השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת תזריע-מצורע ה'תשפ"א. סיכם יונתן אוסטר, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה

פרשות תזריע-מצורע עוסקות בשלושה נושאים עיקריים: תורת היולדת, תורת המצורע ותורת הזב והזבה. על מנת לחזור לעולם הקדושה נדרש מארבעתם לעבור תהליך של היטהרות מן הטומאה הכולל גם הבאת קרבן.

מדוע יש להביא קרבן? במבט ראשון, נראה שהקרבנות באים לכפר על מאורע לא-טבעי של יציאת טומאה מן הגוף, כתוצאה מחטא או מקלקול אחר.

רעיון זה מסביר היטב את הבאת הקרבנות על ידי המצורע, הזב והזבה. אך עדיין לא ברור מדוע על היולדת להביא קרבן – הרי לידה איננה מאורע רע ואפילו לא חריג; להיפך, תהליך ההריון והלידה הוא טבעי ואף מבורך. אמנם בלידה שמוסיפה חיים לעולם מתרחש גם צמצום החיים בעולם, במובן שהעובר שהיה ברחמה של היולדת פורש ממנה, ואם כן היה מקום לטהרה על כל לידה, אפילו ב'לידה יבשתא' שאין בה דם. ועדיין, לא מובן הצורך בקרבן, המביע מדרגה נוספת בתהליך, מעבר להיטהרות גרידא, של התקדשות.

 

שבועת היולדת

כבר חז"ל נדרשו לשאלה זו, וכך מובא בגמרא במסכת נידה משמו של רשב"י:

"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן". (נידה לא:)

עם זאת, כבר רב יוסף דחה הסבר זה בגמרא שם, והסביר שהפתרון לבעיה זו איננו בקרבן אלא "בחרטה תליא מילתא", כלומר שיתיר לה חכם את שבועתה, ועוד, שלפי הסבר זה היה על היולדת להביא קרבן שבועה, ולא קרבן מיוחד של יולדת.

ניסוח מרוכך יותר של הרעיון נמצא במדרש בראשית רבה:

"דבר אחר, 'ואל אישך תשוקתך' – בשעה שהאשה יושבת על המשבר אומרת איני נזקקת לביתי עוד מעתה, והקב"ה אומר לה תשובי לתשוקתך תשובי לתשוקת אישך, ר' ברכיה ר' סימון בשם ר' שמעון בן יוחי לפי שריפרפה בליבה לפיכך תביא קרבנה מרופרף ולקחה שתי תורים או שני בני יונה". (בראשית רבה כ', ז)

לא מדובר אם כן בשבועה ממש, אלא בהלך רוח, בתחושות פנימיות המלוות את תהליך הלידה, בעקבות הקללה "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ" (בראשית ג', טז).

אם כן, הקושיות שציין רב יוסף על שיטת רשב"י כבר אינן קשות לפי הניסוח שמופיע במדרש, שכן כבר לא מדובר שבועה ממש. עם זאת, עוד לא הגענו ליעדנו, שכן עדיין לא ברור מה טיבו של קרבן היולדת.

 

הפלא שבלידה

בעקבות דבריו של רשב"י, נראה לי שייחודה של הלידה – המחייב קרבן – נובע מן הפלאיות שיש בה. כדי להסביר זאת, יש להקדים ולפרט מה הפלא שיש בלידה.

קודם כל, בפרשתנו התורה מדגישה ומבליטה את הלידה לא כתהליך אלא כאירוע של מפץ, של 'הרה ויולדת – יחדיו': "כִּי תַזְרִיעַ – וְיָלְדָה" (ויקרא י"ב, ב), כך היה כנראה בראשית הבריאה,[1] וכך הבטיחונו חז"ל שעתיד להיות.[2]

זה המצב האידיאלי. אך המציאות הנוכחית איננה "כִּי תַזְרִיעַ – וְיָלְדָה", אלא 'תזריע – והרתה', תשעה ירחי לידה, הכרוכים בסיכונים עצומים, ורק אז מתרחשת הלידה עצמה, שגם בה יש סיכונים לא-מבוטלים, כפי שהעירו חז"ל בעצמם, על נשים ש"מתות בשעת לידתן" (שבת ב', ו).

ברוך ה', התעצמנו מאז: בימינו נתגלו תעלומות מופלאות של התפתחות הוולד בכל תהליך ההריון על התהליכים המורכבים שבו, ועל כל שלבי ההתפתחות העוברית, וכך גם הומצא האולטרסאונד, שמאפשר מעקב גם של האם אחרי כל התהליך.

גם חז"ל עמדו על הפלא שבהריון ובלידה:

"דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו – לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת". (נידה לא:)

ושוב, המודעות לפלא הלידה עוצמתית היום שבעתיים לאור התפתחות הידיעות שלנו על התהליך ובכלל יכולת המעקב אחריו.

עם זאת, חז"ל לא הסתפקו בניתוח הסכנה הפיזית שבהריון, וממילא בפלא שבהתפתחות הפיזית. חז"ל התייחסו אליו גם מזווית אחרת, רוחנית, ועליו דרשו את דבריו של איוב "מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱ-לוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי" (איוב כ"ט, ב). בנוסף לפלא הגשמי שבהריון, הם ראו כאן גם פלא רוחני, שמתבטא בהכשרה הרוחנית של הוולד קודם צאתו לעולם, וכך ממשיך רבי שמלאי ומתאר את העובר:

"ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר 'מי יתנני כירחי קדם כימי א-לוה ישמרני', ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים – הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר 'ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה', ואומר 'בסוד א-לוה עלי אהלי'. ..וכיון שבא לאויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה". (נידה לא:)

בתהליך מופלא זה, הן במישור הרוחני הן במישור הגשמי, זוכה האדם להיות שותף, ובמיוחד גדול חלקה של האישה באותם "יַרְחֵי קֶדֶם".

