גזרות ת"ח–ת"ט (1648–1667)
תרגום: תני בדנרש; עריכה: אורי שטרן.
***
שני אירועים שהתרחשו במאה השבע עשרה השפיעו באופן דרמטי על העולם היהודי: גזרות ת"ח–ת"ט ותנועת השבתאות. שני אלו היוו רקע חשוב להתפתחותן של תנועות דתיות ולאומיות.
בשיעורים הקרובים נעסוק באירועים אלו, ובהשלכותיהם שהידהדו במשך מאות שנים.
גזרות ת"ח–ת"ט
במהלך המאה השבע עשרה, הקהילות היהודיות במזרח אירופה – בפולין, בליטא ובאוקראינה – סבלו מפוגרומים חסרי רחמים.
מעשי הטבח החלו בשנת 1648 כחלק ממרד הקוזקים באיחוד הפולני–ליטאי. בראש המרד עמד המנהיג ("הטמאן") בוגדן חמלניצקי. מעשי הטבח במהלך המרד, ולאחריהם מלחמת רוסיה–פולין (1654–1667) ומלחמת רוסיה–שוודיה (1656–1658), החריבו קהילות יהודיות רבות. האסונות מכונים 'גזרות ת"ח–ת"ט', על פי השנים שבהן החלו הפרעות.
עשרות אלפי יהודים נרצחו באכזריות במהלך תקופה זו. רבים אחרים מתו מרעב וממגיפות. המוני שורדים נעקרו מביתם, נמכרו לעבדות או אולצו להמיר את דתם.
מספר ההרוגים המדויק נתון בוויכוח. מחבר הש"ך,[1] שראה את זוועות התקופה במו עיניו, מעריך שהיו כמאה אלף הרוגים. רבי נתן נטע הנובר, גם הוא בן התקופה, סבור שהיו כשמונים אלף נטבחים. שמואל פיבוש בן נתן פידל, היסטוריוגרף אוסטרי, כתב את "טיט היון" בערך בשנת 1650. בחיבור הוא מונה מאה וארבעים בתי כנסת שנהרסו, וטוען כי נהרגו כשש מאות ושבעים אלף יהודים.
ההערכות בקרב אקדמאים מודרניים נמוכות יותר. פרופסור שאול שטמפפר מהאוניברסיטה העברית סבור שמניין ההרוגים עומד על כעשרים אלף.[2] על כל פנים, בשנים אלו ספגו יהודי אוקראינה ופולין פגיעה אנושה והרסנית.
חיבורים היסטוריים
בעקבות אירועי הטבח והפרעות חוברו סליחות וקינות, וכן תוקנו תעניות. מעשים אלו דומים לתגובות קודמות לאסונות קהילתיים בעולם היהודי.
לצד תגובות אלו, בעקבות הפרעות גדולי תורה רבים כתבו חיבורים היסטוריים, שנועדו להנציח את זיכרון התקופה הקשה.[3] דוגמה בולטת לכך היא החיבור "יון מצולה", שנכתב על ידי הרב נתן נטע הנובר. הספר יצא לאור בוונציה בשנת 1653.[4]
בין שלל התיאורים המחרידים בספר, מוזכר רצח המקובל רבי שמשון מאוסטרופולי, אחיינו של המהר"ל מפראג. בחיבור מתוארת גדולתו של רבי שמשון, ומסופר שניתנה לו אזהרה משמיים על הגזרה העתידה לבוא:
ודרש כמה פעמים בבית הכנסת, והזהיר לעם שיעשו תשובה על הצרה שלא תבוא, וכן עשו תשובה גדולה בכל הקהילות, ולא הועילם כי כבר נחתם הגזירה הרעה.
וכאשר באו האויבים וצרים על העיר, נכנס המקובל הנ"ל לבית הכנסת ושלוש מאות בעלי בתים עמו, כולם חכמים גדולים, וכולם מלובשים בתכריכין, ובטליתים על ראשיהם, ועסקו בתפילה גדולה עד שבאו האויבים לעיר ונהרגו שם כולם בבית הכנסת, על אדמת קודש, הי"ד. וכמה מאות שלא הרגו הוכרחו להמיר דתם, וכמה מאות הלכו בשבי.
הרב הנובר מתאר את האכזריות בפירוט רב. הוא מזכיר את ההרג הנורא שאירע בעיירות פריאסלאב, ברישובקה, פיריאטין, בוריספיל, לובין ולאכוצ'ה:
ונהרגו על קדושת השם במיתות משונות ומרות. קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה... ונשים עוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהם... וקצת ילדים תחבום בשיפוד וצלאום אצל האש, והביאום על אימותם שיאכלו מהם, ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם... לא היה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם.
מחבר הש"ך חיבר אף הוא תעודה היסטורית קצרה המתארת את מעשי הטבח. חיבור זה, שכותרתו "מגילת עיפה", מהווה הקדמה לסליחות שניסח בעקבות התקופה.
בחיבור הוא מזכיר כי "באותו יום שישי", בהתייחסו לערב שבת חוקת, "נגזרנו שני פעמים". הגזרה הראשונה מתייחסת לשריפת התלמוד במאה השלוש עשרה.[5] הגזרה השנייה המוזכרת היא טבח של אלף וחמש מאות יהודים מהעיירה "הומיה" ברוסיה. בעל הש"ך מתאר את קידוש השם שנעשה שם:[6]
ואז דיברו הריקים אל היהודים דברים טובים וניחומים, למה תהיו נחנקים ונשחטים כפר בן בקר תמים, על אלקיכם אשר שפך חמתו עליכם מבלי רחמים? הלא טוב לכם עבוד אלהינו הפסילים והצלמים, והיינו לעם אחד, יחדיו נהיה תמים... ואת כל הרכוש נשיב לכם ותהיו עשירים גדולים ושרים רמים!
