ויקרא | אדם כי יקריב מכם

הפרשה שלנו פותחת את ספר הקרבנות בציווי ההקרבה:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַ-ה'"   (א', ב')

הניסוח, ובמיוחד השימוש במילה 'אדם', עורר את פרשני המקרא לעמוד על הלשון המיוחדת הזו. יש שכתבו שלשון זו באה להוציא מהאפשרות של הקרבת קרבנות אדם:

"ומפני זה התחילה פרשת הקרבנות במלת "אדם", לומר כי אדם יהיה המקריב ולא הקרבן"  (רבינו בחיי שם)

במדרשים מצאנו פירושים אחרים.

ב. לרבות גרים

בספרא נאמר:

"אדם, לרבות את הגרים"    (ספרא דבורא דנדבה ב)

על לימוד זה מביא רבינו את קושיית בעל קרבן אהרן[1]:

"למה הוצרך לרבות גרים כיון דקיימא לן (מנחות עג:) מקבלין מגוים וכו' "  (אור החיים א', ב')

אם מקבלים קרבנות מן הגויים, מדוע יש לרבות את הגרים – הרי בוודאי הם לא גרעו מן הגויים? השיב בעל קרבן אהרן:

"והעלה שסלקא דעתך למעט אותם כיון שנכנסו בגדר ישראל, ומצינו שמיעט הכתוב בישראל דכתיב מכם ולא כולכם לזה הוצרך לרבות..."   (שם)

לאחר מכן, רבינו מסביר שאם היה כתוב ריבוי אחד בלבד, היינו לומדים ממנו לגרים ולא לגויים – לכן יש צורך בשני הריבויים. העובדה שיש צורך בריבוי של גרים מעלה שאכן הייתה הווה אמינא שגרים אינם יכולים להביא קרבן. מדוע שתהיה הווא אמינא כזו? נראה שהתורה מודעת לאפשרות הזו, שהרי בכמה מקומות התורה אכן ריבתה בפירוש גרים בהקרבת קרבנות. בפרשת אמר נאמר:

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַ-ה' לְעֹלָה" (כ"ב, י"ח)

וכן בפרשת שלח:

"וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה' כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה" (במדבר ט"ו, י"ח)

בכמה דברים מצאנו שאכן גר שונה מישראל, למשל ישנה דעה שקהל גרים לא איקרי קהל (ראה יבמות נז., יבמות עט. ועוד) מכאן עלתה ההבנה שאולי גם בשאר דיני קרבנות יהיה הבדל. באה התורה ללמדנו שבעניין זה גרים וישראל אחד הם.

ג. מתרחק מגזל כאדם הראשון

רוב הפרשנים הבינו שמילת 'אדם' הנאמרת כאן מפנה אותנו לאדם הראשון. בפסיקתא למדו מאדם הראשון דין פרטי בדיני הקרבנות – שלא ניתן להביאם מן הגזל:

"אדם כי יקריב. ומפני מה אמר אדם, אלא אמר הקדוש ברוך הוא מי שרוצה להקריב לפני יעשה כאדם הראשון, שלא הקריב מן הגזל, לפי שאני שונא גזל בעולה (ישעיהו ס"א, ח')" (פסיקתא זוטרתא על אתר)

בניגוד למובא במדרש, בגמרא האיסור להביא קרבן מן הגזל נלמד דווקא מהפסוק במלאכי:

"משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה, גזול דומיא דפסח, מה פסח לית ליה תקנתא - אף גזול לית ליה תקנתא"   (סוכה ל.)

גם שם הגמרא מזכירה את הפסוק שלנו, אך מדייקת דווקא מהמילה "מכם" שהקרבן צריך להיות מבעלות האדם. הגמרא מבינה שפסוק זה נאמר על קרבן גזול לפני ייאוש הבעלים, ולכן הוא אינו שייך לאדם אותו הוא מביא:

"בשלמא לפני יאוש - אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא, ולאו דידיה הוא. אלא לאחר יאוש - הא קנייה ביאוש! אלא לאו - משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה"      (שם)

לאחר ייאוש מבינה הגמרא שהקרבן אסור מדין 'מצווה הבאה בעבירה', דהיינו דרך השגתו של הקרבן הייתה בעבירה ולכן הוא אינו רצוי.

