17 ביוני 1242 (י' בתמוז ה'ב') | שרפת התלמוד
תרגם תני בדנרש; ערך אורי שטרן
***
מבוא
בשיעור הקודם הזכרנו שהמהר"ם מרוטנבורג[1] היה עד לזוועות שבוצעו כלפי הקהילה היהודית על ידי השלטונות הנוצריים. הוא חיבר קינה על שריפת התלמוד, שהתרחשה בפריז בשבעה עשר ביוני 1242 (י' בתמוז ה'ב'). שריפתם של עשרים וארבעה קרונות מלאים בכתבי קודש יהודיים הייתה תוצאה ישירה של ויכוח בין נוצרים ליהודים שהתקיים בצרפת.
במהלך המאה השלוש עשרה התנהלו שני ויכוחים. הראשון, "משפט פריז", התנהל בשנת 1240. עשרים ושלוש שנים לאחר מכן, השתתף הרמב"ן בוויכוח בברצלונה.
הרקע למשפט פריז היה אגרות ששלח יהודי מומר בשם ניקולס דונין לאפיפיור גרגוריוס התשיעי. טענתו הייתה שהתלמוד מכיל קטעים שמגדפים את הנצרות. בעקבות אגרות אלו, שלח האפיפיור לבישוף של פריז קביעה שיש להחרים את ספרי הקודש היהודיים, שכן התלמוד מכיל "חומר כה פוגעני וכל כך בלתי ניתן לתיאור, עד כדי כך שהוא מעורר בושה בלב מי שמזכיר אותו ואימה בקרב השומעים". בנוסף, הוא אמר על התלמוד: "גם זה הוא הגורם העיקרי שגורם ליהודים להיאחז בעקשנות בבוגדנותם".[2] במשפט שהתנהל בפריז ייצג ניקולס דונין את הכנסייה. גדולי הרבנים באותה תקופה, בהם רבי יחיאל בן יוסף מפריז[3] ורבי משה בן יעקב מקוצי בעלי התוספות, הגנו על התלמוד מפני האשמות אלו.
על אף ניסיונות הרבנים להגן על התלמוד ועל הדת היהודית, בסיום הויכוח הוכרע שיש לשרוף את כתבי הקודש. שריפת הספרים נתפסה כקטסטרופה. בתקופה זו, לפני המצאת הדפוס, ספרים הועתקו ידנית. ניתן רק לדמיין את המשמעות של אובדן כתבי היד התורניים המקוריים והכאב על כך. עם זאת, הטרגדיה לא הייתה רק עצם השמדת הספרים. בקינה שכתב המהר"ם, "שאלי שרופה באש", ניתן לחוש את הפחד שהתורה תישכח, מכיוון שאולי לא יהיו עוד כתבים שניתן ללמוד מהם.
הרב סולובייצ'יק מסביר את המשמעות של שריפת התלמוד:
בעלי התוספות והמהר"ם מרוטנבורג... חששו שבלי כתבי היד הללו, התורה שבעל פה תישכח. הם פחדו שיהיה בלתי אפשרי להמשיך בהפצת בשורת התורה. הם חשבו שהם עומדים בפני חורבן מוחלט ושהתורה תישכח, או לכל הפחות תוגבל לקבוצה מצומצמת של אנשים... המהר"ם השווה בין אסון שריפת התלמוד לשריפת בית המקדש. בלי התורה שבעל פה, אין כנסת ישראל.[4]
המשמעות הדתית של השריפה
שריפת הכתבים מוזכרת גם במקורות הלכתיים. בפרק בספרו המפרט את ימי התעניות ותפילות מיוחדות, מזכיר בעל שיבולי הלקט[5] ששריפת הספרים התרחשה ביום שישי, ערב שבת פרשת חוקת.[6] הוא כותב שרבני התקופה קישרו בין הטרגדיה לפסוק הראשון בפרשה (במדבר יט, ב):[7]
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה...
רש"י בפירושו על הפסוק כותב:
לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: "מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?", לפיכך כתב בה "חוקה" – גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה.
