על אילו מצוות לא מברכים? (2)

בשיעור הקודם עיינו בכללים המנחים שספר העיטור הציע לברכת המצוות. עסקנו בעיקר בשני כללים שהובאו בדבריו:

1. לא מברכים על מצוות שקיומם מותנה בדעתו של אחר.

2. לא מברכים על מצוות שאינם יהודים שייכים בהן.

נמשיך ונעיין בכללים נוספים המופיעים בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים. בשיעור הקודם עיינו בדבריו של הר"י אבן פלאט כפי שהובאו על ידי הרשב"א בשו"ת.[1] דבריו הובאו ביתר הרחבה ופירוט בשער השלישי באבודרהם, המוקדש לברכת המצוות. במהלך דברי הר"י פלאט כפי שהם מובאים באבודרהם, מופיעים עוד מספר קטגוריות למצוות שאין מברכים עליהן (הכללים מנוסחים בלשוני):

1. מצוות שאין בהן מעשה;

2. מצוות הבאות בעבירה.

3. מצוות שיש בהן ענישה גופנית.

בהשגות על האבודרהם^[2] מופיע כלל נוסף:

כל מצוה שיש בה קלקול אחרים אין מברכין עליה מפני שנראה כמודה על אותו קלקול.

גם ר' יצחק מוינה בספרו "אור זרוע" מתייחס לשאלתנו, ומזכיר כלל נוסף:

אותן מצות שלעולם חייב בהם ואין עתים להפטר מהם... אין שייך לברך עליה' כי לעול' חייב בהם ואין שייך בהם חיבוב. (אור זרוע, הלכות ברכת המוציא, סימן ק"מ)

בשיעורים הקרובים נעיין בקצרה בכל אחד מחמשת הכללים האלה. ננסה לעמוד על טעם הפטור בכל אחד מהם, ולהבין מה ניתן ללמוד ממנו על קבוצת המצוות הזו או על ברכת המצוות.

מצוות שאין בהן מעשה

אילו מצוות כלולות בקבוצה זו?

האבודרהם מצטט את הר"י אבן פלאט, שמזכיר מספר מצוות שעונות לכלל זה:

יש מהן מפני שאין בהם מעשה, כגון השמטת כספים וקרקעות ומאי דדמי להו.

בהמשך דבריו הוא מעלה סברה שיש לברך על "קריאת המועדים" (כלומר, על קביעתם בלוח השנה). הוא מבחין בין התקופה שבה בי"ד היה קיים, שאז אולי היו מברכים על מצווה זו, לבין תקופתנו, שבה "לא קבעינן ולא מידי אלא בתר חשבון העיבור אזלינן". אף על פי כן, הוא מעלה את האפשרות לברך "משום 'לא תסור' או משום 'שאל אביך ויגדך'", ודוחה:

משום דלית בהו מעשה דהא חשבון בעלמא הוא ולית ביה מעשה.

מלבד מצוות אלה, מזכיר הר"י אבן פלאט מספר נימוקים לכך שאין מברכים על עזיבת מתנות עניים. בדבריו הוא מציין שתי דרכים לקיים מצוות אלו:

1. לאחר עבירה – במקרה זה בעל השדה כילה את פאת השדה או ליקט בעצמו את התבואה שנפלה, ועליו לתקן זאת ולעזוב את התבואה לעניים. כאן לא מברכים משום שהמצווה באה על ידי עבירה (נעסוק בכך בהמשך).

2. בדרך הרגילה – השארת חלק מהתבואה בשדה, ללא מעשה פעיל.

לגבי הדרך השנייה הר"י אבן פלאט מעלה שני נימוקים לכך שאין מברכים:

לא מברכינן עלייהו משום דלית בהו מעשה, אי נמי משום דמחלי עניים גביה ועקרי ליה לעשה.

ההסבר הראשון של הר"י פלאט מתאים לכלל שלנו, אך מדוע הוא נזקק לטעם השני, שלפיו לא מברכים כיוון שהעניים יכולים למחול על המצווה ולעקור את העשה? לכאורה, זהו מקרה קלאסי של מצווה שאין בה מעשה, ואין צורך בנימוק נוסף.

