דילוג לתוכן העיקרי

ויקרא | מבנה ספר ויקרא וחלוקתו

קובץ טקסט

א. הצעת שיטה לקביעת מבנה הספר וחלוקתו

ספר ויקרא מיוחד משאר ספרי התורה בכך שרובו הגדול אינו עוסק בסיפור או תוכחות מוסר, אלא בענייני הלכה בלבד. רק פעמיים במהלך הספר נקטע הרצף ההלכתי בסיפורים, ונעמוד על כך בהמשך. ריבוי הפרטים גורם לעתים שמרוב עצים אין רואים את היער, ועל כן מתבקש מבט-על הסוקר את הספר ביחידות מוגדרות, כדי לעמוד על מבנהו, חלוקותיו, ומתוך כך ענייניו ותכליותיו.

כיצד עלינו לחלק את הספר ולקבוע את מבנהו? ניתן לקבוע חלוקה לפי נושאים, למשל: קרבנות, מילואים, היום השמיני וכדו', אך חלוקה כזו תטיל מבחן חיצוני התלוי בדעה ופרשנות, שהרי כל אחד מאיתנו יכול לקבוע קטגוריות שונות של תוכן. לכן ננסה בשיעור הקרוב להציע את חלוקתו של הספר ומבנהו על פי מבחנים פנימיים בלבד, ומתוך כך ננסה לקבוע את סדר הנושאים ומשמעותו.

אני מציע להתייחס לקריטריונים הבאים, כדי לקבוע את מבנה הספר וחלקיו:

1. כל דיבור של ה' ייחשב כיחידה/פרק בפני עצמו. בסך הכל יש בספר ויקרא 37 דיבורים של ה', כך שנקבל פרקים כמספר הזה (על כך יש להוסיף גם סיפורים שאינם פותחים בדיבור). ההנחה של קריטריון זה היא שכאשר ה' מדבר עם משה או אהרן על נושא אחד, אין הדיבור נקטע. כאשר יש שני נושאים, יש שני דיבורים. ואמנם, ישנם דיבורים ארוכים וישנם דיבורים קצרים מאוד, ללמדנו שלא האורך קובע, אלא התוכן.

2. פתיחות כלליות או חתימות כלליות יגדירו יחידות גדולות יותר.

3. מעבר מז'אנר אחד למשנהו, ייקבע סיום או התחלה של יחידה גדולה. לכן, כאשר הספר מפסיק בסיפור, יש להניח שמסתיים נושא. הסיבה לקריטריון זה היא שדיבורי ה' בספר אינם נתונים במסגרת כרונולוגית (אין תאריכים), ולכן ההנחה שהסיפור מופיע במקומו רק מפני שאירע למעשה אחרי הדיבור שלפניו, אינה מבוססת, ועדיפה ההנחה הספרותית שהסיפורים משובצים במקומם מסיבות מבניות.

4. יחידות בתוך הספר, שאינם חלק מרצף הדיבורים ההלכתיים, כלומר: שהדיבור אינו נמשך אחרי קודמו באהל מועד ומובא באופן סתמי, אלא מזוהה במפורש כשייך למקום אחר, יהוו גם הם קריטריון לקביעת היחידות הגדולות יותר של הספר. כך נתייחס לפרקים שנאמר עליהם כי נצטווה בהם משה עוד בהר סיני.

5. נשים לב גם לנמענים של הדיבור. כלומר: נבחין בין דיבור למשה לבדו (רוב הדיבורים), למשה ואהרן (מיעוט) או לאהרן לבד. לעתים יש גם מאמר (ויאמר) במקום דיבור, וניתן דעתנו גם על כך. אין הכרח לומר שנמעני הדיבור משמעותיים מבחינת חלוקת הספר, אך יש לכך חשיבות לאפיון הנושאים המדוברים.

ב. חלוקת הספר

נציע כעת את רשימת הדיבורים הפותחים יחידות נושא בספר ואת התכנים האמורים בהם, ונגדיר גם חטיבות גדולות יותר לפי פתיחות וחתימות המצויות בספר.[1]

1. ויקרא פרקים א-ג : פתיחת הדיבור מאהל מועד: עולה, מנחה, שלמים - פרטי דינים של קרבנות הנדבה מצד המקריבים.

2. ד,א - ה,יג : רשימת החטאות ובכללן (פרק ה) קרבן עולה ויורד.

