משיח השקר יעקב פרנק – לימוד קבלה בימינו (1756)
תרגום: תני בדנרש; עריכה: אורי שטרן.
***
מבוא – יעקב פרנק
דנו בעבר[1] בסיפורו הדרמטי של שבתי צבי, ששיכנע קהילות יהודיות רבות שהוא המשיח. לאחר שהתאסלם, מרבית חסידיו חדלו מלהאמין בו. משיחיות השקר של שבתי צבי גררה אכזבה עמוקה וייאוש קשה בקרב יהודים רבים.
שנים לאחר מכן, יהודי נוסף הכריז על עצמו כמושיע. היה זה יעקב פרנק, יהודי מפודוליה שבפולין. פרנק נולד בשנת 1726, שנים ספורות לאחר ניסיון החרם על תנועת השבתאות בעיר לבוב בשנת 1722. פרנק הושפע מתורתו של שבתי צבי. עם זאת, הוא מעולם לא השיג לגיטימציה דומה לשבתי בקרב הקהילה היהודית.
יעקב פרנק אסף סביבו חסידים שהאמינו בגיבוב של אמונות דתיות, כולל דוקטרינות תיאולוגיות שמקורן בנצרות.[2] קהילתו לא נמנעה מפעילויות לא מוסריות ומפוקפקות, והתנהלות מינית בלתי הולמת.
בית דין בעיירה סטנוב (כיום בגבולות אוקראינה) פתח בחקירה לגבי אמונות הכת ומנהגיה. בשנת 1756 הוצגו הממצאים בפני עצרת רבנים בעיר ברודי. בעקבות הממצאים הוחלט להטיל חרם על התנועה. החרם כלל איסור להתחבר לבני הכת או להתחתן עמם, וכן אסר לימוד ספרי פילוסופיה שבתאית.[3] לצד זאת, החרם המקורי כלל גם הגבלה על גיל לימוד הקבלה:
ראו ראינו לגדר גדור ולסדר סדר על המהרסים... להשליך אחר גיום לימוד הש"ס והפוסקים ויצאו ללקוט אורות בסתרי התורות וטרם ידע לקרות מעל ספר תורת ה' ושום שכל להבין פשט וגמרא... בכן גזרנו בכח האלות הכתובים למעלה שחלילה לשום אדם ללמוד מפי כתבם, אפילו אותן הכתבים הידועים בודאי שהם מכתבי האר"י בלי טעות. איסור גמור לשום אדם שילמוד בהם עד ארבעים שנה. רק ספר הזוהר, וספר שומר אמונים, וספר מהמר"ק ז"ל [פרדס רימונים], דין אחד להם, שמן השלשים שנה ואילך מותרים ללמוד בהם, ובתנאי שיהיו בדפוס ולא בכתב.[4]
בעקבות החרם ברחו יעקב פרנק וחסידיו לעיר קמיניץ–פודולסקי, שם קיבלו את חסותו של הבישוף מיקולאי דמבובסקי. בני הכת הפיצו שמועות על רעיונות אנטי־נוצריים בתלמוד, ובעידודם ארגנה הכנסייה הנוצרית ויכוח בין־דתי, שבסופו ניתן צו לשרוף ספרים יהודיים.[5] הקהילה היהודית חששה שגזירה זו תתפשט לאזורים נוספים, אולם זמן קצר לאחר מכן הבישוף מיקולאי מת. מותו נתפס על ידי הקהילה היהודית כהתערבות אלוקית ישירה.[6]
תחת לחץ מהכנסייה ובעידודו של מנהיגם, הפרנקיסטים התנצרו. ב־17 בספטמבר 1759, פרנק עצמו הוטבל לנצרות בעיר לבוב, לאחר שעודד את הכנסייה לקיים ויכוח בין־דתי נוסף בעיר. עם זאת, הכנסייה חשדה שהכת לא פועלת על פי האמונות הנוצריות המקובלות, ופרנק נכלא במנזר צ'נסטוחובה שבפולין. לאחר 13 שנות מאסר, פרנק שוחרר. הוא הסתובב ברחבי אירופה עד מותו בשנת 1791 באופנבך, גרמניה.