לעניות דעתי נראה שניתן להבין את הכלל של הר"י פלאט בשתי דרכים, וייתכן שהוא עצמו הסתפק בין שתיהן. שתי הדרכים הן:

1. מצוות שאין בהן מעשה "מתקיימות מעצמן", ואין צורך בהתערבות אנושית כלשהי. כל מה שנדרש מהאדם הוא לא להתנגד לקיום המצווה, אך לא הוא קובע אם המצווה תתקיים או לא.

2. יש צורך בהתערבות אנושית, אך התערבות באמצעות דעתו של האדם וכוונת לבו מספיקה לכך.

נבהיר את הדברים באמצעות עיון בדוגמאות שהאבודרהם הביא. הדוגמא הראשונה בדבריו היא מצוות "שמיטת כספים". במצווה זו נחלקו ראשונים ואחרונים – האם החובות נשמטים באופן אוטומטי, או שיש צורך בהשמטה מפורשת של המלווה.^[3]

לפי ההבנה הראשונה, ההשמטה נעשית ממילא, באופן אוטומטי, ולכן ודאי שלא תהיה ברכה – הרי אין שום "מצווה". התורה יצרה מציאות מסוימת, והמלווה נענה למציאות ההלכתית שלפיה הוא אינו יכול לגבות את החובות.

לפי ההבנה שיש צורך במעשה מצד המלווה, ייתכן מאוד שיש צורך בדיבור כדי לקיים את המצווה, ואם כן, לפי דברי הר"י אבן פלאט, יש מקום לברך. אמנם תיתכן גישת ביניים, שלפיה אין כאן שינוי כלכלי של החוב שהתורה מחילה, ועדיין אין צורך בהשמטה מפורשת –  אלא יש ציווי לא לגבות את החוב. יש ציווי, וכדי לקיימו יש להימנע מפעולה, ולהישאר פאסיבי!^[4]

דיון דומה מתקיים ביחס לקביעת ראש חודש. כאמור, לדעת הר"י אבן פלאט אנחנו לא קובעים דבר, ובסך הכול נוהגים לפי החישוב של מסדרי הלוח. מצד שני, נראה שיש ראשונים שסבורים שגם בזמן הזה החודש נקבע על ידי עם ישראל באופן אקטיבי,^[5] אך אקטיביות זו אינה בהכרח מתבטאת במעשה מסוים של קידוש החודש. כך, למשל, מסביר מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל בשם הגרי"ד סולובייצ'יק:

בזמן הזה שהקידוש הוא על פי חשבון חזרה קביעת המועדות לכנסת ישראל... שמקדש מועדים וזמנים על ידי עצם ניהוג המועדים בפועל לפי חשבון.

כלומר, החודש והמועדים מתקדשים בגלל שעם ישראל נוהג בימים אלה על פי הלכותיהם. אם כך, אין כאן מעשה ברור של קידוש החודש, אלא החודש מתקדש בדרך אגב, בעקבות ההתנהגות האנושית.

אם כך, לשתי השיטות ניתן להגדיר מצווה זו כמצווה שאין בה מעשה:

• לפי הבנת הר"י אבן פלאט – משום שבזמן הזה החודש והמועדים מתקדשים מעצמם.

• לפי הדרך השנייה, האקטיבית יותר – קידוש החודש לא נעשה על ידי מעשה מצווה ברור, אלא מתוך התנהלות התואמת את קדושת היום.

כאמור, ביחס למתנות עניים מציע הר"י אבן פלאט שני הסברים לכך שאין מברכים:

1. אין במצוות אלה מעשה.

2. משום שהן תלויות בדעת אחרים.

נראה שיש פער משמעותי ביותר בין שני התירוצים. בעוד שלפי התירוץ הראשון אין מעשה מצווה במתנות עניים, לפי השני נראה שיש, אלא שמחילת העניים עלולה לעקור את המצווה ולכן לא מברכים.

השאלה האם יש במתנות עניים "מעשה מצווה" שראוי לברך עליו או לא, תלויה בדרך שבה מבינים את דיני "מתנות עניים", או בדרך שבה מבינים את היעדר הברכה במקרה של מצווה שאין בה מעשה.