3. ה,יד - ה,יט : אשם מעילות ואשם תלוי

4. ה,כ - ה,כו : אשם גזילות

5. ו,א - ו,יא: פתיחה "צו את אהרן". נושא היחידה הראשונה : הדשן והאש, דיני מנחה מצד הכהונה.

6. ו,יב-טז: מנחת הכוהנים.

7. ו,יז - ז,כא - תורות החטאת, האשם השלמים והתודה והנספח להם - מצד הכהונה.

8. ז,כב - ז,כז - איסור חלב ודם.

9. ז,כח - ז,לח - מתנות הכהונה מן הקרבנות - חתימת הפרקים ו-ז - אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי (לח).

10. ח,א - י,ז : הציווי על המילואים וסיפור מעשה ימי המילואים והיום השמיני ומות נדב ואביהו בכלל.

11. י,ח - י,יא : דיבור לאהרן : אזהרה על שתיית יין ותפקיד הכוהנים.

12. (ללא דיבור) י,יב - י,יט : השלמת מעשה היום השמיני בעקבות מות נדב ואביהו

13. יא כולו: דיבור למשה ואהרן: דיני הטמאים מבעלי החיים ואיסורי אכילתם. סיכום כללי העוסק בטומאה, חובת הקדושה והבדלת ישראל מן העמים.

14. יב כולו: טומאת היולדת ודיניה.

15. יג כולו: דיבור למשה ולאהרן: פרטי דיני צרעת האדם והבגד.

16. יד,א - יד,לב: תורת טהרת המצורע לאחר שנטהר.

17. יד,לג - יד,נז : דיבור למשה ואהרן : דיני צרעת הבית וסדר טהרתו; סיכום כללי לתורת הצרעת.

18. טו כולו: דיבור למשה ולאהרן: טומאות הגוף; סיכום כללי לטומאות הגוף.

19. טז כולו: סדר כניסת הכוהן הגדול לבית קדשי הקדשים - אחרי מות שני בני אהרן, יום הכיפורים.

20. יז כולו: דיני הדם ובכללם אזהרת שחוטי חוץ.

21. יח כולו: פרשת העריות, לפניה פתיחה ואזהרה כללית להתרחק ממעשה ארץ כנען, ולאחריה חתימה כללית באותו סגנון, העוסקת בקדושה וטהרה ההכרחית לזכייה בארץ.

22. יט כולו: דיני פרשת קדושים ובמרכזם מצוות שבין אדם לחברו.

23. כ כולו: עונשי העריות ובכללם עונש העובדים למולך; בסופו חתימה כללית העוסקת בהבדלת ישראל מהעמים ומסכמת את: דיני הטומאה , החוקים והמשפטים ועוד.

24. כא,א - כא,טז: ויאמר אל משה : טומאת הכוהנים.

25. כא,טז - כא,כג: מומי הכוהנים. חתימה: משה מוסר הכל לכוהנים ולבני ישראל.

26. כב,א - כב,טז: דיני אכילת קדשים ותרומה לכוהנים

27. כב,יז - כב,כה: דיני מומי הקדשים.

28. כב,כו - כב,לג: הגבלות בהבאת הקורבנות: שמונה ימים, אותו ואת בנו, לרצונכם; חתימה כללית לשמירת המצוות ומניעת חילול ה'.

29. כג,א - כג,ח: שבת ופסח

30. כג,ט - כג,כב: כי תבואו אל הארץ: עומר ומנחת הבכורים/שבועות; נספח מתנות עניים שבשדה.

31. כג,כג - כג,כה: יום זיכרון תרועה (ראש השנה בלשוננו).

32. כג,כו - כג,לב: יום הכיפורים.

33. כג,לג - כג,מד: סוכות וחתימה כללית של המועדים.

34. כד,א - כד,יב: מנורה ולחם הפנים.

35. כד,יג - כד,כג: סיפור המקלל. בעקבותיו דיבור וציווי על נזקי אדם וביצוע עונש המקלל.

36. כה - כו הכל: ה' מצווה למשה בהר סיני: שמיטה יובל והדינים הנספחים אליהם; הברית והברכות והקללות. חתימה כללית: זהו מה שציווה ה' בהר סיני ביד משה.

37. כז כולו: ערכים והקדשות; חתימה כללית: אלה המצוות מהר סיני.

