1347–1351 (ה'ק"ז–ה'קי"א) | המוות השחור
תרגום: תני בדנרש.
עריכה: אורי שטרן.
***
מבוא
באמצע המאה הארבע עשרה, מתו עשרות (וייתכן שמאות) מיליונים ברחבי העולם בשל המגפה השחורה. המגפה פגעה במיוחד באירופה משנת 1347 ועד 1351. המספרים המדויקים אינם ידועים, אולם אין ספק שהייתה זו מגפה בעלת סדר גודל קטסטרופלי. יש המעריכים כי באירופה לבדה נספו למעלה משישים אחוזים מהאוכלוסייה.
המגפה החלה באסיה, אך היא התפשטה במהירות דרך איטליה לאירופה. המחלה נגרמה על ידי החיידק הקטלני Yersinia pestis, והופצה ככל הנראה על ידי מכרסמים.
מספר ההרוגים העצום בשנים אלו שינה את מהלך ההיסטוריה. ההשלכות הורגשו בתחומי הדת, החברה והכלכלה. בקרב הקהילה היהודית ההשפעות היו קשות ביותר. ישנה תיאוריה מקובלת לפיה יהודים נפגעו פחות מהמגפה, באופן יחסי לשאר תושבי אירופה, בשל התנהלותם ההיגיינית. עם זאת, אין ספק שגם בקהילה היהודית נספו אלפים.[1]
לא רק המגפה בפני עצמה גבתה קורבנות מיהודי אירופה, אלא גם התגובה האנטישמית למגפה. "הסבר" פופולרי באותה תקופה היה שהיהודים הרעילו את בארות המים.[2] התפשטות קונספירציה זו הובילה לפוגרומים מחרידים שהחריבו קהילות יהודיות שלמות.
בפברואר 1349 (אדר ה'ק"ט), בעיר שטרסבורג, נרצחו כאלפיים יהודים. בחודש אוגוסט של אותה השנה נהרסו כליל הקהילות היהודיות של מגנצא וקלן. עד שנת 1351 (ה'קי"א) הושמדו כשישים קהילות יהודיות גדולות וכמאה וחמישים קהילות קטנות יותר. אירועים מזעזעים אלו גרמו ליהודים רבים לברוח ממערב אירופה לעבר פולין ומזרח אירופה. ייתכן שהתגובה האנטישמית למגפה הייתה ראשית האנטישמיות המודרנית, שהמשיכה לפתח תיאוריות קונספירטיביות המצביעות על היהודים כאשמים בכול צרות העולם.
דור שלם של גדולי תורה נספו במגיפה. ישיבות ומרכזים תורניים נותרו שוממים. האתגר של חידוש עולם התורה נפל על כתפי דור צעיר, שלא ראה את עצמו כראוי להיות ממשיך דרכן של דמויות כה נעלות. אחד מרבנים אלו היה המהרי"ל.[3] ספר המנהגים שלו, "ספר מנהגי מהרי"ל", הפך למקור עיקרי בעניין מנהגי אשכנז. הרבה מנהגים התקבעו בדורו ופורסמו.[4]
ישנה טענה שימי המוות השחור מסמנים את נקודת המעבר בין תקופת הראשונים לתקופת האחרונים. טענה זו מתבססת על ההשלכות הדרמטיות של המגפה על הקהילה היהודית, עד כדי חידוש גישות שונות בתוך העולם התורני.
בנוסף למוות השחור, מגפות רבות נוספות פקדו את העולם בתקופה זו. תנאי הרפואה וההיגיינה היו גרועים מאוד, ומחלות מדבקות התפשטו לכל עבר. בשיעור זה ננסה לבחון היבטים הלכתיים הנוגעים למגפות ולמחלות.
מגע עם חולים במחלה מדבקת
הטיפול בחולים מעלה לעתים שאלות הלכתיות. לדוגמה, האם רופאים נדרשים לסכן את עצמם במסגרת הטיפול? כמו כן, במקרים רבים ביקור חולה בביתו או בבית החולים עלול לחשוף את המבקר לוירוסים וחיידקים רבים. האם מותר לאדם לבקר חולים ובכך לסכן את עצמו?