וזרע קודש אמונים אשר נהרגים על ה' כל הימים... וצעקו בצעקה גדולה ומורה לא–ל עליון שוכן מרומים, "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד מלך עולמים, כי עליך הורגנו כל היום ה' אלקי ישראל הבה תמים"... והתוודו על חטאתם ואמרו "אבל אנחנו אשמים", וצדקו עליהם הדין.
החיבור מסתיים בתיאור התקווה שהייתה, ששנת ת"ח תהיה שנת ישועה. התקווה התבססה על הפסוק "בזאת יבוא אהרן" (ויקרא טז, ג), המתאר את כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים. הגימטריה של המילה "זאת" היא ת"ח (408). בדומה לכך, רומז הזוהר על מילה זו כבעלת פוטנציאל לגאולה על סמך הפסוק "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו" (שם כה, יג).
גם בעל הש"ך וגם הרב הנובר מזכירים את הטבח הנורא שאירע בנמירוב בכ' בסיון. בעל הש"ך מכריז על יום זה כיום צום ואבל. הוא מסביר "כי גם גזרות תתקל"א היה ביום ההוא", בהתייחסו לעלילת הדם בבלואה שבצרפת בשנת 1171. הרב חיים מרדכי מרגליות[7] כותב בספרו על הלכות תעניות שתקנת הש"ך נתקבלה על ידי ועד ארבע ארצות ונקבעה לגברים מגיל 18 ולנשים מגיל 15.
חיבורים היסטוריים נוספים מתארים את התקופה, ובהם "צוק העיתים" שנכתב על ידי מאיר בן שמואל משברשין, "פתח התשובה" שחיבר גבריאל בן יהושע שוסבורג,[8] ו"צער בת רבים", חיבורו של אברהם בן שמואל אשכנזי.
עגונות
אחת השאלות המטרידות והמאתגרות ביותר לאורך מאות שנים של טרגדיות בהיסטוריה היהודית הייתה המענה לעגונות. גם במהלך פרעות חמלניצקי, בדומה לפוגרומים אחרים, נשים רבות נותרו עגונות. רבנים הקדישו זמן ומאמצים רבים למציאת פתרונות שיאפשרו לנשים אלו להינשא בשנית.
ר' יעקב עמדין[9] מתאר כיצד סבו, רבי יעקב, היה אחד מאלפי יהודים שנאלצו לברוח מביתם בזמן פרעות חמלניצקי. הוא נתפס, וצווה לכרוע ברך לפני המוציא להורג, שהניח את החרב על צווארו. ברגע האחרון הוא ניצל, והצליח להסתתר בין ההרוגים.
עוברי אורח יהודים שראו את ה"הוצאה להורג" חשבו שרבי יעקב מת. על סמך עדותם, הותר לאשתו נחמה להינשא בשנית. על אף ההיתר, נחמה לא הסכימה לקבל את הפסק.
שישה חודשים לאחר מכן, הופיע רבי יעקב בעלה, חי וקיים! כתוצאה מכך, סירב הרב שנתן את פסק ההיתר המקורי להתיר לעגונות אחרות להתחתן, בטענה שבתקופות קשות אלו אי אפשר לדעת בוודאות שהבעלים אכן מתים.
סיפור דומה מוזכר בשו"ת של הרב מנחם מנדל קרוכמל.[10] הרב קרוכמל מתאר פנייה מיהודי שנמלט מטבח. הניצול ביקש היתר להנישא בשנית, שכן נמסר לו שאשתו שנשבתה המירה את דתה.
הרב קרוכמל סירב לבקשה. הוא קבע שאין הוכחה לטענה על המרת הדת. בנוסף, הוא טען שאולי האישה המירה את דתה בכפייה כדי להציל את עצמה. אכן, בהמשך האישה שוחררה וחזרה לבעלה, והתגלה שהיא נשארה נאמנה לדתה.
שני סיפורים אלו שופכים מעט אור על השלכות קשות ביותר שהיו למעשי הטבח והפוגרומים.
בשיעור הבא נדון בסיפורו של שבתי צבי, ונראה כיצד השפיע על הקהילות היהודיות ברחבי העולם.
[1] הרב שבתי בן מאיר הכהן (1621–1662).
[2] עיינו במאמרו:Shaul Stampfer, “What Actually Happened to the Jews of Ukraine in 1648?”, Jewish History 17 (2003), pp. 207-227. לרשימה מלאה של ההערכות השונות, ראו שם בהערת שוליים 5.
[3] לסקירה של הנושא, ראו: Adam Teller, “Jewish Literary Responses to the Events of 1648-1649 and the Creation of a Polish-Jewish Consciousness”, in Culture Front: Representing Jews in Eastern Europe, eds. Benjamin Nathans and Gabriella Safran, University of Pennsylvania Press.
[6] בעל המגן אברהם (אורח חיים תקפ) מזכיר מנהג לצום בערב שבת זה, על פי דברי הש"ך.
[7] 1780–1832. שערי תשובה, אורח חיים תקפ.
[9] היעב"ץ (1697–1776), מגדולי הפוסקים הגרמנים במאה השמונה עשרה. בנו של הפוסק המפורסם רבי צבי הירש אשכנזי ("החכם צבי"). התיאור נכתב בהקדמה למגילת ספר.
[10] 1600–1661. צמח צדק ע.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)