ג. הערות והארות על החלוקה

א. בנקל ניתן לראות שחלוקה זו עדיפה גם על חלוקת הפרשיות המסורתית וגם על חלוקת הפרקים, שכן אין היא מתחשבת כלל באורך היחידה, אלא רק בהיבטים התוכניים. לעתים יש יחידות גדולות שמתחלקות במסורת לכמה פרשיות או פרקים, והן לפנינו כיחידה אחת, ואז נקל לשים לב לאחדות התוכנית ביניהן; ולהיפך: פרשת המועדות מתחלקת לכמה יחידות ובכך מובלטים ההבדלים בין המועדות השונים שאינם מופיעים כיחידה שלמה.

ב. אם נתייחס להפסקת רצף הציוויים ההלכתיים הניתנים למשה רבנו מאהל מועד, ונוציא מהתמונה את פרקי המצוות שמקורם מהר סיני והודבקו מסיבה כלשהי בספר ויקרא, תתקבל תמונה פשוטה של מבנה ספר ויקרא:

חטיבה א: דיני הקרבנות (א-ה)[2]

חטיבה ב: מעשה המילואים והיום השמיני (ח-י)

חטיבה ג: פרקי המצוות, החוקים, והמשפטים (יא-כד)

נספח המקלל ודיניו (סוף כד)[3]

ג. ייתכן שעלינו לחלק את חטיבה ג לשתי חטיבות משנה, על פי אותו עקרון מנחה, מפני שפרק טז מייחס עצמו במפורש למות בני אהרן "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן"; הדבר נכון גם מצד תוכנו: וְלֹא יָמוּת, וגם מצד דיניו (הדמיון בין היום השמיני ליום הכיפורים). ניתן לקבוע שכל הפרקים מפרק יא עד טז, הם יחידה אחת סגורה. פרקים אלה עוסקים בפרטים השונים של דיני הטומאות, והקשר התוכני ביניהם ברור. יתרה מזאת: העיון בקריטריונים הפנימיים גם הוא מוכיח על ייחודם ואחדותם: רק בפרקים אלה, ולמעשה בכולם, מקבל גם אהרן ציווי יחד עם משה, עובדה שכשלעצמה יש בה כדי להעיד על המכנה המשותף ביניהם. אם כן הוא, נשכלל את הצעת החלוקה:

חטיבה א: דיני הקרבנות (א-ה)[4]

חטיבה ב: מעשה המילואים והיום השמיני (ח-י)

חטיבה ג: פרקי הטומאות ופרקי הטהרה מהטומאות: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יא-טז)

חטיבה ד: מצוות, חוקים ומשפטים (יח-כד)

ננסה להסביר את שגילינו. בפרקים יא-טו (וגם בציווי על שתויי יין), מצטווה אהרן יחד עם משה. כידוע, מכונה ספר ויקרא: "תורת כוהנים", ובאמת, גם דיני הקרבנות בראשיתו, וגם דיני הטומאות, והקדשים והמומים בפרקים כא-כב, הם בבחינת תורת כוהנים. אם כן, מדוע על דיני הקרבנות הראשונים ודיני הכהונה האחרונים מצטווה משה לבדו, ועל דיני הטומאות והטהרות (פרקים יא-טו) מצטווים משה ואהרן יחד? התשובה פשוטה היא: באשר לקרבנות ודיני הכוהנים עצמם, אהרן והכוהנים אינם אלא משרתים: הם פועלי המקדש, ועליהם מוטל לעשות ככל הדברים אשר יצוּווּ. מבחינה זו, אין הבדל עקרוני בין המוטל עליהם ובין המוטל על כל איש ישראל כשהוא מצטווה, ולכן משה רבנו מצווה אותם. באשר לדיני הטומאה מעמדם שונה. או אז, הם אינם רק פקידים או משרתים, אלא עליהם מוטל לקבוע את הטומאה ולהורות בה. כאן, כמו משה, אהרן ובניו אינם רק מבצעי תפקידים אלא נוטלים הם חלק בעיצוב והפעלת דיני התורה עצמם. לכן, כאשר תפקידם להיות מורי הוראה, הקב"ה מצווה את אהרן באופן ישיר. זו גם הסיבה, ששתי פרשיות בתוך דיני הטומאה צווה עליהם משה לבדו: היולדת, וסדר טהרת המצורע. באשר ליולדת: זו טומאה פשוטה, ללא ספק, ולכן אין בה בעיה של הוראה. באשר לתורת טהרת המצורע: כאן הכוהנים שבים להיות משרתים שמוטלת עליהם עבודה: להקריב, להזות וכו', ולכן שוב אין הם בגדר שותפים לציווי, אלא מצטווים בלבד, ולכן יצווה זאת משה להם, כמו את שאר התורה.

