עליית תלמידי הגר"א – מנהגי ארץ ישראל (1808)
תרגום: תני בדנרש. עריכה: אורי שטרן.
***
העלייה
במכתב למשפחתו, הביע הגר"א[1] את כוונתו לעלות לארץ ישראל.[2] הוא עזב את עיר הולדתו וילנה, ועשה את דרכו אל הגבול האוסטרי. אולם, מסיבות לא ידועות, הגר"א החליט לבטל את נסיעתו.
הרב יהודה לייב מימון מציג תיאוריות רבות מדוע הגר"א חזר בו. הוא מציע שהסיבה העיקרית הייתה שבאותה תקופה, רוב היהודים הדתיים שחיו בירושלים היו חסידים, והגר"א התנגד לדרכם. פסיקותיהם ההלכתיות ומנהגיהם עמדו בסתירה לעמדת הגר"א ותלמידיו.[3]
עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1808, עלתה הקבוצה הראשונה של תלמידי הגר"א לארץ ישראל. בראש הקבוצה עמד הרב מנחם מנדל משקלוב. שנה לאחר מכן, שתי קבוצות תלמידים נוספות עשו את דרכן לארץ ישראל, בליווי הרב ישראל משקלוב.
העולים התיישבו תחילה בטבריה ובצפת, אך בסופו של דבר עברו לירושלים, שם הקימו קהילה גדולה ומרכזית. הקהילה כונתה "הפרושים".[4]
חוקרים והיסטוריונים דנים בשאלת המניע לעלייה.[5] פרופ' ישראל ברטל טוען שהיא נבעה מסיבות תיאולוגיות הקשורות בייחודיות הדתית־רוחנית של ארץ ישראל – הקבוצה ייחסה ערך משמעותי יותר ללימוד תורה בארץ ישראל.[6]
אחרים, בהם פרופ' אריה מורגנשטרן, מייחסים להט משיחי לקהילת תלמידי הגר"א. הוא מראה שכאשר הקהילה קיבלה אישור לבנות בית כנסת בעיר העתיקה (בית הכנסת המכונה היום "החורבה"), הם ראו בכך סימן לתחילת הגאולה.[7]
התיישבות תלמידי הגר"א בירושלים במאה התשע עשרה הייתה השפיעה באופן נרחב על המסורות והמנהגים של כלל הציבור הדתי בישראל. כידוע, בני עדות המזרח וצפון אפריקה נוהגים על פי פסיקת השולחן ערוך, ויוצאי אשכנז על פי פסיקת הרמ"א. עם זאת, חלק מהנהגות הגר"א התפשטו בכלל הקהילות בארץ ישראל. בין פסיקות אלו ניתן לציין את הבאות:
1. כהנים נושאים כפיים בכל יום.
2. אין מניחים תפילין בחול המועד.
3. מברכים ברכת "שהחיינו" בברית מילה.
4. השמטת "ברוך ה' לעולם" בתפילת ערבית.
בשיעור זה נדון בהשתלשלות שניים מפסקי הלכה אלו.
ברכת כהנים
כהנים מצווים לברך ברכת כהנים. הרמב"ם קובע שיש לקיים מצווה זו מדי יום בתפילות שחרית ומוסף.[8] פסק זה מובא גם בשולחן ערוך.[9] עם זאת, בקהילות אשכנז בחוץ לארץ נהוג לומר את הברכה רק בימים טובים. מסורת זו הייתה נתונה תחת מתקפות רבות, שכן נראה שאין מקור או סיבה ברורה לביטול המצווה.
הבית יוסף מצטט את רבי יעקב לנדא,[10] בעל ספר האגור, המסביר שהכהנים נהגו לטבול במקווה לפני אמירת הברכה. לאור זאת הוא מצדיק את המנהג, שכן קשה לטבול בימי החורף הקרים של אירופה.[11]
הרמ"א מציע הסבר חלופי. לדבריו, ברכת כהנים חייבת להיות בשמחה. החיים בחוץ לארץ אינם פשוטים, ורצופים קשיי פרנסה, טרדות ודאגות.[12] הרב משה סופר מוסיף על כך ומסביר שברכת כהנים ללא כוונה מתאימה עשויה להיות מקבילה לעבודת המקדש מתוך כוונות מוטעות, שהיא עבודה פסולה.[13] על פי הסבר הרמ"א, קדושת החג בימים טובים משמחת באופן טבעי, ומאפשרת לברך ברכת כהנים.
היו רבנים שהתנגדו נחרצות למנהג האשכנזי הנפוץ וניסו להנחיל אמירה יום־יומית של ברכת כהנים, אך ללא הועיל.