התורה מצווה על עם ישראל לשמור על ביטחונם ובריאותם. הפסוק "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד, טו) מתפרש על ידי חז"ל כאיסור על אדם להיכנס למצב שיש בו סכנה לחייו.[5] יתר על כן, אסור לאדם לסכן את חייו אפילו כדי להציל אחרים.[6]
עם זאת, נסיעה בכביש מהיר בוודאי מותרת, על אף שהיא מסכנת את החיים ברמה מסוימת. נראה שההלכה מתירה כניסה למצבים שיש בהם רמה מינימלית של סכנה. היתר זה מבוסס על הפסוק "שומר פתאים ה'" (תהילים טז, ו).[7] בנוסף, לצורך פרנסה מותר להיחשף לסיכונים גבוהים מהרגיל.[8]
בהתבסס על עקרונות אלה, ניתן להסיק שניתן לבקר חולה אם סכנת ההידבקות מינימלית, וניתן להכריע שרופא רשאי לטפל בחולים גם כאשר הסיכון גבוה יותר. אולם, במקרה של וירוס מדבק ומסוכן, האם מותר לבקר חולים?[9]
הפוסקים מזכירים תשובה של הרמ"א המתייחסת לשאלה הבאה:
ראובן שהשכיר ביתו לשמעון לזמן אחד שידור אצלו בביתו, ונגמר קנין השכירות כמנהג העיר שלא היה אחד מהן יכול לחזור, וקודם כניסת שמעון לבית חלתה אשת שמעון חולי הקדחת שקורין גע"ל זוכ"ט בל"א ל"ע ובהגיע זמן כניסת שמעון לחדרו ראובן מעכב עליו באמרו שאדעתא דהכי לא השכיר לו ביתו, שיקבל אצלו אשתו החולנית חולי כזה שהוא חולי מתדבק. וע"י אונס זה רוצה ראובן לחזור משכירותו ולא רצה לקבל שמעון בביתו.[10]
הרמ"א עוסק בתשובתו בעיקר בענייני חושן משפט, כלומר בהשלכות הממוניות. עם זאת, לקראת סוף התשובה, הוא מעלה ספק האם המצב הזה נחשב למצב של אונס. הוא פוסק:
כי מה שאומר שהוא חולי מתדבק כולו הבל ומי שלבו נוקפו אומר כן, כי השם יתעלה הוא המוחץ והרופא. ואם היה כדברי המשכיר בטל כל דיני ביקור חולים כי לא מצינו בשום מקום שחלקו בין חולי מתדבק לשאינו מתדבק.
נראה שהרמ"א לא כל כך מוטרד ממחלות מדבקות, ואינו חושב שהשיקול של סכנת נפשות צריך למנוע מאנשים לקיים את מצוות ביקור חולים.
יש פוסקים שמקשים על דעת הרמ"א מדבריו ביחס לצעדים שיש לנקוט במקרה של התפרצות מגפה.[11] הרמ"א פוסק שיש לעזוב את העיר מיד בתחילת התפרצות מגפה,[12] ושאסור לסמוך על הנס.[13]
נראה כי ניתן ליישב את הפסיקות השונות של הרמ"א. בתשובה בנוגע להשכרת הבית לחולה, הוא מזכיר שכאשר מדובר במחלה מסוכנת כמו צרעת, יש לנקוט באמצעי זהירות מיוחדים ולא לבוא במגע עם החולה. באופן דומה, הוא קובע שבזמן של סכנה חמורה כמו התפרצות מגפה, אסור לאדם לסכן את חייו.
רבי חיים חזקיה מדיני (ישראל, 1834–1904), בעל ה"שדי חמד", מסביר כי ישנה מחלוקת בקרב הפוסקים בנוגע לשאלתנו. מצד אחד, בעל ספר "כנסת הגדולה"[14] טוען כי מצוות ביקור חולים חלה גם כאשר החולה סובל ממחלה מדבקת. מנגד, בעל ה"שולחן גבוה"[15] פוסק שאסור להיכנס למצב של ספק סכנת נפשות.[16]
ניתן למצוא דעה אמצעית בחיבורי רבי חיים פלאג'י[17] (טורקיה, 1788–1868), שכותב שאין חובה על אדם לסכן את חייו כדי לבקר חולים. מהניסוח שלו עולה כי על אף שאין חובה, אין גם איסור.[18]
פוסקי זמננו
הרב עובדיה יוסף[19] והרב שמואל הלוי ווזנר[20] אוסרים לבקר חולים המהווים סיכון לאחרים.