נראה, כי חטיבת פרקי הטומאות נמצאת במקומה, לא בגלל פרשת נדב ואביהו, הנמצאת לפניה, כפי שפירשו רבים; אלא כהמשך ישיר של פרקי המילואים, שבהם הוכשרו הכוהנים לעבודתם. ההכשרה במילואים הייתה אימון על עבודת הקרבנות, כלומר: הכשרתם כמשרתים/פועלים. אחרי שנחנך המשכן, הם מצטווים להיות גם מורי הוראה, האחראים על טומאות בני ישראל ושמירת המקדש מטומאותם: "לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר" (יד,נז), "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם" (טו,לא).

לכאורה, גם איסור שתיית יין עליו מצטווה אהרן, אינו נגזר בהכרח ממות נדב ואביהו, אלא מחובתם של הכוהנים להורות החייבת להיעשות בלא שכרות: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (י,י. פרשת שתויי היין.)

ד. מניתוח זה יוצא גם, שפרשת המאכלות האסורים היא קודם כל פרשת טומאות האוכלין, ורק באופן משני היא עוסקת באיסורי אכילה, שהרי היא חלק מחטיבת פרקי הטומאה.. בנקודה זו יש הבדל ברור בין פרקי איסורי המאכלות בספר ויקרא לבין ספר בדברים ואכמ"ל.

ה. פרק טז, העוסק בכניסת הכוהן הגדול לבית קדשי הקדשים, משמש בשני תפקידים:

מחד גיסא - הוא סוגר את פרשת נדב ואביהו והחששות שעוררה.

מאידך גיסא - הוא חותם את דיני הטומאות, על ידי מעשה הכפרה הכללי עליהם הקשור בכניסת כהן גדול לפני ולפנים: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" (טז,טז). עיקרו של פרק טז, אינו בפרשת יום הכיפורים, לפי הקשרו, אלא בכפרה על הטומאות. הציווי על יום הכיפורים מופיע רק בסוף הפרשה, וכפרת החטאים הכללית כביכול "תופשת טרמפ" על ההקשר המקורי של הכניסה: כפרת הטומאות.[5]

ו. כמה הערות על היחידות שדילגנו עליהם, ונראה כאילו אינם נמצאים במקומם (מספרי היחידות לפי הסימון שלי למעלה):

1. פרקים 5-9 (פרקים ו-ז): זו תורת הקרבנות מצד תפקיד הכהונה. מקורה של זו מהר סיני, והיא ניתנה לפי האמור בסופה יחד עם הציווי על המילואים, והסיבה ברורה: המילואים תפקידם להכשיר את הכוהנים לשירות בעבודת הקרבנות על ידי חניכה ואימון, ולכן יש לצוותם מראש גם על פרטי עבודתם וזכויותיהם. מבחינה זו, הציווי קודם לעשיית המשכן כמו כל הציוויים המכינים את המשכן ועבודתו שמקומם בספר שמות. פרקים אלה הודבקו פה מפני שספר שמות אינו עוסק כלל בתורת הקרבנות, והתורה בחרה לוותר על המיקום הנכון כרונולוגית, והעדיפה להדביק את קובץ דיני הקרבנות של הכוהנים, ליד הקובץ המקביל לו העוסק באותם קרבנות מבחינת הישראל המקריב (פרקים א-ה), כדי לעסוק בכל דיני הקרבנות בבת אחת.

2. ביחידה 11 (פרק י) צוּוה אהרן על איסור שתויי יין. הציווי כאילו תחוב באמצע סיפור פרשת היום השמיני, שהרי לאחריו ביחידה 12 אנו מוצאים כמה השלמות לפרשת היום השמיני. מדוע לא סיימה התורה את הסיפור, ופנתה לציווי על היין? כבר אמרנו, שהציווי על היין מהווה מעין מבוא לכל הפרקים העוסקים בתפקידם הבכיר של הכוהנים בתחום הטומאות. אם התורה בחרה למקם את הציווי לאהרן באמצע היום השמיני, היא רצתה כנראה לקשרו למאורע שאירע בו, ולחשש שכניסה בשכרה מביא למוות. מכאן למדו חז"ל שנענשו נדב ואביהו על שנכנסו שתויי יין, שכן אחרת לא היה צריך להפסיק באמצע העניין.