אלא שהאדם נוטה להחמיץ את הפלא הגדול הזה, בהתאם לנטייה האנושית לראות את הפלא הא-להי רק בחריגה מן הטבע, כפי שהיטיב לתאר הרמב"ם במורה הנבוכים:

"מה רב עיוורון הבורים ומה מזיק הוא! אילו אמרת לאדם מן הטוענים שהם חכמי ישראל שהא-ל שולח מלאך הנכנס בבטן האישה ומעצב שם את העובר, הוא היה מתפעל מכך ומקבל זאת, וחושב זאת לגדלות יכולת ביחס לא-ל, וחכמה ממנו יתעלה... אבל אם תאמר לו שהאל שם בזרע כוח מעצב הנותן לאברים האלה תבנית ומתאר, שהוא המלאך... – יירתע מזה, כי אין הוא מבין את עניין הגדֻלָּה והיכולת האמיתיות האלה, שהוא ההבאה למציאות של הכוחות הפועלים בדבר, כוחות שאינם מושגים בחושים". (מורה הנבוכים [מהדורת מפעל משנה תורה] ח"ב פרק ו')

הרמב"ם מדגיש בדבריו את העובדה שהקב"ה יצר כוחות בטבע שפועלים ומפתחים את החיים החדשים, ודווקא חוקי הטבע הללו הם ממפעלות ה' הכבירים ביותר. הרמב"ם לועג לטיפשים שיתרשמו אם ישמעו שיש מלאך שה' 'שותל' ברחמה של האישה והוא יוצר את הוולד, ועיניהם טחות מלראות את יד ה' שבחוקים הנפלאים המאפשרים את החיים: ה' נותן בכוח אותה טיפה סרוחה, בכוח השותפות הזו שבין בעל לאשתו, לייצר חיים חדשים, בשותפות עם הקב"ה הנותן נשמה, הנותן את הרוח לאנוש עלי ארץ. בתמצית, אין הטבע אלא פלא גדול של הבריאה. סוד יצירת החיים, ובמיוחד אלה האנושיים, הוא גדול ונפלא.

הפנמת תובנה זו חשובה לכל אחד ואחד מאיתנו, אך חשובה עוד יותר ליולדת – מוטלת עליה חובה מיוחדת לחוש את הזכות העצומה של השותפות עם הקב"ה ביצירת החיים החדשים הבאים לעולם.

 

קרבן היולדת

כעת מובן תפקידו של הקרבן: קרבן היולדת קשור בחטא הראיה הפשטנית "תַזְרִיעַ – וְיָלְדָה"; בראיית הטבע בלבד תוך התעלמות מיד ה' הפועלת והיוצרת.

זו התפישה שבא הקרבן לשנות: הקרבן מלמד אותנו שבעומק העניין דווקא מתוך הטבעיות של הלידה היא מראה על עוצמת הכוחות הא-להיים, ועל המתנה הגדולה שהוא נותן ליולדת בהיותה שותפה בתהליך גדול זה.

לא המלאך הוא היוצר, אלא היולדת – בשותפות עם ה', וכדברי היולדת הראשונה, "קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד', א). האישה הנשבעת או ה'מרפרפת', ואומרת לעצמה שלא תלד שוב, שוקעת בכאב הרגע, במקום להגביה את מבטה אל הזכות שנפלה בחלקה בהבאת חיים לעולם. לכן היא נדרשת להביא קרבן: כדי להתקרב מחדש אל הקב"ה, ולהפנים את התהליך כתהליך שיש בו שותפות, וזכות מופלאה.

המדרש מדגיש שהשקיעה בכאב הרגעי, גורמת להחלטה של היולדת שלא להזדקק עוד לבעלה כדי שלא תלד יותר. גם בזה הקב"ה אומר לה, "תשובי לתשוקתך, תשובי לתשוקת אישך" (בראשית רבה כ', ז): גם זה מנפלאות תמים דעים, שתהיה תשוקה בין איש לאשתו וכך יהיה קיום לעולם. התשוקה אינה טבע ותו לא, אלא יצירה א-להית הנדרשת והמכוונת על ידי הקב"ה כדי שיבואו חיים לעולם. קרבן היולדת נועד להעמקה בהכרה הזו של יד ה' הפועלת ביצירת החיים עלי אדמות, והמבקשת לשתף את האדם בתהליך זה.

אם כן, קרבן היולדת מדגיש את פלאיות הטבע בכלל, ובפרט פלאיות התשוקה והזיווג, ופלאיות ההריון והלידה, כולל התפתחותו הרוחנית של האדם, שהיא החלק המהותי של שותפות האדם עם הקב"ה ביצירה, וזהו עומקם של דברי חז"ל, "שלשה שותפין יש באדם: הקדוש ברוך הוא, ואביו ואמו" (נידה לא.).

הפנמת פלא זה אכן נפגעת בעת הלידה, מתוך הסבל והכאב, ועל כן יש לחדשה – ואת הזיקה לקב"ה –באמצעות הקרבן, שיכשיר את האישה למגע מחודש עם הקודש והמקדש.

הנה כי כן, לא טהרה בלבד לפנינו אלא הכשרה מחודשת להתקדשות, לכינונה מחדש של מערכת היחסים שבין הקב"ה לברואיו – ההפנמה כי אכן "קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'".