מצד "מתנות עניים", נראה שניתן לחקור בשאלה הבאה – האם הממון נעשה ממון עניים באופן אוטומטי ומה שנדרש מבעה"ב הוא לא להפריע לתהליך, או שעל בעה"ב לעזוב את המתנות לעניים באופן יזום?^[6]

לפי האפשרות הראשונה, וודאי שמדובר במצווה ללא מעשה, בדומה לשמיטת כספים. לפי ההבנה השניה, ייתכן שלא נגדיר מצווה זו כמצווה שאין בה מעשה, כיוון שיש בה מעין פעולה חיובית של בעה"ב.

כאמור, ניתן לדון בנושא זה גם מצד דיני ברכות. גם אם נלך בדרך השנייה, ונאמר שמצווה זו דורשת מבעה"ב דעת מסוימת (שהרי עליו לעזוב את התבואה לעניים), יש לשאול היא אם יש בכך כדי לחייב ברכה או לא. כלומר, השאלה היא: האם המצוות שלא מברכים עליהן משום שאין בהן מעשה אינן באמת מצוות אלא "דינים" –  מציאויות הלכתיות שחלות ממילא ולכן אין מברכים עליהן (ולפי זה יש לברך על מתנות עניים) – או שהכוונה היא גם למצוות שיש בהן מעורבות מסוימת של דעתו של מקיים המצווה, אך אין בהן מעשה פיזי (ולפי זה אין לברך על מתנות עניים).

ייתכן שמחלוקת השלחן ערוך והגר"א לגבי ברכת התורה על הרהור נסובה על עניין זה. השלחן ערוך פוסק שאין צורך לברך קודם הרהור בדברי תורה, והגר"א בביאורו השיג על כך:

כ"ז צריך עיון דכאן מברך על המצוה, וכי ליכא מצוה בהרהור?!... (גר"א על אורח חיים סימן מ"ז, סע' ד')

יש שביארו שהמחלוקת קשורה בהבנת ברכת התורה: האם מדובר בברכת המצוות ואז יש לברך כי יש כאן מצווה, או בברכת שבח והודיה על התורה (ואז אין לברך על הרהור).^[7]

אך על פי דרכנו, נראה שניתן לומר שהשו"ע והגר"א נחלקו בגדר המצוות שאין מברכים עליהן. הגר"א עצמו, בביאורו לשולחן ערוך (סי' ח') , קובע שאין מברכים על "מצוה שאין בה מעשה, כגון השמטת כספים". מצד שני, לדעתו מברכים על הרהור של תורה. אם כך, נראה שלדעתו המצווה נחשבת למצווה שיש בה מעשה, על אף שהלימוד נעשה בהרהור. זאת, לעניות דעתי, מאחת מהסיבות הבאות:

1. כיוון שתלמוד תורה יכול להיעשות על ידי מעשה, יש לברך גם כשלומדים ללא מעשה.

2. כוונת הגר"א היא שאין מברכים על דינים החלים ממילא (כמו "שמיטת כספים", להבנה אחת). מצווה זו אינה נעשית "ממילא", ועל כן מברכים עליה.

ולדעת השלחן ערוך, ייתכן שהמצווה הזו נחשבת למצווה שאין בה מעשה כיוון שהיא נעשית בהרהור, ומשום כך לא מברכים עליה.^[8]

דיון דומה קיים ביחס למצוות ביטול חמץ. הבית יוסף  מציע שני הסברים לכך שלא מברכים לפני ביטול החמץ:

ואם תאמר יברך על ביטול חמץ ויש לומר משום דביטול הוי בלב ואין מברכין על דברים שבלב ועוד יש לומר דבכלל ביעור ישנו לשון ביטול ואין בכלל לשון ביטול ביעור. (בית יוסף סי' תל"ב)

לפי הטעם הראשון, אין מברכין על ביטול חמץ משום ש"אין מברכין על דברים שבלב". במלים אחרות, אין מברכים על מצווה המתקיימת בהרהור וללא מעשה פיזי. לפי הטעם השני – נוסח הברכה "על ביעור חמץ" כולל בתוכו את הביטול. כלומר – אכן, יש ברכה על ביטול החמץ. גם את ההסתפקות של הבית יוסף ניתן להסביר על פי חקירתנו. למעשה, הבית יוסף מסתפק האם מה שמבטל את הברכה הוא שמדובר בדין החל ממילא, או שלא מברכים על כל מצווה המתקיימת ללא מעשה פעיל.