3. יחידה 20 (פרק יז) העוסקת באיסורי הדם, אינה חלק מהפרשיות הקודמות, אבל גם אינה חלק מהפרשיות הבאות אחריה. היא עוסקת באיסורים וחובות הקשורים בקרבנות ובאהל מועד, אך גם בחובות אחרות כמו כיסויי הדם ואיסור אכילתו, שיש להן משמעות גם בלי קשר למקדש. מהפתיחה שבראש פרק יח נראה, שהמסה העיקרית של המצוות מתחילה רק אחר כך. מה אם כן תפקידה ומקומה של יחידה זו? נראה שהיא מהווה חוליה מקשרת, מעין גשר, בין שלוש החטיבות הראשונות של הספר, שכולן עוסקות מזווית זו או אחרת - במקדש: קרבנות, מילואים ושכינה, טומאות; לבין החלק האחר העוסק בחוקים ומצוות שבגבולין. איסור שחוטי חוץ מגדיר את החובה לעבוד את ה' בזבח רק במקדש, אך הוא מתקשר גם לאיסורים כללים, שאין להם זיקה למקדש, אלא לערכים אחרים: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא" (יז,יא).[6] כיוון שמדובר באיסורים הממוקמים בתווך שבין המקדש לגבולין, קבעה אותם התורה בין החלק הראשון של הספר (שלוש החטיבות הראשונות) העוסק במקדש, לבין החלק השני של הספר, העוסק בגבולין.

4. יחידה 36 (פרקים כה-כו) אינם חלק מבסיס הספר, אלא הובאו אליו מהר סיני. מדוע הם כאן? על כך הארכנו בשיעור לפרשת בהר (פורסם גם במשפטים). באופן כללי, התורה רצתה שהברית ובה הברכות והקללות, אשר נכרתה היסטורית בהר סיני, תכלול גם את קובצי המצוות של ספר ויקרא, אף שכרונולוגית הם מאוחרים יותר. לכן, בסופו של עניין, המיקום ה'ספרותי' של חתימת הברית הוא בסוף ספר ויקרא, ולא בספר שמות.

5. יחידה 37 (פרק כז - האחרון בין פרקי הספר) - העוסקת בחרמות והקדשות, גם היא צוותה מהר סיני. היא גם לא חלק מהברית, כיוון שמיקומה אחרי חתימתה. מה מקומה כאן? נראה, כי כיוון שמדובר בתחום וולונטארי, דהיינו: מי שרוצה בכך יכול להחרים או להקדיש, אין הוא מהווה חלק מהברית הכוללת חובות בלבד. הזיקה שלו לפרשת השמיטה נובעת מסיבות הלכתיות פנימיות: החישוב של ערך הקדשת שדה תלוי ביובל, וכך גם דינים נוספים הקשורים במעמד השדה המוקדש (חזרתו ביובל וכו'). מכאן, שפרשה זו היא למעשה חלק מדיני היובל שנזכרו ביחידה הקודמת (פרק כה), אלא, שכאמור, מפני שאין מדובר בחובות, הם לא הופיעו יחד עם דיני היובל במקומם, בתוך הברית, אלא מחוצה לה ובסמוך לה.

ז. נסיים את העיון הזה, במבט על חטיבות המשנה המרכיבות את החטיבות הגדולות, אותן אנו מזהים לפי הפתיחות והחתימות החורגות מ"וידבר" לבד (הודגשו בסקירה המפורטת למעלה):

חטיבה א: מתחלקת כאמור לשתיים:

פרקים א-ה: דיני הקרבנות כולם מצד המקריב, אשר צוו באהל מועד.

פרקים ו-ז: השלמת דיני הקרבנות מצד הכוהנים, אשר צוו בהר סיני.

חטיבה ב: היא סיפור שלם ורציף, ועל ההפסקה היחידה; ציווי שתויי היין, כבר כתבנו.

חטיבה ג: מתחלקת היטב ובאופן ברור לארבע חטיבות משנה, לפי הנושאים העולים בה:

טומאות בעלי החיים ואיסוריהם.

צרעת

טומאות הגוף

כניסת כהן גדול לכפרת הטומאות וכו'.