לכאורה הלימוד מהפסוק במלאכי נובע מדמיון בין קרבן פיסח לקרבן גזול. כמו שלקרבן הפסח אין תקנה, כי יש מום בחפץ של הקרבן, כך גם קרבן גזול. ויש לשאול – הרי לאחר ייאוש הקרבן הגזול כבר שייך לגזלן, ומדוע המום עדיין ניכר בו? נראה שזה בדיוק החידוש של הגמרא – מעשה הגזילה הוא לא מעשה שהיה ועבר, הוא עדיין ניכר בקרבן. הקרבן פסול לא בגלל הזהות שלו כקרבן ששייך לאחר, אלא בגלל חוסר שביעות הרצון של הקדוש ברוך הוא מדרך השגת הקרבן.

נדמה שלנקודה זו רומז המשל שמובא בגמרא לאחר מכן. המשל מתייחס לשאלה תאולוגית – הרי כל העולם שייך לריבונו של עולם, אז מדוע הגזל בעייתי בשבילו?

"ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה. משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שונא גזל בעולה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל"    (שם)

המשל מלמדנו שאכן ל-ה' אין בעיה עקרונית עם החפץ הגזול, אך בשביל ללמד אותנו את היחס הנכון לממון הוא מתייחס אליו כבעל מום – כאילו החפץ עצמו פגום.

ד. חוטא כאדם הראשון

במדרש תנחומא הלימוד מאדם הראשון נלקח למקום מעט אחר:

"למה אמר אדם ולא אמר איש, ירצה לומר כי יחטא האדם כמו אדם הראשון שהתחיל לחטוא יקריב קרבן"   (תנחומא ויקרא ח')

רבינו בפירושו מתייחס ללימוד הזה מהתנחומא ומסביר מה עומקו של חידוש המופיע בה:

"וכוונת המדרש היא כי בא ה' להתנהג עם בני ישראל מה שלא נהג כן עם אדם הראשון, כי אדם הראשון חטא ונקנסה עליו מיתה ולא הועיל לו הבאת קרבן, ולהם יועיל"   (אור החיים א', ב')

ואכן, לא מצאנו שלאדם הראשון ניתנה אפשרות לכפרה בניגוד לבני ישראל בפרשתנו. הדברים מעלים שאלה קשה – מדוע אכן שונים אנחנו מאדם הראשון? למה אדם הראשון לא 'זכה' לאפשרות להביא קרבן ונאלץ לשלם בעונש על חטאו, בעוד לנו ניתנה האפשרות הזו לכפרה?

משיב רבינו:

"ואומרו שהתחיל לחטוא, נתן הטעם למה לא נהג ה' כמו כן עם אדם הראשון, כי אדם התחיל לחטוא ולא קדם לו בחינת הרע להכריחו לחטוא, מה שאין כן הבאים אחריו כבר קדם להם בחינת החטא בנפשם, וזה לך אות הברית אשר ערל בשרו וצוה ה' למול מה שלא היה כן לאדם הראשון"   (שם)

רבינו כאן הולך בשיטה שמצאנו אצלו פעמים רבות, לפיה אדם מורכב מטוב ורע – חטאיו באים מכח הרע הטמון בו. אותו כח רע מגיע כתולדה מחטאו של אדם הראשון, שהרי לפני כן הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כולו בטוב (ראו בראשית א'). ממילא, כאשר העולם כולו בטוב אין 'תירוץ' לאדם הראשון מדוע הוא חטא, ולכן גם אפשרות הכפרה בקרבן לא עומדת לרשותו. מה שאין כן לנו, צאצאיו, בנו כבר חתום אות החטא, ועל כן אפשרות הכפרה ניתנה לנו שכן יש לנו 'תירוץ' מדוע חטאנו. הראיה שמביא לכך רבינו היא מברית המילה – שאדם הראשון נולד ללא ערלה המסמלת את כוחות החטא.

