הבעל שם טוב – מעמד הצדיק (1700)

תרגום: תני בדנרש; עריכה: אורי שטרן.

***

רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט) נולד בשנת 1698. הבעש"ט  נודע כמרפא עממי וכמיסטיקן. הוא הסתובב בין הקהילות היהודיות וריפא חולים בשיטות קונבנציונליות ולא־קונבנציונליות. במהלך מסעותיו, משך אליו הבעש"ט תלמידים שהורשמו ממסריו הדתיים־מיסטיים. הבעש"ט התמקד במסריו ובתורותיו בכוחה ובמשמעותה של התפילה. הוא טען שמעמדה במסגרת המחויבויות הדתיות גבוה אף יותר מלימוד תורה. לפי תורתו, "דבקות" (חיבור של האדם לקב"ה) היא היעד האולטימטיבי בעבודת הא–ל.

תלמידו הגדול, רבי דוב בער בן אברהם ממזריטש (המכונה "המגיד ממזריטש"), אסף סביבו חסידים רבים. תלמידים אלו פיתחו את תורות רבותיהם, הפיצו אותן, והנהיגו קהילות חסידים חדשות, "חצרות". שם הקהילה נקבע בדרך כלל על פי שם העיירה או הכפר המקומיים.

במהלך המאות השמונה עשרה והתשע עשרה תנועת החסידות התפשטה בכל העולם היהודי. במהלך המאה השמונה עשרה, התנגדות עזה בהובלת הגאון מווילנה[1] איימה על הלגיטימיות של התנועה. חרף ההתנגדות, גדל מספר החסידים ברחבי אירופה ומחוצה לה.

רבות נכתב על העקרונות הדתיים של התנועה, ונתאר בשיעור זה את אחד המרכזיים שבהם – דמות הצדיק.

 

הצדיק

בין הערכים המשותפים לכלל זרמי החסידות, ניצב מעמדו החשוב של מנהיג הזרם. הרעיון התפתח במקביל ליצירת שושלות חסידיות, בהן ההנהגה עוברת מאב לבן.

מנהיג זה, שבדרך כלל הוא דמות כריזמטית, בולט בהתנהלותו הדתית. לאור זאת, תפקיד המנהיג קיבל את התואר "צדיק". הצדיק אינו רק המוביל של הקהילה במובן הטכני, כי אם המרכז החברתי, הדתי והרעיוני שסביבו מתנהלת הקהילה. הצדיק נתפס כאדם ייחודי בעל כוחות מיסטיים. הוא נחשב למרכיב חיוני בתיווך שבין חסידי הקהילה לקב"ה. באחריותו של מנהיג הזרם לחבר בין שמים וארץ: הצדיק מרומם את האדם ומחבר אותו לקב"ה, ובה בעת מוריד לעולם את השפע הא–לוקי, הכולל "בני, חיי ומזוני" (ילדים, חיים ומזון).

ישנם פסוקים וכן מימרות של חז"ל שיכולים לשמש כמקורות לתפיסת הצדיק על פי החסידות. התורה מספרת שבעקבות נס קריעת ים סוף הגיע עם ישראל למדרגה גבוהה של אמונה: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא). המדרש מסביר את משמעות אמונה זו במשה: "שכל מי שמאמין ברועה נאמן –  כאילו מאמין במאמר מי שאמר והיה העולם".[2]

באופן דומה, התורה מצווה עלינו "לדבוק" בקב"ה.[3] חז"ל תוהים על המשמעות של ציווי זה, שכן ברור שלא מדובר בהיצמדות פיזית. הגמרא מסבירה:

כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.[4]

בדומה לכך, מדרש המובא בספרי מסביר שפירוש הציווי לדבוק בה' הוא שיש לדבוק בחכמים ובתלמידיהם.[5] רבי יעקב יוסף מפולנאה שואל על לשון המדרש:

ויש להבין איך הוציאו מפשוטו, דבפסוק כתיב ובו תדבק, בו יתברך ממש, והם דרשו הדבק בתלמידי חכמים.