סיפורים נפוצו על טרגדיות שפקדו את מי שניסו. כך לדוגמה, הגר"א קבע שבבית מדרשו יש לברך ברכת כהנים מדי יום, אולם למחרת נעצר על ידי ממשלת ליטא, ופסיקתו לא יושמה.[14] תלמידו ר' חיים מוולוז'ין ניסה לפסוק בדומה – אך בסמוך לניסיונו פרצה באזור שריפה גדולה. הנצי"ב[15] מביא את סיפורים אלו בשם חמיו רבי איצלה וולוז'ינער, ומסביר שאירועים אלו נתפסו כאותות משמיים שאין לברך ברכת כהנים מדי יום בחוץ לארץ. [16]
חמיו של הנצי"ב מנישואיו השניים, רבי יחיאל מיכל אפשטיין, מסביר שלמרות שאין סיבה רציונלית לבטל את הברכה היומית, מובן שהיה לכך סימן משמיים. הוא מזכיר בדבריו שני רבנים גדולים מהדור הקודם שניסו ונכשלו.[17]
אחד מרבנים אלו הוא ללא ספק הגר"א. ככל הנראה, השני הוא הרב שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון מחב"ד, ששיבח את היהודים בארץ ישראל על כך שהם אומרים ברכת כהנים מדי יום.[18] מקורות מצביעים על כך שהרבי אף סבר שיש לקרוא את הברכה מדי יום בחוץ לארץ, אך גם הוא נכשל ביישום מסיבות שונות.[19]
הרב ישראל משקלוב, תלמיד הגר"א ומנהיג קהילת הפרושים, הוציא ספר על הלכות ארץ ישראל בשם "פאת השולחן". בספר זה הוא מצטט את רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, ששיבח את יושבי ארץ ישראל על כך שהם אומרים בכל יום ברכת כהנים. הרב ישראל מעיד שכאשר הוא וקבוצתו עלו לארץ הם אימצו את שיטה זו, ונהגו על פיה. הוא מוסיף שזו הייתה דעת הגר"א.[20] כך הפך מנהג הגר"א ותלמידיו "הפרושים" למנהג המחייב של (כמעט) כל האשכנזים בארץ ישראל כיום.
המנהג בצפון ארץ ישראל
במספר קהילות, במיוחד בחיפה ובצפת, מנהג הגר"א לא השתרש, וכהנים המשיכו לשאת כפיים רק בחגים.[21] הפוסקים דנו מה צריך להיות המנהג באותן ערים כיום.
הרב יצחק יעקב וייס[22] קבע כי המנהג הנוכחי צריך להמשיך. הוא מנמק את דבריו בכך שתלמידי הגר"א שינו את המנהג רק בירושלים ולא בצפת.[23]
לעומתו, הרב שריה דבליצקי[24] טען כי מנהג תלמידי הגר"א צריך להיות מאומץ על ידי כל הקהילות בארץ. הוא ציין כי הפרושים אימצו את דעתו של השולחן ערוך עם הגיעם לארץ, בזמן שהתיישבו בצפת. בעקבות רעידת אדמה נוראית בצפת (1837) עברו תלמידי הגר"א לירושלים. האשכנזים שנותרו בצפת חזרו למנהגם הקודם, ואמרו את הברכה רק בימים טובים. הרב דבליצקי מדגיש שתלמידי הגר"א לא הוטרדו ממנהג הרמ"א שהיה נהוג בישראל לפני זמנם. על פי טענתו, כשם שתלמידי הגר"א שינו את המסורת, כך עלינו לעשות היום.[25]
הרב הראשי לשעבר של חיפה, הרב שאר ישוב כהן, יחד עם הרב הראשי לישראל לשעבר הרב בקשי דורון, פרסמו בשנת תשמ"א (1981) פסק הלכה לפיו על כל הכהנים בחיפה לברך את הברכה מדי יום.[26]
השמטת "ברוך ה' לעולם" בתפילת ערבית
אשכנזים המתגוררים (או שהתגוררו) בחוץ לארץ מכירים את ברכת "ברוך ה' לעולם", הנאמרת לאחר ברכות קריאת שמע של ערבית. תפילה זו, המוזכרת כבר על ידי הגאונים, מורכבת מפסוקים המזכירים את שם ה' שמונה עשרה פעמים, בהקבלה למספר הברכות בתפילת עמידה.
התפילה היא מעין אלטרנטיבה לתפילת העמידה, אולם לא ברור מדוע היא חוברה. יש הטוענים שהיא נוספה למקרים שבהם מתפללים בשדות מחוץ לעיר. אזורים אלו היו מסוכנים, והיה רצון להימנע מהתעכבות בהם בשעות הלילה. התפילה החלופית נועדה לקצר את משך השהייה, ולאפשר תפילה מקוצרת בציבור. הסבר זה מתיישב היטב עם העמדה שתפילת ערבית היא רשות. הצעה נוספת היא שברכה זו חוברה כחלופה לתפילת העמידה בזמנים בהם הייתה גזירה נגד תפילת ערבית.[27]
אולם, הראשונים היו מוטרדים: מדוע הברכה אינה נחשבת כהפסק בין ברכת "גאל ישראל" לעמידה?