ה. בדרך הרמז – האדם הוא משה רבינו

בדרך הרמז מסביר רבינו שייתכן שה'אדם' עליו מדובר כאן אינו האדם הראשון אלא דווקא משה רבינו. ה' בחר לרמוז בתחילת פרשיית הקרבנות נקודה משמעותית מאוד הנוגעת להנהגתו של משה את עם ישראל:

"ובדרך רמז יכוין על זה הדרך, לצד שראו שהקריב ה' את משה אליו ויקרא לו מתוך כולם ועשה יקר וגדולה למשה, לזה אמר אדם כי יקריב כל כך הקרבה לשכינה אין זה אלא מכם פירוש מצד ישראל כי באמצעותם היא ההגשה, וכמו שכתבנו למעלה שלא היה מדבר ה' עמו אלא בשביל ישראל, וצא ולמד ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים נתרחק מעליו הכבוד ולא דבר אתו אלהים"    (שם)

מסופר על אדמו"ר אחד שהיה מאריך בתפילתו וכל שבת בבוקר, לאחר שכל החסידים בבית הכנסת כבר סיימו את תפילתם היה האדמו"ר עומד וממשיך להאריך בתפילה כלפי שמיא. שבת אחד חשבו החסידים בינם לבין עצמם: "רבינו צדיק ומאריך בתפילתו, אך אנו, חבל על הזמן אותו אנו מכלים בצפיה לרבינו שיסיים את תפילתו. הבה נלך לביתו נאכל קמעה וננוח קמעה ולאחר זמן נשוב לבית הכנסת ונמשיך את התפילה לאחר שרבינו יסיים את תפילתו". אמרו ועשו. בשבת בבוקר לאחר שסיימו את תפילת העמידה הלכו איש איש לביתו וכבר לחזור לאחר כמחצית השעה. כשהם חזרו, להפתעתם הם ראו שרבם האדמו"ר סיים זה מכבר את תפילתו וישב במקומו. שאלו החסידים: "רבינו? הלא כל שבת בשבתו אתה מאריך בתפילתך כשעתיים ושלש ומדוע זה מיהרת לגמור"? ענה להם הרב: "את כל כח התפילה שלי אני מקבל מכם, התפילה אינה רק שלי אלא גם שלכם, כשאתם אינכם כאן איני יכול להתפלל כראוי".

סיפור חסידי זה קולע לנקודה אותה רבינו מעלה כאן. בני ישראל עתידים להתלונן על משה מנהיגם ולטעון שהוא נוהג כבוד רב בעצמו ממניעים אישיים. כך יהיה בפרשת קרח, כאשר קרח ועדתו יטענו כלפי משה ואהרן "ולמה תתנשאו?", וכך יהיה במרים שדיברה עם אהרן באחיה משה על כך שהוא פירש מאשתו. על פי הרמז שרבינו מוצא בפסוקים, כבר כאן הקדים ה' תרופה למכה והסביר כי כל הכח והשררה שניתנה למשה רבינו ניתנה לו למען ישראל ומכוחם בלבד.

רבינו מדגיש נקודה זו במקומות נוספים. כך למשל, כאשר משה מתבשר על חטא העגל, ריבונו של עולם אומר לו "לך רד" – ומסביר רבינו:

"וכן הוא אומר (י"ט, י"ד) וירד משה מן ההר, וצריך לדעת אופן ירידה זו מה היא, ואולי שהודיעו כי כל מעלתו היתה בשביל ישראל ומעתה שחטאו לא ישיג הנבואה כמחזה הראשון"  (אור החיים ל"ב, ז')

יסודה של נקודה עמוקה זו היא בכך שהמנהיג לא מנהיג בשביל תאוותו ונהנתנותו, אלא כשליח של עם ישראל כולו. תפיסת המנהיגות בצורה כזו מובאת גם בגמרא בהוריות, כאשר רבן גמליאל מבקש למנות את רבי אלעזר בן חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא למנהיגי ציבור הם מסרבים לבוא:

"כשעלה, שלח להם ולא באו, חזר ושלח ובאו"    (הוריות י.)