וכך הוא עונה:

אפס, שאין זו קושיא, כי אהל שכן באדם, כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". כי הצדיק נקרא היכל ה' ומקדש ה' שבו שוכן ה' כנודע, ומפורסם בדברי קדמונים מזה. וכאשר מדבק עצמו לתלמיד חכם, שבו שורה השכינה, ממילא דבוק בו יתברך ממש.[6]

בהמשך לדברי המדרש והגמרא, אף הרמב"ם הסיק שיש מצווה להידבק בחכמים:

והמצוה השישית היא שצונו להדבק עם החכמים ולהתייחד עמהם ולהתמיד בישיבתם ולהשתתף עמהם בכל אופן מאופני החברה במאכל ובמשתה ובעסק כדי שיגיע לנו בזה להדמות במעשיהם ולהאמין הדעות האמתיות מדבריהם.[7]

 

אמונת חכמים

מעמד הצדיק בחסידות מהדהד את דברי חז"ל אודות "אמונת חכמים". ננסה לבחון היבטים נוספים של מושג זה.

בין התכונות והמידות הדרושות לקניין תורה, מתארת המשנה את "אמונת החכמים". הפירוש הפשוט הוא שיש להאמין בתלמידי חכמים.[8] משמעות זו מציבה עמדה שמנוגדת לכאורה לחשיבות הלימוד האישי של אדם פרטי. דיון דומה העלה הרב יחיאל יעקב וינברג, בתהייתו האם עיקרון "פלפול התלמידים", המופיע באותה רשימה במשנה, סותר את אמונת החכמים.

הרב נחום רבינוביץ', ראש הישיבה לשעבר של ישיבת ברכת משה במעלה אדומים, הסביר שההפך הוא הנכון. הוא ציטט מספר דעות וטען שאמונת החכמים דורשת מלומד התורה לכבד את פירושי חז"ל, ולעמול קשה כדי להבין את תורתם. מצד שני, העיקרון מעמיק את האמונה שאכן אנו מסוגלים להבין את תורת חז"ל. תכונת האמונה בתלמידי חכמים מובילה בסופו של דבר להבנה עמוקה יותר של התורה.[9]

 

דעת תורה

במאה העשרים נכתב רבות על הפרשנות העכשווית למונח "דעת תורה".[10] בחלק מהקהילות האורתודוקסיות, אמונת החכמים הוחלפה במושג "דעת תורה", המחייב את כולם לציית להחלטות הרבנים הגדולים בכל עניין – ובכלל זאת בעניינים שאינם קודש, בעניינים חברתיים ואפילו בעניינים פוליטיים.[11] קהילות אלו סבורות שלרבנים יש תובנות, ידע, ואפילו מעין רוח הקודש, המחייבים להתנהל על פי החלטותיהם.

הרב אליהו דסלר,[12] משגיח רוחני בישיבת פוניבז', ראה בבירור את שני המונחים כניתנים להחלפה:

מזה יוצא לנו גדר אמונת חכמים. מי שרוצה להאמין להם, יוכל להשתמש בראייתם הבהירה, והיו לו לעינים. מדבריהם נוכל לקבל הישרה בהשקפות־העולם ובהנהגה מעשית... ולפיכך גדולי דורותינו אשר עסק חייהם להמשיך, כתלמידים נאמנים, בדרכי מחשבתם של חז"ל, זוכים לישרות זו במדה עצומה, עד שחוות דעתם – אפילו בדברים שאין להם מקור מפורש, וגם סתם עצות במילי דעלמא – ברורה ואמיתית "כאשר ישאל איש בדבר א–לקים", כמו שרואים בעינינו ת"ל גם בדור הזה.[13]

הרב אהרון ליכטנשטיין מסר שיעור בנושא זה, שסוכם ופורסם בבית המדרש הוירטואלי. לאחר ניתוח הנושא המורכב, הוא הדגיש שהרכיב העיקרי שחסר בימינו הוא "דעת". להבנתו, מונח זה כולל שליטה נרחבת במישורי ידע רבים ומגוונים, יחד עם רגישות, חמלה, סימפטיות ושכל ישר.