בעלי התוספות סבורים שהברכה היא המשך ישיר של ברכת "גאל ישראל" ובשל כך אינה הפסק, כפי שנקבע ביחס לברכת "השכיבנו".[28]
הרשב"א מביא דעה שחולקת על התוספות, וסוברת שאכן בזמן שבו אין גזירה על תפילת ערבית הברכה מהווה הפסק, ויש להימנע מלאומרה.[29]
למרות שיהודי אשכנז נהגו לומר את הברכה, הגר"א פסק שהיא נחשבת להפסק ויש להשמיטה. כך הוא פסק גם בנוגע לפסוקים המקבילים הנאמרים בתפילת ערבית בליל שבת.[30] תלמידי הגר"א שכנעו את הקהילה האשכנזית בישראל להשמיט את הברכה, וכך התבסס המנהג המקובל כיום בארץ.[31]
ישראלי בחוץ לארץ
מה הדין כאשר ישראלי נוסע לחוץ לארץ? האם עליו לברך את ברכת "ברוך ה' לעולם"?
הרב משה פיינשטיין פוסק שעליו להימנע מכך, בתנאי שניתן לעשות זאת בצנעה. לפיכך, ישראלי שמשמש כשליח ציבור בחו"ל צריך לברך.[32]
עם זאת, הרב שלמה מן־ההר (רבה של בית וגן) הגיע למסקנה אחרת לאור דברי הרב פיינשטיין במקום אחר,[33] שיש ללכת תמיד על פי נוסח הקהילה המקומית, למעט בתפילת העמידה הנאמרת בלחש.[34]
[1] רבי אליהו בן שלמה זלמן קרמר, "הגאון מווילנה" (1720–1797).
[3] ראו הרב מימון, ישראל, תורה, ציון (מוסד הרב קוק), עמ' 329. ראו גם יצחק בן צבי, "הגר"א וניסיונותיו לעלות לארץ־ישראל", סיני לד, 1954.
[4] הכינוי מגיע מהשורש פר"ש. קבוצה זו ביקשה להפריש את עצמם מהקהילה החסידית שבירושלים, ומהנוהג המקובל של חיים חילוניים.
[5] לכבוד בר המצווה שלי, קיבלתי ספר בשם "עליות אליהו" שחובר ע"י יעקב אבן חן – ספר סביב העלייה של קבוצה מיוחדת זו. בספר מתוארת אמונת הגאולה שהייתה הדחף של הקבוצה. הוא מתאר גם כיצד התנועה להקמת שכונות מחוץ לעיר העתיקה אורגנה ע"י קבוצה זו.
[6] גלות בארץ (ההסתדרות הציונית העולמית), עמ' 52.
[7] ראו: Hastening Redemption: Messianism and the Resettlement of the Land of Israel, Oxford University Press.
[8] הקדמה להלכות תפילה; וכן הלכות תפילה יד, א.
[9] שולחן ערוך, אורח חיים קכט, א.
[10] המאה החמש עשרה.
[11] בית יוסף, טור אורח חיים קכח.
[12] שולחן ערוך, אורח חיים קכח, מד.
[13] חתם סופר, אורח חיים כג.
[14] שו"ת משיב דבר ב, קד.
[15] הרב נפתלי צבי יהודה ברלין.
[16] 1780–1849, בנו של רבי חיים מוולוז'ין.
[17] ערוך השולחן, אורח חיים קכח, סד. ראו גם פסקי תשובות ב, עמ' 48–49.
[18] שלחן ערוך הרב, אורח חיים קכח, נז.
[19] פסקי תשובות ב, עמ' 49, הערת שוליים 415, מצטט את המקורות החב"דיים.
[20] פאת השולחן, הלכות ארץ ישראל ב, טז, ה"ש 23.
[21] הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, עיר הקדש והמקדש ג, פרק כה, ב, ו.
[22] 1902–1989.
[23] מנחת יצחק ח, א.
[24] 1926–2018.
[25] עיינו במאמרו בכתב העת הנאמן, כרך לא.
[26] ראו הרב שאר ישוב כהן, "ברכת כהנים בזמן הזה בחיפה ובצפון הארץ", תחומין ב, עמ' 345–361.
[27] אבודרהם, אושא (ירושלים 1963), עמ' 141.
[28] תוספות ברכות ד ע"ב, ד"ה "דאמר".
[29] תשובות הרשב"א א, יד.
[30] מעשה רב סז.
[31] כפי שהוסבר ע"פ הרב משה פיינשטיין. ראו אגרות משה, אורח חיים ב, קב.
[32] אגרות משה, יורה דעה ג, צו.
[33] אגרות משה, אורח חיים ב, קד.
[34] עיינו במאמרו של הרב אורי דסברג, "ישראלי בחוץ לארץ", תחומין י, עמ' 371–376.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)