מגבלות על לימוד קבלה[7]
ברקע של תנועת השבתאות ושל כת הפרנקיסטים עומדות תורות מיסטיות וקבליות. רעיונות אלו הטעינו את הכתות באנרגיה משיחית. בשל כך, חרם ברודי כלל איסור על לימוד ספרי קבלה בגיל צעיר. נראה שמטילי החרם חששו שחשיפה לכתבים קבליים בהיעדר רקע מקדים והקשר ראוי, עלולה להוביל לעיוות של עיקרי אמונה.
הגבלת הוראה ולמידה של טקסטים קבליים מופיע כבר בתלמוד. מגבלות אלו מתייחסות הן לגיל[8] והן לתכונות האופי של המעוניינים לעיין בסתרי התורה.
המשנה במסכת חגיגה מתייחסת לפרקי התנ"ך שנתפסים כבעלי אופי מיסטי:
אין דורשין... במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.[9]
הגמרא מרחיבה ופוסקת שאסור ללמד את סודות התורה לכל אדם. הגמרא מפרטת חמש תכונות נדרשות:[10]
אמר רבי אמי: אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים (ישעיהו ג, ג): שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש.
על פי פירוש ר' אבהו, המשמעות של "שר חמישים" היא גיל חמישים.
גם הרמב"ם מגביל את לימוד תורת הסוד. ביחס לסיפור בגמרא על ארבעה ש"נכנסו לפרדס" ועסקו בתורת הנסתר, פוסק הרמב"ם:
ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות.[11]
הש"ך[12] מביא דעה לפיה יש להגביל את לימוד הקבלה לבני ארבעים ומעלה. גיל ארבעים, הוא מסביר, מוזכר במשנה באבות (ה, כא). המשנה שם מפרטת את הגיל האידיאלי ללימוד כל תחום תורני, ומציינת שבגיל ארבעים רוכשים את ה"בינה".
הרב חיים ויטאל[13] חי בצפת, והיה תלמידו הבכיר של האר"י. ספרו "עץ חיים" הוא אחד מספרי הקבלה החשובים ביותר. בהקדמה לספר, נמנים מנהגים ומגבלות שחייבים ללוות את המעוניינים ללמוד את תחומי הנסתר של התורה. בין השאר, הוא מזכיר:
- הימנעות מאכילת בשר ומשתיית יין במהלך ימות החול.
- טבילה במקווה.
- הימנעות מכעס ומגאווה.
- אמירת תיקון חצות והגעה לבית הכנסת עם עלות השחר.
הוראות אלו מצביעות על כך ששערי תורת הקבלה אינם פתוחים בפני כולם.