לגבי אמונת חכמים הוא קובע:

בחתימת הדברים, ולמען הסר ספק, נדגיש כי הסתייגותנו מ"דעת תורה" בהקשרה המודרני אינה מתנגשת כלל ועיקר עם עקרון היסוד של "אמונת חכמים". אכן, צריך "אמונת חכמים", אבל יש לדעת ולהיוודע במה להאמין ובמי להאמין.[14]

הרב יהודה עמיטל דן בחשיבות של חינוך תלמידים להגיע להחלטות עצמאיות. הוא התייחס למנהג הנפוץ לפנות לרבנים בשאלות בעניינים אישיים. דעתו בנושא זה נחרצת:

יש הרואים כאידאל את המצב שבו אדם בכל מצב פונה לקבל הדרכה מרב, וסוברים שזוהי מדרגה של יראת שמים. לדעתי, זוהי תופעה בעייתית, הנוגדת את מה שנדרש מן האדם.[15]

הרב עמיטל מבסס את דעתו על ציטוט מהרב שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר המייסד של חב"ד, שנזף בחסידים שביקשו את דעתו בענייני חול:

לכו נא ונוכחה, זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור. ההיתה כזאת מימות עולם? ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים, להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי ישראל חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע, כי אם לנביאים ממש.[16]

נראה שאפילו אחד מגדולי מייסדי החסידות התנגד למנהג הנפוץ של "דעת תורה".

 

ביקור אצל הרבי

מרכיב חשוב מאוד ביחסיו של החסיד עם רבו היה הביקור בחצר הצדיק, ובמיוחד בזמן חגים. בספרו "הלכה והליכות בחסידות", מתאר ד"ר אהרן ורטהיים את משמעות הביקורים הללו בקרב הקהילה החסידית:

מלבד ההתקשרות אל הרבי, שהחסיד הגה בו ברוחו ממרחק, ומלבד החיות הפנימית ששאב החסיד מתורת רבו שהגיעה אליו מפי השמועה, ומלבד מה שזכה לראות את רבו בשעת ביקורו של זה בעיירתו, הנה היה עוד חוב קדוש על כל חסיד וחסיד לנסוע אל הרבי מדי פעם בפעם בזמן קבוע.[17]

למעשה, הביקור התקופתי נהיה כל כך חשוב, עד שהיו שאף הדגישו את המסע עצמו כחשוב במידה דומה.[18]

ניתן למצוא בהלכה תקדימים למנהג זה. הגמרא פוסקת שאדם הנוסע לצורך קיום מצוה פטור ממצוות סוכה.[19] רש"י בפירושו מציע שלוש דוגמאות לנסיעה לצורך מצווה: אדם שנמצא בדרכו ללמוד תורה, אדם שנשלח לפדיון שבויים ואדם שנמצא בדרך לבקר את רבו.

מסורת ביקור הרבנים מופיעה גם במקורות המקראיים. בספר מלכים, מסופר כך: [20]

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם... וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן.

אכן, הבטחת אלישע התקיימה. עם זאת, הכתוב מוסיף ומספר שהנער נפטר בטרם עת:

וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת... וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה. וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת...