הרב אליעזר ולדנברג נשאל על אחריותו של רופא לטפל בחולים במחלה מדבקת. לאחר ציטוט חלק מהמקורות שהצגנו, הוא פוסק לעניין ביקור חולים שאם המחלה מהווה סכנת חיים לסובבים את החולה, אזי הביקור אסור. להבנתו, גם הרמ"א פוסק באופן דומה.[21] הרב ולדנברג מעלה שלושה טיעונים המתירים לרופאים לבוא במגע עם חולים הסובלים ממחלות מדבקות:
1. ישנם מקורות רבים המלמדים שלרופא יש היתר או אף חיוב לרפא אחרים.[22] הגמרא[23] לומדת מדברי התורה "ורפא ירפא" (שמות כא, יט) שמותר לרופאים לרפא חולים. ייתכן שפסוק זה משמש גם כציווי. הרב ולדנברג מציע שהכפילות בפסוק נועדה כדי להרחיב את ההיתר, לרפא גם חולה במחלה מדבקת.
2. מדובר ב"מנהגו של עולם". העולם לא יוכל לשרוד אם רופאים יימנעו מטיפול בחולים מסוימים.
3. התורה מתירה לעסוק בפעילות הכרוכה בסיכון גבוה לצרכי פרנסה. היתר זה חל על רופאים.
הרב ולדנברג מוסיף כי רופאים המסכנים את חייהם צריכים להתפלל ולבקש סליחה מהקב"ה על כך שהכניסו את עצמם לסכנה.
בתפילה שה' ירחם על עמו ועל העולם כולו, ושנזכה לבריאות איתנה תמיד.
[1] ראו שלמה איידלברג, בנתיבי אשכנז (ניו יורק, 2001), עמ' 75–77. איידלברג מצטט גם דעות החולקות על התיאוריה הזו.
[2] ראו מרדכי ברויאר, "'המוות השחור' ושנאת ישראל", שנאת ישראל לדורותיה, מרכז זלמן שזר, עמ' 159–172.
[3] רבי יעקב הלוי בן משה מולין, 1365–1427 בערך.
[4] ראו ידידיה אלטר דינרי, חכמי אשכנז בשלהי ימי־הביניים, עמ' 74–118, שמוכיח שדור הפוסקים שאחרי המוות השחור היו מקוריים ויצירתיים בסגנון הפסיקה שלהם.
[5] ברכות לב ע"ב.
[6] שו"ת רדב"ז ג, תרכז.
[7] ראו חלקת יעקב, חושן משפט לא.
[8] ראו נודע ביהודה, מהדורה תניינא, יורה דעה י.
[9] ראו: Chief Rabbi of the Commonwealth Immanuel Jakobovits, Jewish Medical Ethics.
[10] שו"ת הרמ"א, כ.
[11] ראו הרב יהושע וייסינגר, "מחלת האבולה וביקור חולים ביקור חולים במחלות מדבקות מסוכנות – היבטים הלכתיים, אתיים ורפואיים", אסיא קג–קד (תשע"ז), עמ' 42–44.
[12] מעניין שהמקור לפסיקת הרמ"א הוא תשובה של המהרי"ל, שהוזכר לעיל.
[13] שולחן ערוך יורה דעה, קטז, ה.
[14] רבי חיים בנבנשתי (טורקיה, 1603–1673).
[15] רבי יוסף מולכו (יוון, 1692–1768).
[16] שדי חמד, מערכת ב, קטז.
[17] טורקיה, 1788–1868.
[18] נשמת כל חי, כרך ב, חושן משפט מט.
[19] חזון עובדיה, אבלות, כרך א, עמ' 14.
[20] שבט הלוי ח, רנא.
[21] ציץ אליעזר ט, יז, ה.
[22] ראו שולחן ערוך יורה דעה שלו, א; ופירוש המשנה לרמב"ם, נדרים ד, ד.
[23] ברכות ס ע"א.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)