בדומה, רבני התקופה הבינו שהשריפה היא גזירה משמיים. בעל שיבולי הלקט מזכיר בנוסף שאנשים מסוימים קיבלו על עצמם לצום מאותה שנה והלאה ביום שישי של פרשת חוקת.[8]
במקור אחר ניתן למצוא הצעה מדוע נשרף התלמוד. במכתב שנכתב לרבי יצחק הרופא, מחבר רבי הלל מורונה בין שריפת ספרי הרמב"ם לשריפת כתבי הקודש בפריז. רבי הלל מסביר שה' כעס על האופן שבו ספרי הפילוסופיה של הרמב"ם הושמדו על ידי קהילות יהודיות בפרובנס ובקטלוניה, וכעונש על כך גזר שהתלמוד יישרף. הוא מוכיח את ההסבר שלו מכך ששני האירועים התרחשו בקרבת מקום. הוא מסיים בטענה שאפר התלמוד התערבב באפר ספרי הרמב"ם.[9]
מלחמת הכנסייה בתלמוד נמשכה מאות שנים. הכנסייה ניסתה לאסור על לימוד התלמוד, וכן לצנזר טקסטים המזכירים את הנצרות. טקסטים שהזכירו את רומא, את המילה 'גוי', או את השם 'ישו' – תוקנו או נמחקו.[10] התלמוד נשרף בפומבי שוב בצרפת ב־1264, וכן באיטליה ב־1553.
בשיעור זה נדון במעמדם ההלכתי של כתבי הקודש, ועל המשמעויות הנגזרות מכך בנוגע לשריפה ומיחזור שלהם.
האם מותר לשרוף ספרי קודש?
לספר תורה או לקטעים מתוך התורה שבכתב שכתובים על קלף, כגון תפילין ומזוזות, ישנה קדושה. כאשר קלף כזה כבר אינו בר שימוש, כגון כאשר הוא מתבלה או נקרע, יש לקבור אותו באדמה.[11]
התורה מצווה (דברים יב, ב–ד):
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ־לֹהֵיכֶם.
לפי הרמב"ם במניין המצוות נראה שאיסור תורה זה כולל גם איסור להשמיד תשמישי קדושה:
שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות ובתי מדרשות וכן אין מוחקין השמות המקודשין ואין מאבדין את כתבי הקדש שנ' אבד תאבדון וכו' ואשיריהם תשרפון לא תעשון כן לי"י א־להיכם.[12]
אולם במקום אחר עולה מדברי הרמב"ם שמדובר באיסור מדברי חכמים בלבד, שכן העונש הינו מלקות מדרבנן:
כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות.[13]
הרב נחום רבינוביץ מסביר את שיטת הרמב"ם על פי דברי התשב"ץ,[14] שטוען שרק ספרים שכתוב בהם שם ה' דורשים קבורה, בעוד שכל שאר ספרי הקודש לא.[15] עם זאת, הוא מסביר שעדיין יש איסור מדברי חכמים לבזות תשמישי קדושה. במילים אחרות, גם אם לא חייבים לקבור כתבי קודש מיותרים באדמה, עדיין יהיה בעייתי להשליך אותם לאשפה או לשרוף אותם.
נציין שישנם מקרים יוצאי דופן בהם מותר או נדרש לשרוף כתבי קודש. הרמב"ם פוסק:
אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו...[16]
פסק נוסף המתיר שריפת כתבי קודש נקבע לאחר שגויים נהגו להוציא כתבי קודש גנוזים מהאדמה, ולהשתמש בהם בשירותים.[17] מחבר השו"ת שבות יעקב[18] התיר לשרוף כתבים במצב זה מראש ולא לקוברם, כי כך יימנע ביזוי גדול יותר.
מיחזור ספרי קודש מודפסים
הרב משה פיינשטיין נשאל אם מותר למחזר כתבי קודש מודפסים.[19]
בנוגע ליחס שבין קבורה לבין מיחזור, הוא הסביר שהאיסור להשמיד את שם ה' כולל כל מעורבות בתהליך המוביל להשמדתו. הוא הזכיר תשובה מוקדמת יותר שבה אסר להביא תפילין לחולה במחלה מדבקת, מכיוון שזה יוביל בסופו של דבר להריסת התפילין. בדומה לכך, הוא כתב שיהיה איסור להניח את ספרי הקודש במקום שממנו ייאספו ויושמדו. במובן זה מיחזור הוא בעייתי ואינו עונה על הדרישה לקבורה.
עם זאת, הרב פיינשטיין מטיל ספק בקדושת ספרי הקודש המודפסים. כדי להבין את גישתו, נראה שתי הלכות.
ראשית, הגמרא מלמדת שאסור לדקלם את התורה שבכתב מהזיכרון. בדומה לכך, יש איסור לכתוב את התורה שבעל פה על נייר.[20] בסופו של דבר החכמים התירו את שני האיסורים, בטענה שלצורך לימוד התורה יש להתיר את העברתה בכל דרך. שנית, המצווה האחרונה בתורה היא שכל אדם יכתוב ספר תורה.