מדברי הבעל לומדת הגמרא בשם רב יצחק שאדם חייב לבקר את רבו בשלושת הרגלים.[21] השאלה המתבקשת היא כיצד הגמרא לומדת מפסוק זה את החיוב לגבי יום טוב, כאשר בפסוק מוזכרים רק שבת וראש חודש. במקום אחר, הגמרא מתארת את רבי יהודה הנשיא ששואל את רבי שמעון בן חלפתא מדוע לא ביקר אותו ביום טוב, תוך שהוא מציין שזה המנהג המקובל.[22]

בעל הנודע ביהודה[23] מסביר שמהפסוק במלכים לא נלמד חיוב ביקור פני רבו, כי אם מדובר בהנהגה טובה. לטענתו חובת ביקור הרב ברגלים נלמדת מתוך השוואה בין כבוד הרב לכבוד שמיים:

אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית, כדי שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים.[24]

הרעיון מאחורי הכלל, שמתייחס לחובה לעמוד כאשר רואים רב, הוא מניעת מצב בו לכאורה ניתן כבוד גדול יותר לרבנים מאשר לקב"ה. בדומה, אומר הנודע ביהודה, כל יהודי נדרש לבקר את רבו שלוש פעמים בשנה, במקביל למצוות העלייה לרגל. לאור זאת, בעל הנודע ביהודה פוסק שבימינו אין חובה לבקר רבנים בחגים, שכן גם אין חובת עלייה למקדש.[25]

פוסקים אחרים טוענים שהמנהג לבקר את הרב שייך גם בימינו. הם מבינים שביקור רבנים נחשב כמו ביקור המקדש, ושחז"ל עיצבו את מנהג זה כתחליף לעלייה לרגל.[26]

הרב עובדיה יוסף כותב שמצוות ביקור הרב חלה רק כאשר הרב גר בסמיכות לתלמיד. אולם, אם מצווה זו תצריך נסיעה למרחק רב, וחגיגת החג בנפרד מהמשפחה – אין לקיים אותה. קיום כזה מתנגש עם חובת שמחת יום טוב, הכוללת חיוב לשמח את האישה והילדים. רק אם אשתו של אדם דורשת ממנו בתוקף לעזוב אותה במהלך החגים, מותר לאדם לנסוע.[27]

 

התנגדות לתפקיד הצדיק

הפילוסופיות והמנהגים הדתיים של החסידים עוררו התנגדות רחבה. באופן בולט הופנתה הביקורת למבנה הקהילתי הייחודי של החצרות החסידיות, ולהצבת מנהיגיהן הכריזמטיים במרכז ההוויה הקהילתית.

בצעירותו, הרב סולובייצ'יק למד אצל רב מזרם חב"ד. הוא מעיד שהחוויה הנחילה בו "חיבה מיוחדת לתנועת ליובאוויטש", וכי "פיסה של חסידות קבורה עמוק בתוכי".[28] עם זאת, הוא מתבטא נגד הצבת דמות דתית בלב המרחב הדתי של האדם:

המטרה של ההלכה היא דימוקראטית מתחילתה ועד סופה. ההלכה אומרת, כי כל דתיות המצטמצמת בקרן זווית של חבורה, כיתה או סיעה, ונעשית חלקם של אנשי סגולה בלבד – שכרה יוצא בהפסדה. האידאולוגיה הדתית הקובעת תחומים והמציבה גבולות בין בני אדם ביחסם אל הא–להים, קוצצת בנטיעות. אם הדת אומרת, כי הא–לקים קרוב לפלוני (בשל יחוסו, אומנותו, כהונתו וכדו') ורחוק מאלמוני, הרי היא מתחייבת בנפשה.

אין אדם זקוק לעזרת אחרים כדי לגשת אל הא–להים ואין הוא צריך למליצי יושר ומבקשי רחמים, לשלוחים ולסניגורים. כל זמן שידפוק על שערי שמים, יזדקקו לו.[29]

ראינו שדמות המנהיג, על פי החסידות, אינה רק מינוי טכני. הצדיק ניצב בעמדה מרכזית בעולם הרוחני של הפרט והקהילה. הדיון בנוגע לחיוניות ולהיתכנות של מבנה דתי כזה ממשיך להתקיים גם היום.