חטיבה ד: כאן החלוקה קשה יותר, אף שהיא ברורה ומובנת באופן כללי. נציע כאן רק הצעה ראשונית:

יחידה 21: פרשת העריות (פרק יח)

יחידות 22-23: פרשת קדושים ועונשי העריות והכרוך בהם (יט-כ)

יחידות 24-28: הלכות כוהנים והנספח להם מן הקרבנות (כא-כב)

יחידות 29-33: פרשת המועדות

שימו לב: הצעתי זו אינה מסתמכת על טענות לגבי זהות נושאים וכדו', אלא על החלוקה שקבעה התורה עצמה בתבניות הפתיחה והחיתום שלה. מכאן, שעלינו לנסות כעת ולהבין את ההיגיון של החלוקה, לאור הקריטריונים הללו.

נעיר על כמה שאלות (ויש נוספות) הדורשות ביאור לאור החלוקה:

מדוע הבחינה התורה כחטיבה בפני עצמה את עונשי העריות (פרק כ) מדיני העריות (פרק יח) , וחצצה ביניהם בנושא אחר (קדושים - פרק יט)? מדוע עונשי העריות מהווים חטיבה אחת יחד עם הדינים החברתיים של פרשת קדושים ולא עם איסורי העריות שלפניהם?

כיצד מתקשרים דיני הכוהנים של חטיבה ד-3 עם הנושאים שלפניהם ואחריהם, ומדוע אינם חלק מאחת משלוש החטיבות הראשונות, העוסקות במקדש ובכהונה? כנ"ל לגבי מעט דיני הקרבנות המופיעים באותה פרשה.

יחידה 34 שלאחר דיני המועדות, עוסקת בדיני המנורה ולחם הפנים. קשה להבין את מיקומה הנפרד, שלא במסגרת שום חטיבה כללית, לא בספר שמות שם נאמרו דיניהם, לא בתחילת ויקרא ולא כחלק מהלכות הכהונה שהובאו בפרקים כא-כב. מדוע אם כן הם שם?[7]

ולבסוף: האם פרשת המקלל היא נספח סיפורי שפשוט הובא בסוף חטיבה ד של הספר, או שיש לה איזה תפקיד במיקומה דווקא כאן?

שאלות אלה ואחרות זקוקות עדיין לביאור, ותשובות עליהן לכל היותר נרמזו בדברינו למעלה. חלקן תבואנה על מקומן בשלום בשיעורים הבאים, בעזרת ה', וחלקן יישארו פתוחות לעיונכם. עליהן יש להוסיף את הצורך לבאר את חלוקת היחידות הקטנות, שהיא מעניינת ושונה מהמוכר לנו. כך חלוקת פרשת הקרבנות, שמעידה על תפישה שונה מהרגיל, וכך חלוקת פרשת המועדות למשל, שלפיה יש לחלק את המועדות כך: שבת ופסח, עומר ובכורים (שבועות), יום הזיכרון, יום הכיפורים, סוכות. לא חלוקה לרגלים ולימים נוראים, הפרדה בין פסח לעומר, ובין פסח לשבועות, איחוד בין פסח לשבת, הפרדה בין ראש השנה ויום הכיפורים; הפתעות רבות, שאת כולן עלינו לנסות לבאר, ובעזרת ה' נעשה זאת בפעם אחרת.

 

[1] מטבע הדברים, יש צורך לקצר, ולכן לא נוכיח כל דבר. כדאי לעקוב עם תנ"ך. בכל מקום שמופיע דיבור רגיל למשה: "וידבר ה' אל משה לאמור", לא ציינו זאת, והבלטנו רק את החריג.

[2] פרקים ו-ז צווּ מהר סיני, ולכן דילגתי עליהם.

[3] פרקים כה-כז ניתנו בהר סיני. לטעם הדבקתם כאן ראו בשיעור על פרשת 'בהר' שנשלח לכבוד פרשת משפטים, ויישלח בעז"ה גם בעיתו.

[4] פרקים ו-ז צוו מהר סיני, ולכן דילגתי עליהם.

[5] אין זו תמונה מלאה. בעז"ה אצייר כזו בשיעור על פרשת אחרי מות.

[6] ראו על פרק זה ואיסורי הדם בהרחבה בשיעור הבא בעז"ה.

[7] ייתכן שהתורה רצתה לשייך את עבודת המנורה והשולחן למערכת של קדושת הזמן, בה היא עוסקת בפרק כג - בדיני המועדות. אמנם דיני המנורה ולחם הפנים (הקשור בשבת עליה דובר לעיל) אינם קשורים למקראי קודש ולהלכות ימים טובים באופן ישיר, ולכן הובאו כנספח לחטיבת קדושת הזמן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)