***

נעצור לרגע ונשאל: מדוע באמת אין מברכים על מצווה שאין בה מעשה?

ודאי, שאם הכוונה היא ל"דינים" שחלים ממילא, אין על מה לברך. האדם אינו מקיים מצווה, אלא רק מכיר ב"חלות" מסוימת שנוצרה מאליה.

אך אם הכוונה היא למצוות המתקיימות בתודעתו של האדם, עלינו לבאר מדוע אין לברך עליהן. כאמור, נראה שיש מחלוקת בעניין זה, ויש הסבורים שמברכים על מצוות המתקיימות בתודעת האדם ובמחשבתו. לכאורה, שיטה זו מובנת ביותר – שהרי באופן כללי מברכים על מצוות, ומה אכפת לנו אם המצווה מתקיימת בלב או ביד? אלא שכאמור, ישנה תפיסה אחרת שלפיה, באופן קטגורי: "אין מברכין על דברים שבלב".

בביאור קביעה זו, נראה לי להציע מספר דרכים:

1. כבר פגשנו, במספר הקשרים, את שיטת הריטב"א בפסחים (ז' ע"ב) שלפיה תפקיד הברכה הוא להקדים את עבודת הנפש לעבודת הגוף. כאן, נראה שהמצווה כולה היא עבודת הנפש. ממילא, אין צורך בברכה לפניה.^[9]

2. בעבר למדנו את חקירתו של הגרי"ד סולובייצ'יק (רשימות שיעורים לסוכה ל"ד ע"ב), האם ברכת המצוות מתייחסת ל"מעשה המצווה" או ל"קיום המצווה". נראה שבמצוות אלה אין "מעשה", אלא המצווה כולה היא "קיום"  – כלומר, מצוות אלו מתקיימות כאשר חלות מסוימת נוצרת על ידי תודעת האדם. ממילא, ברכה איננה רלוונטית למצוות אלה. בביאור שיטה זו ניתן לפנות לדברים אחרים שכתב הריטב"א (שם), שלפיהם תפקיד הברכה הוא "לגלות ולהודיע" שהמברך עושה את הפעולה "מפני מצות ה' יתברך". ייתכן שהברכה משלבת את עולם הפעולות החומריות - מעשיות במסגרת של "עבודת ה'". כאשר אין פעולה כזו, תפקיד הברכה כבר אינו נצרך כל כך.

מצווה הבאה בעבירה

הר"י אבן פלאט (שמופיע באבודרהם) מביא מספר דוגמאות לכלל זה:

ויש מהם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה כגון השבת גזלה ורבית, ועזיבת לקט שכחה ופאה ומאי דדמי לה דכתיב (ויקרא יט, י) וכרמך לא תעולל וגו', ואם לקטת, לעני ולגר תעזוב אותם, לא תכלה פאת שדך לקצור ואם כלית וקצרת אותם לעני ולגר תעזוב אותם... וכגון השבת העבוט דכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט ואם באת לביתו ונטלת עבוטו השב תשיב לו את העבוט... ושלוח הקן נמי מצוה הבאה בעבירה היא. דכתיב (דברים כד, י) לא תקח האם על הבנים, ואם לקחת שלח תשלח. וכן עריפת פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו (שמות יג, יג). וכן שריפת נותר (שמות יב, י) לא תותירו והנותר ממנו. אלו כולן ומאי דדמי להו משום דהוו מצוה הבאה בעבירה לא מברכינן עלייהו.

הר"י פלאט משתמש אמנם בביטוי "מצווה הבאה בעבירה", אך ברור מהדוגמאות שאין הכוונה ל"מצווה הבאה בעבירה" במובנה הקלאסי. הדוגמאות המרכזיות המובאות בגמרא ל"מצווה הבאה בעבירה" הן שתיים:

1. שחרור עבד כנעני לצורך מניין (ברכות מ"ז ע"ב).

