקרא מגילה".

^[14] לגבי האפשרות שיש דין ייחודי בקריאה ובלימוד של תורה שבכתב, עיינו ברכות י"א ע"ב וברשימות שיעורים לגרי"ד שם ד"ה "שם. גמ'. ז"ל אמר רב הונא". אמנם עיינו "עמק ברכה" על ברכת התורה שממנו משמע שעיקר ת"ת הוא דווקא בתורה שבעל פה. ברכת התורה, לדעתו, היא על "גוף התורה" ולא על המצווה. לפי זה, נראה יותר לבאר את הברכה בקריאה מתוך הקלף לפי שיטת הגרי"ז אותה ראינו לעיל לגבי קריאה בציבור, ועיינו בהערה הבאה.

^[15] לעיל, ביחס האפשרות לברך בקריאה ציבורית, ראינו את ההבדל בין הגרי"ז לגרי"ד: האם מדובר בברכת המצוות (גרי"ד) או בברכה מסוג אחר (גרי"ז). את אותו דיון ניתן להעתיק לכאן.

^[16] נושא שלא נכנסתי אליו כאן בצורה מקיפה, הוא השאלה האם מדובר במנהג המחייב כל יחיד, או חובת ציבור. לעיל עסקנו בשאלה שאם הקריאה הייתה נעשית ע"י שליח ציבור אולי היה מקום לברך גם לשיטת הרמ"א, אבל לא עסקנו באופי המנהג עצמו. לכאורה, ההבדל בין שתי דרכי קיום המנהג יכול לשקף שתי תפיסות: א. כל יחיד ויחיד קורא – חובת יחיד. ב. שליח ציבור קורא – חובת ציבור.

אמנם בספר "פעולת שכיר" על מעשה רב הזכיר שהגר"א נשאל מדוע לא שייכת הגזירה שמא יוציא את המגילה ד' אמות כדי ללמוד, כמו שגזרו ביחס למגילת אסתר. וביאר הגר"א שכיוון שמדובר בחובת ציבור, אין חשש כזה. אלא שבביאור הגר"א עולה שמעיקר הדין יש לברך על המנהג הזה, גם אם כל אחד קורא לעצמו. משמע מכך שמדובר בחובת יחיד, וצ"ע.