חששות מלימוד קבלה
במשך השנים הועלו טיעונים נוספים נגד הוראת קבלה ולימודה. מתחים בין מסורות הלכתיות מחייבות ובין מנהגים שנבעו מתורת הקבלה הובילו להתלבטויות הלכתיות רבות.[14]
יש שחששו מהאופן שבו נתפס הקב"ה בכתבים הקבליים. לדעתם, מקורות אלו עלולים להוביל להאנשה של הא–ל. לדוגמה, האנציקלופדיה "אוצר ישראל"[15] הכילה ערך שעסק במושג הקבלי "אדם קדמון".[16] הערך כלל תמונה של אדם עם עשר הספירות. הרב הראשי באותה תקופה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כתב מכתב לעורך ובו ביטא את הפתעתו מהתמונה בספר. הוא הסביר שלמרות שחלק מהמקובלים ציירו קווים, עיגולים ואפילו עיניים בהקשר של עשר הספירות – ציור דמות אדם אינו ראוי, ועלול להוביל ל"היזק רב" למאמינים.[17]
הסתייגות אחרת ניתן למצוא בתשובת הריב"ש. הריב"ש[18] מזכיר שיחה עם מקובל, שאותו הוא מתאר כחסיד. הוא מתייחס למנהגי התפילה על פי הקבלה, ואת המקום המרכזי של עשר הספירות בתפילת המקובלים. המנהג כלל כוונה לספירות שונות בכל ברכה וברכה במהלך התפילות. הריב"ש שאל את החסיד כיצד ניתן להתיר אופן תפילה כזה, שלכאורה מפנה את הכוונה לכוחות אלטרנטיביים ולא לקב"ה עצמו. הריב"ש עצמו מסביר שהוא מאמין שהתפילה צריכה להיות יותר פשוטה.[19]
החשש מלימוד הקבלה לאור תנועת השבתאות וכת הפרנקיסטים עולה גם מתשובת רבי אלעזר פלקלס, תלמיד הנודע ביהודה. [20] כאשר נדרש מאדם להישבע, הוא צריך לאחוז בחפץ של מצווה ("נקיטת חפץ"). המנהג הוא להחזיק ספר תורה. רבי אלעזר פלקלס נשאל האם ניתן להשתמש לשם כך בספר הזוהר.
בתשובתו, הרב פלקלס מטיל ספק בסמכותו התורנית של הזוהר וכן בזיהוי של מחברו. אם אכן ספר זה חובר על ידי התנא רבי שמעון בר יוחאי, הוא שואל, מדוע מובאים בספר מקורות מאוחרים יותר? בנוסף, כיצד ייתכן שהראשונים הגדולים, שמצטטים מקורות תנאיים רבים, אינם מצטטים את הזוהר? הרב פלקלס ממשיך ומעלה את הטענה הבאה:
והנה מיום שנתחדש ספר הזוהר הרבה נכשלו ע"י כי כמה דברים סתומים וחתומים... צאו וראו כמה קלקולים רבים קלקלו מאמיני הכלב רע שבתי צבי שבור ואחוזת מרעהו ברכי מסאלנוקא /משלוניקי/, ויעקב פראנק שם רשעים ירקב, ותלו דבריהם בספר הזוהר אשר בודאי לא יאונה לצדיק ר' שמעון בר יוחאי כל און.[21]
בדורנו, הרב עובדיה יוסף נשאל על מרכזי הקבלה החדשים, שמלמדים את הציבור על משמעויות מיסטיות של היהדות.
הרב עובדיה מצטט מקורות רבים הטוענים שתורת הנסתר צריכה להילמד במסגרת מצומצמת. לבסוף הוא פוסק נגד פעילות זו, ומגביל שיעורים כאלה רק לצדיקים וחסידים שנטועים היטב בתחומים הקלאסיים של התורה (ש"ס ופוסקים). הוא מוסיף שגם מעבירי השיעורים חייבים להיות צדיקים וחסידים. קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לעמוד בתנאים אלו בשיעורים שמופצים להמונים.[22]
התומכים
עם זאת, רבים פוסקים אחרת. לטענתם, התקופה המיוחדת בה אנו חיים דורשת לחשוף את סודותיה הנסתרים של התורה ולהנגיש אותם לציבור. עמדות אלו מדגישות שבזמן של גאולה משיחית, הצורך לחקור את סודות אלו מתעצם.