2. שימוש בעצמים גזולים לקיום מצוות ד' מינים או הבאת קרבנות (סוכה ל' ע"א).

המשותף למקרים אלה הוא שאין בהם זיקה הכרחית בין העבירה לבין המצווה, וזאת משני היבטים:

1. העבירה אינה מהווה תשתית הכרחית לקיום המצווה.

2. המצווה אינה מתקנת עבירה או מקוימת בתגובה אליה.

לעומת זאת, בכל המקרים המובאים בדברי הר"י אבן פלאט יש זיקה עמוקה בין העבירה לבין המצווה:

1. ברבים מן הדוגמאות – העבירה היא תשתית הכרחית לקיומה של המצווה.

2. בכל הדוגמאות – המצווה מהווה תגובה ותיקון לעבירה.

המשנה מכנה איסורים אלה, שיש לאחריהן מצוות עשה שמגיבות לאיסור ומתקנות אותו, בשם "מצות לא תעשה שיש בה קום עשה",[10] ואילו הגמרא משתמשת בכינוי "לאו שניתק לעשה" לאיסור שנעשה. את מצוות העשה הגמרא מתארת כמצווה ש"לנתוקי לאו הוא דאתא".[11] אם כך, מדוע בחר ר"י אבן פלאט לתאר את המצוות האלה במילים "מצווה הבאה בעבירה"?

בהמשך דבריו, הר"י פלאט מפנה לגמרא בבבא קמא כדי להסביר מדוע אין לברך על מצוות אלה:

ומנא לן דלא מברכינן על מצוה הבאה בעבירה דתניא: ר' אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטים טחנה לשה אפאה הפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועליו הכתוב אומר 'ובוצע ברך נאץ ה''. וקאמר רבא דטעמא דר' אליעזר בן יעקב משום דהויא לה מצוה הבאה בעביר'. ותנן נמי במסכת ברכות: אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו אין מזמנין עליו ואפילו בטבל טבול מדרבנן. וטעמא דהאי מלתא משום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה.

ר"י אבן פלאט, משווה בין קביעת ר' אליעזר בן יעקב בבבא קמא, שמי שמברך על הפרשת חלה גזולה כמוהו כמנאץ ה', למקרים שאותם הוא מביא. לכאורה, מקרה זה דומה מאוד למקרים של "מצווה הבאה בעבירה" במובן הרגיל. כיצד לומד הר"י אבן פלאט ממקרה זה למקרים שלנו?

התוס' במסכת בבא קמא (ס"ז ע"א ד"ה "אמר עולא") מביאים מחלוקת בין ר"י לר"ת על "מצוה הבאה בעבירה". לדעת רבינו תם, גם אם החפץ הגזול נקנה לגזלן באופן כזה או אחר, הוא עדיין פסול למצווה. לעומת זאת, לפי ר"י, אם הגזלן קנה את החפץ מבחינה ממונית, כבר אין בעיה של "מצווה הבאה בעבירה".

אחת מקושיות התוספות על שיטת ר"י היא מדברי ר' אליעזר בן יעקב. הגמרא בבבא קמא מסבירה את דברי ר' אליעזר בן יעקב גם לדעת הסבור ש"שינוי קונה", ולכן, גזלן שלש ואפה קמח והפכו ללחם, קנה, ואף על פי כן לא יכול לברך על הפרשת החלה. אולם לשיטת ר"י אין כאן בעיה של "מצווה הבאה בעבירה", שהרי הגזלן הפריש את החלה כשכבר הייתה לגמרי בבעלותו!

התוספות מתרצים את שיטת ר"י, כך:

לענין ברכה להזכיר שם שמים עליו ראוי להחמיר יותר.