רבן גמליאל מבין שהסירוב נובע מתוך ענווה וחוסר רצון לקבל טובה מן הציבור, ולכן הוא מסביר לשני התנאים הללו:

"אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, שנאמר: וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה"  (שם)

המנהיג היהודי אינו שורר על עמו אלא עבד לעמו.

ייתכן שדבר זה נעוץ כבר בתחילת הנהגתו של משה רבינו את ישראל. משה רבינו כבן בית בארמון פרעה מסתובב בין העבדים ויוצא לראות את שלום אחיו. כאשר הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי, הוא נחלץ לעזרתו במחיר כל חייו הטובים והנוחים. גם לאחר מכן, כאשר משה מתיישב במדין ונושא לאישה את בת כהן מדין, הוא מוותר על מעמדו שם וחוזר למצרים, המקום בו מבקשים להרוג את נפשו, בשביל עמו. אם כן, כבר תחילת הנהגתו של משה עמדה בסימן וויתור על הכבוד בשביל ישראל, ממילא פשוט להבין כיצד שאר הנהגתו את ישראל הייתה אך ורק מכח העם.

ו. אדם – כל אדם מישראל

בפירוש נוסף על דרך הרמז, דורש רבינו את הפסוק על הקרבת כל אחד מישראל לאביו שבשמיים:

"עוד ירמוז לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא קרבן ל-ה', כי על ידי חטא האדם יפרד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים דכתיב (דברים ד', ד') ואתם הדבקים ב-ה' ויהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה, והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר ויתאוה לקרב אותם אליו, וצוה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו" (אור החיים שם)

רבינו דורש כאן את הפסוק כהקרבת הלב אל הקדוש ברוך הוא ולא כהקרבת הקרבן. כאשר אדם מקרב אנשים אחרים מישראל לאביהם שבשמיים, בעצם הוא עושה את עבודת הקרבן – מקרב בין ישראל לאביהם שבשמיים. הרמב"ן בפרשתנו מסביר את שמות הקרבנות הבאים על חטא (חטאת ואשם) בדרך הזו:

"והנראה בעיני, כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון האשימם א-להים (תהלים ה', י"א), ויאשמו נאות מדבר... וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ', ט"ז)"  (רמב"ן ויקרא ה', ט"ו)

בשני המקרים מדובר על סטייה קלה מן הדרך – או סטייה מוחלטת שמחייבת אבדן בקרבן אשם או סטייה קלה שמחייבת תיקון בקרבן החטאת. הקרבן מתקן את הריחוק הזה. כך גם אדם שמקרב לבבות ישראל לאביהם שבשמיים, פועל פעולה דומה לזו של הקרבן. ממשיך רבינו ומסביר שאכן יש קשר בין הדברים, ומי שמזכה את הרבים לא יזדקק להביא קרבן מן החי:

"אדם, דקדק לומר אדם לשון חשיבות כאמור בזוהר (תזריע מח) כי יקריב ואת מי יקריב פירש הכתוב ואמר מכם מן הפחותים שישנם בכם אשר פשעו ב-ה' ויאמרו לא-ל סור ממנו ונתרחקו מדביקותו יתברך את זה יקריב, ולזה יקרא קרבן ל-ה' כי יקריב נצר מטעיו קודש לשרשו, ואדם כזה אין צריך להביא לא נדר ולא נדבה גם אין מציאות להביא לו חטאת ולא אשם, על דרך אומרם ז"ל (אבות ה') כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ואם אין שוגג אין קרבן, ואחר שגמר אומר מעשה קרבן הנכבד והמעולה אמר מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם דבר זה ישנו בכל אדם כי לא כל ישיגו בחינת רבים השיב מעון"  (אור החיים שם)

אנחנו יכולים ללמוד מדבריו שגם בימינו, כאשר עבודת הקרבנות במקדש נעדרת, אל לנו להתייאש – עדיין אנו יכולים ליצור את אותה פעולת התקרבות לריבונו של עולם על ידי הקירוב של הרחוקים ממנו. ויהי רצון שנזכה.