הרב ישעיהו בן אברהם הורביץ,[23] המכונה גם השל"ה הקדוש על שם ספרו הקבלי "שני לוחות הברית", מצטט תגובות למקורות התלמודיים המתנגדים לכאורה ללימוד תורת הסוד. הוא מזכיר את האמונה שהגאולה הקרובה קשורה לגילוי הזוהר. בהערת שוליים המסבירה מדוע בעבר תחום זה נפתח רק בפני מעטים, הוא מסכים שרבים הולכו שולל על ידי סודות התורה. עם זאת, לטענתו בדורו (המאה השבע עשרה) הגאולה קרובה, ובתקופה זו יש לחשוף את סודות התורה לציבור.[24]
רבי חיים אלעזר שפירא,[25] המכונה אדמו"ר החסידות ההונגרית במונקאטש, מצטט אף הוא דעות לפיהן בגלל שדורו חי ב"עקבתא דמשיחא" (עידן ביאת המשיח), יש ללמוד קבלה. הוא טוען זאת במיוחד ביחס למי שחפץ בכך.[26]
הראי"ה קוק היה תומך נלהב של לימוד קבלה, והתבטא בנושא במספר מקומות. הוא עצמו היה בקיא בזוהר ובכתבים קבליים אחרים. השקפתו החיובית על לימוד הזוהר בימינו היא חלק מעמדה תיאולוגית רחבה ביחס ללימוד מקצועות תורניים מגוונים. לדעת הרב קוק, משבר האמונה במאה העשרים נבע בחלקו מהזנחת לימוד הצד האגדתי והפילוסופי של התורה. הרב קוק הפציר בלומדי התורה ללמוד גם תחומי מחשבה ואמונה, ואף טען שיש להפחית את ההגבלות על לימוד קבלה.[27]
[2] לגבי פיתוח התפיסה התאולוגית של הכת, ראו: Doktór, Jan, “Jakub Frank, a Jewish Heresiarch and His Messianic Doctrine”, Institute of History of the Polish Academy of Sciences 76, pp. 53-74.
[3] ראו ישראל הלפרין, פנקס ועד ארבע ארצות: ליקוטי תקנות, כתבים ורשומות (מוסד ביאליק, 1945), עמ' 416.
[4] "חרב פיפיות", מפורסם בכתב עת אוצר חכמה, י. כהן־צדק, שנה א', עמ' 22–28.
[5] לטענת Doktór העמדה האנטי־תלמודית הייתה תגובה של הכת לחרם. עיינו במאמרו הנ"ל, (הערה 2).
[6] על פי אברהם יערי, "שריפת התלמוד בקאמניץ פודולסק", סיני מד (1978).
[7] ניתן להעמיק במאמרו הרחב של הרב טל חיימוביץ, "התנאים ללימוד חכמת הנסתר", אמת ואמונה (בית אל, תשע"ה), שמצטט הרבה דעות בנידון. זמין ברשת – קישור.
[8] ראו משה אידל, לתולדות האיסור ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים, AJS Review 5 (1980), עמ' 1–20.
[9] חגיגה יא ע"ב.
[10] חגיגה יג ע"א.
[11] הלכות יסודי התורה ד, יג.
[12] הרב שבתי כהן (1621–1662), ש"ך יורה דעה רמו, ו.
[13] 1542–1620.
[14] ראו הלכה וקבלה: מחקרים בתולדות דת ישראל על מדוריה וזיקתה החברתית (מגנס 1984).
[15] אנציקלופדיה יהודית בעברית בעריכת יהודה דוד אייזנשטיין (1854–1956).
[16] מונח המתאר את העולם הרוחני הראשון שנוצר לאחר צמצום האור האינסופי של אלוקים.
[17] אגרות הראי"ה א, קלג.
[18] רבי יצחק בן ששת ברפת (1326–1408).
[19] ריב"ש קנז.
[20] 1754–1826, פראג.
[21] תשובה מאהבה א, כו.
[22] ניתן למצוא את עמדתו ביחוה דעת ד, מז; וכן ביביע אומר י, יורה דעה כג.
[23] בערך 1555–1630.
[24] שני לוחות הברית, עשרה מאמרות א.
[25] 1868–1937.
[26] מנחת אלעזר א, נ.
[27] ראו לדוגמא אגרות הראי"ה ב, תרב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)