כלומר, באופן עקרוני ר"י צודק – אבל ביחס לברכה יש דין מיוחד. למרות שמצד קיום המצווה אין כאן "מצווה הבאה בעבירה", אין ראוי לברך על מצווה זו. כך מסביר זאת הגרי"ד סולובייצ'יק:

יש לומר דהר"י סובר דחל דין מסוים דמצוה הבאה בעבירה בברכות, שאע"פ שקנה הגזלן את הגזילה עדיין יש איסור לברך ולהזכיר שם שמים עליו. דהלכה מסוימת חלה בהלכות ברכות שאם הברכה נתקיימה ע"י עבירה חל בה פסול מצוה הבאה בעבירה. ואף על פי שכבר קנה הגזילה לפני שבירך מ"מ חל פסול מצוה הבאה עבירה דאי אפשר לקיים מצות ברכה ע"י עבירה.^[12] (רשימות שיעורים, ברכות מ"ז ע"ב)

נראה שגם הר"י אבן פלאט למד כך את הסוגיה בבבא קמא. הר"י אבן פלאט לא משווה את הדוגמאות שלו למקרים הקלאסיים של "מצווה הבאה בעבירה", אלא מלמד אותנו כלל: מצווה שבאה לעולם על ידי עבירה, אין לברך עליה. את הכלל הזה הר"י אבן פלאט מרחיב גם למקרים נוספים.

כלומר, על אף הפער הגדול בין המקרים (שבחלה גזולה הפרשת החלה לא מתקנת את מעשה הגזילה, לעומת רשימת המקרים שמצטט הר"י אבן פלאט שבהם המצווה מתקנת את העבירה), הר"י אבן פלאט לומד שיש דין: אין ברכה על מצווה שמקורה בעבירה. לדעתו, גם על מקרים אלה ניתן לומר "בוצע ברך, נאץ ה'".

בניגוד גמור לשיטתו, הרשב"א סבור שאפילו במקרה שהמצווה אינה מתקנת את האיסור יש לברך:

והא דתנן הרי שגזל סאה של חטים טחנה ואפאה וברך עליה אין זה מברך אלא מנאץ. יש מי שפירש אף על פי שקנאה מכל מקום אין ראוי לברך עליה. ואינו מחוור בעיני... אלא מסתברא הכי קאמר אף על פי שהוא מברך עליה מכל מקום מתוך גזל בא לידו וגזלן הוא מוטב לו שלא גזל ולא ברך והקדוש ברוך הוא שונא גזל בעולה /בעולם/ ואפילו קנאו ביאוש. (שו"ת הרשב"א חלק א סימן תתקסח)

לשיטת הרשב"א, דברי ר' אליעזר בן יעקב לא נאמרו כהלכה פסוקה, אלא כדברי מוסר: מוטב היה לגזלן שלא יגזול ולא יתחייב בברכת הפרשת החלה, מאשר שיברך מתוך איסור גזל. אבל למעשה, גם אם מקור המצווה הוא בעבירה, יש לברך על המצווה.

ייתכן שגם מחלוקת זו קשורה בהבנות היסודיות של "ברכת המצוות". אם מבינים שהברכה היא שבח והודיה לה' על כך שקרבנו לעבודתו,^[13] ייתכן שלא נכון לברך אם המצווה קוימה בעקבות עבירה. שבח לקב"ה על כך שקרבנו לעבודתו, כאשר מקור המצווה בחטא ובפגיעה ברצון ה', איננו במקום.

אמנם, אם הברכה היא עבודת נפש המלווה את המצווה, או "מתיר" לקיום המצווה,^[14] אז גם אם מקור המצווה בעבירה מצערת, יש חובה לברך עליה.^[15]

אמנם, אם נשווה את מסקנותינו מסיום הסעיף הקודם למסקנותינו כאן, נראה שהבנת ר"י אבן פלאט בטעם "ברכת המצוות" וגדרה, אינה עקבית. בסעיף הקודם, הסברנו שהר"י אבן פלאט סובר שאין מברכים על מצוות שאין בהן מעשה בעזרת שיטת הריטב"א ("עבודת הנפש"), ואילו כאן הסברנו את שיטתו בעזרת שיטת רב עמרם גאון ("שבח והודיה").

על כן, נראה יותר לבאר שגם אם לדעתו עניין ברכת המצוות הוא להקדים את עבודת הנפש לעבודת הגוף, תוכן הברכה הוא שבח לה' על מצווה מסוימת – וכאשר זו הגיעה בעקבות עבירה, לא ראוי לשבח.