על פי שתי הלכות אלו, טוען הרב פיינשטיין שיש הבדל מהותי בין כתיבת התורה על קלף לבין כתיבה או הדפסה של ספרי קודש אחרים. בעוד שכתיבת התורה על קלף משרתת שתי מטרות, הן כתיבת ספר תורה והן הלימוד ממנו, ההיתר להדפסת ספרים הוא רק לשם לימוד תורה.[21] הרב פיינשטיין מסביר לאור זאת שהקדושה של ספר מודפס מוגבלת לתפקידו כאמצעי ללימוד תורה. ברגע שהספר נקרע, הוא מאבד את שימושו ובה בעת את קדושתו. על פי הבנה זו, טוען הרב פיינשטיין שייתכן שמותר להניח כרכים קרועים של תלמוד מודפס במקום שממנו הם יילקחו למיחזור. עם זאת, הוא אוסר לעשות זאת בספרים בהם כתוב את שם ה'.
יש רבנים שטוענים שרק בספרים בכתב יד יש קדושה, ובספרים מודפסים אין. בשו"ת חוות יאיר[22] עולה פן נוסף להבדל בקדושה שבין כתבי יד לספרים מודפסים. ישנו איסור הלכתי לקיים יחסי אישות בחדר שנמצאים בו כתבי קודש. בעל השו"ת נשאל האם יש מקום להקל במקרה של תלמיד חכם שיש לו רק חדר אחד לגור בו. בתשובתו הוא מציע שלספרים מודפסים אין קדושה ברמה דומה לכתבי יד. עם זאת, הרב אליעזר ולדנברג טוען כי אין להשתמש בשיטה זו כקולא לצורך מיחזור ספרי קודש.[23]
לאחרונה התבקשו פוסקים בדורנו לתת מענה לעלוני פרשת שבוע המופצים בבתי הכנסת ברחבי העולם. מדובר בכתבים חד פעמיים מטבעם, אבל הם מלאים בדברי תורה. בשל כך הם מהווים אתגר גדול מבחינה הלכתית. חלק מהפוסקים, ובהם הרב רבינוביץ, מתירים לשים אותם בפח מיחזור, אבל אחרים מהססים או אוסרים.[24]
[1] רבי מאיר בן ברוך, 1215–1293 בערך.
[2] ראו: Robert Chazan, “Christian Condemnation, Censorship, and Exploitation of the Talmud", in: Sharon Liberman Mintz & Gabriel M. Goldstein (editors), ”Printing the Talmud: From Bomberg to Schottenstein (New York: Yeshiva University Museum, 2005), p. 54-55.
[3] ראש ישיבת פריז באותה תקופה.
[4] ראו The Lord is Righteous in All His Ways, Ktav Publishing, עמ' 288.
[5] רבי צדקיה בן אברהם ענו (רומא, 1210–1280 בערך).
[6] על פי עדות זו, יחד עם מקורות אחרים שהשריפה הייתה ב־ו' בסיוון, ניתן לתארך את השריפה לשנת 1242 (ה'ב').
[7] שיבולי הלקט סדר תענית, רסג.
[8] המנהג מוזכר בשולחן ערוך אורח חיים תקפ, ג. ראו מגן אברהם ומשנה ברורה על אתר.
[9] ראו פרופ' ישראל תא־שמע, "כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים" חלק ב, עמ' 45, הערות שוליים 128–129.
[10] ראו הרב עדין שטיינזלץ, "התלמוד לכל".
[11] מסכת מגילה כו ע"ב. ראו שולחן ערוך יורה דעה רפב, יב.
[12] משנה תורה, מניין המצוות, מצוות לא תעשה סה.
[13] הלכות יסודי התורה ו, ח.
[14] רבי שמעון בן צמח דוראן, 1361–1444.
[15] שיח נחום, עמ' 250.
[16] הלכות יסודי התורה ו, ח.
[17] שבות יעקב ג, י.
[18] רבי יעקב בן יוסף ריישר, 1661–1733.
[19] אגרות משה אורח חיים ד, לט.
[20] מסכת גיטין ס ע"ב.
[21] עם זאת, יש הטוענים שהתכלית של המצווה לכתוב ספר תורה היא לימוד תורה, ועל כן ניתן לקיים מצווה זו על ידי העתקה והדפסה של ספרי קודש. ראו רא"ש הלכות קטנות, מנחות, הלכות ספר תורה.
[22] הרב יאיר חיים בכרך, 1639–1702. חוות יאיר קפד.
[23] ציץ אליעזר ג, א.
[24] ראו תחומין ל, עמ' 489–496.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)