על כן סבור ר"י אבן פלאט שאין לברך במצב זה – לא משנה מה בדיוק הטעם והגדר ההלכתי של "ברכת המצוות". זאת משום שיש דין מיוחד של "בוצע ברך ניאץ ה'", שמלמד שגם אם מבחינה הלכתית ראוי לברך, אין לברך אם המצב המחייב ברכה מגיע בעקבות עבירה. ברכת ה' אינה חלה על עבירה.

לעומת זאת, נראה שלדעת הרשב"א הפסוק "בוצע ברך"אינו קובע קביעה הלכתית, אלא מהווה תיאור ערכי-רעיוני. מבחינה הלכתית הגזלן מחויב לברך, אך יש בברכה זו טעם לפגם – חבל שהוא הגיע למצב הזה.

סיכום

בשיעור זה העמקנו בשניים מהכללים של הר"י אבן פלאט המבחינים בין מצוות שמברכים עליהן למצוות שאין עליהן ברכה.

ניסינו לעמוד על ההגדרה המדויקת של שני הכללים ועל הזיקה הקיימת ביניהם לבין הטעמים הבסיסיים של ברכת המצוות.

בעזרת ה', בשיעור הבא נמשיך ונעיין בכללים הנוספים שהובאו בתחילת השיעור, ונמשיך בניסיוננו להבין כיצד אפשר להבחין בין המצוות שעליהם חז"ל תיקנו ברכה, לאלו שלא.

^[1] שו"ת הרשב"א ח"א, סי' י"ח.

^[2] ראיתי שיש הטוענים שמדובר בהשגות מאת הראב"ד.

^[3] עיינו יראים קס"ד, או"ז ח"ד סי' ק"ח, מנ"ח תע"ז, מנחת אשר שביעית סי' י"ח (מהדו"ת).

^[4] עיינו בדברי המנח"א שם.

^[5] עיינו בדברי מו"ר הרא"ל זצ"ל בקדושת אביב עמ' 230-232 בביאור שיטת הרמב"ם בקידוש החודש בזמן הזה.

^[6] חקירה מעין זו מופיעה בדברי הקה"י לזרעים סי' א', וכן במאמרו של מו"ר הרב יאיר קאהן (כאן) בעניין מתנות עניים ליד הערה 26.

^[7] כך ביאר הרב אשר וייס כאן, ובאופן דומה הרב אליהו ליפשיץ כאן.

^[8] כך מוסברת דעת השלחן ערוך בדברי הפמ"ג מש"ז ס"ק ב' לאור דברי המג"א (בס"ק ב') והט"ז (ס"ק ג').

^[9] לאור זאת, יש מקום לדון ביחס לברכות על מצוות המתקיימות בדיבור. יש מצוות מקבוצה זו שמברכים עליהן, כגון: ספירת העומר, קריאת ההלל, קריאת מגילת אסתר, תלמוד תורה. לעומת זאת, יש מצוות מקבוצה זו שאין מברכים עליהן: ברכת המזון, תפילה, סיפור יציאת מצרים, קידוש לבנה ועוד. ייתכן שחלק מן המצוות הנ"ל שלא מברכים עליהן, קשורות לכך שהברכה אמורה להקדים את עבודת הנפש, וזו כבר קיימת במצוות אלה. וצ"ע.

^[10] מכות פרק ג' משנה ד'.

^[11] מכות ט"ו ע"א.

^[12] וכן משתמע מדברי המאירי בב"ק צ"ד ע"א: "ואין ברכה לעשיית מצוה בעבירה".

^[13] כפי שראינו בדברי רב עמרם גאון המובאים בדברי תלמיד רבינו יונה בדף מ"ד ע"ב בדפי הרי"ף לברכות, וכן בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם בפרק ל' מספר "המספיק לעובדי ה'").

^[14] כפי שראינו בדברי הריטב"א בפסחים ז' ע"ב, ובדברי הגרי"ד סולובייצ'יק ברשימות שיעורים לברכות י"א ע"ב.

^[15] יש מקום להציע הצעת ביניים, ולומר שאין לברך על קמח גזול, אבל שיש לברך על עשה שבא לתקן את הלאו, שהרי יש מקום רב לשבח למקום על הטובה שגמל עם עובר העבירה ופתח לו פתח של תשובה ותיקון. אלא שלא מצאתי מי שכתב כך למעשה.