תזריע | צרעת ונוכחות שכינה

השיחה ניתנה בסעודה שלישית פרשת תזריע־מצורע ה'תשע"ז, סוכמה על ידי יאיר אוסטר ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

הנושא המרכזי בפרשות תזריע ומצורע הוא דיני טומאה בכלל, ומצורע וצרעת בפרט. זה מעלה שאלה – למה דווקא כאן, בחלקו המרכזי של ספר ויקרא, התורה מקדישה נתח מרכזי כל כך דווקא לענייני טומאה. ספר ויקרא עוסק רובו ככולו בענייני קדושה: החל מקדושת הקרבנות והמשכן, עבור בקדושת ישראל בפרשת "קדושים תהיו" וקדושת הכהונה בפרשת "אמור אל הכהנים", וכלה בקדושת הארץ והחברה בפרשות בהר ובחקותי. מדוע בין ענייני הקדושה השונים התורה עוצרת ומרחיבה בענייני טומאה?

נדמה שהמפתח לפתרון שאלה זו טמון בהבדל בין צרעת לבין שאר הטומאות המפורטות בצמד הפרשיות שלפנינו. לטומאות האחרות – יולדת, זב, נדה, בעל קרי – יש מכנה משותף אחד, והוא הקשר לעולם הטבע. בעיסוקה בנושאים אלה התורה בעצם מכירה בחוסר הנצחיות ובארעיות של עולם הטבע, ומתמודדת איתן בעזרת המושג טומאה, שמשמעותה החמצה או חסרון של חיים.

לעומת זאת, בצרעת אין שום קשר לעולם הטבע. הרמב"ן מאריך להסביר עד כמה הצרעת היא תופעה על טבעית, שמגיעה מן השמים בהשגחה פרטית. ראיה טובה לכך היא שהצרעת יכולה להיות בכל הגוף, אבל גם בבגד או בבית. אדם שיש לו צרעת לא פונה לרופא, אלא לכהן, והוא מחליט מה יהיה המשך התהליך – מסגיר ומחליט, מטמא ומטהר.

בכך, הצרעת מלמדת לא רק על עצמה אלא על הכלל כולו: שכל המחלות, ובעצם כל דבר שקורה בעולם, הוא מאת ה' ובשליטתו.

זה מלמד אותנו לחפש את נוכחות השכינה, את הקדושה, בכל אספקט של החיים. ארץ ישראל קדושה משאר הארצות, שבת קדושה משאר הימים, אבל בכל מציאות החיים שלנו יש קדושה ברמה כלשהי, ועלינו לחפש אותה באופן תמידי.

נקודה זו מסבירה קישור מעניין שקיים בנביאים בין צרעת לבין מלחמה. בהפטרת תזריע אנחנו קוראים על צרעת נעמן, שהיה שר צבא ארם, והפטרת מצורע היא על המצור על שומרון וארבעת המצורעים שהביאו את בשורת הישועה.

מה שמשותף לצרעת ולמלחמות הוא התחושה החזקה שזה דבר ארצי ואנושי, בו אין שום התערבות של הקב"ה. אנחנו יודעים ש"אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהילים קכ"ז), אבל הרבה פעמים קל להתעלם מנוכחות ה'. מוטיב זה שב וחוזר בהפטרות הנ"ל פעמים רבות. זה מתחיל מהשליש, שלא מוכן לקבל את הנבואה בדבר ירידת המחירים, ממשיך במחנה ארם, ששומע רעשים אך לא מסוגל לייחס אליהם הסבר שאינו טבעי. זה דוחק אותם להגיע לידי הסבר קלוש ודחוק מאוד, שישראל אולי שכרו את צבא מצרים או את החתים בכדי שיעזרו להם נגד ארם. מי שיקרא בפרקים הקודמים את המצב הכלכלי והחברתי הנורא בו עמ"י היה שרוי, יתקשה להאמין שארם מוכנים לקבל הסבר דחוק זה ולברוח בגללו. לבסוף, מלך ישראל לא מוכן לקבל את סיפור הבריחה ומשוכנע שזו מלכודת צבאית מתוחכמת במיוחד.

ע"י הסמכת נושאים אלה הנביא מלמד אותנו שהן בענייניו הרפואיים הפרטיים של האדם, והן בניהול מלחמות ואירועים לאומיים, מי שבאמת מנהל את העניינים הוא הקב"ה. התמדת ההשגחה הזאת מעידה על נוכחות השכינה, הקדושה ששייכת לא רק במועדים וזמנים ספציפיים אלא בכל העולם כולו. בשל אותה נוכחות שכינה תמידית, העולם נהיה מקום קדוש, וכך עלינו להתייחס אליו.

נושא נוסף שניתן ללמוד מן פרשיות המצורע הוא לגבי התכונות המאפיינות את המצורע. חז"ל מונים את החטאים שבשלם הצרעת מגיעה:

א"ר שמואל בר נחמני ... על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין. (ערכין טז.)

מה שמאפיין את כל הסיבות האלה הוא האגוצנטריות, האדם שרואה את עצמו במרכז הדברים כולם, הן על חשבון אנשים אחרים והן כלפי הקב"ה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בלשון הרע, שפיכות דמים, גסות רוח, וכן הלאה.

תכונה זו באה לידי ביטוי בהפטרת פרשת תזריע. נעמן מרגיש שהוא מרכז העולם – לוחם דגול, שר הצבא של המעצמה האזורית, משרתים ופקודים רבים לעשות את כל רצונו. זה גורם לו לאגוצנטריות ולאנוכיות, ולכן הוא מצטרע. גם הצרעת לא שינתה מאפיינים אלה באישיותו, וכאשר הוא מגיע לאלישע, הוא לא מבין את ההצעה לטבול בירדן הקטן – הרי יש בדמשק נהרות גדולים ומרשימים הרבה יותר:

הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה: (מלכים ב ה, יב)

תהליך ההיטהרות שלו כולל גם תהליך של חזרה בתשובה, והבנה שהמוקד אינו הוא עצמו. תהליך זה מצליח בסופו של דבר, ואכן חז"ל אומרים (גיטין נז:) "נעמן גר תושב היה".

לעומתו, גיחזי מנסה לקדם את המעמד שלו עצמו, ולוקח תמורה כספית מנעמן מבלי לחשוב על ההשלכות של מעשיו כלפי אנשים אחרים. ממילא מובן שאלישע מקלל אותו "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם".

במשנה בסנהדרין (פרק י, משנה ב) גיחזי נמנה בתור אחד מאלה שאין להם חלק לעולם הבא בדיוק בגלל נקודה זו. חז"ל אומרים שגיחזי היה תלמיד חכם גדול, וזה גם מסתבר, כי הוא היה תלמידו של אלישע. בכל זאת, כיוון שהוא שם עצמו במרכז ולא השכיל לראות את סביבתו, אין לו חלק לעולם הבא.

דמות אחרת המופיעה ברשימה לא יוקרתית זו היא של ירבעם. גם הוא דמות מלאת כוחות ואמביציה, הנבחרת ע"י נבואה להנהיג את ישראל. בכל זאת, כאשר הוא מקבל את הצעת חלומותיו מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו: "אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן", כל מה שמעניין אותו זה "מי בראש". כאשר הוא נענה שדוד יהיה בראש הוא עונה "אי הכי – לא בעינא".

במילים אחרות, "כל זה איננו שווה" לו, כיוון שהוא לא בראש, שזה לא השם שלו שבכותרת, שהוא לא נמצא באור הזרקורים.

מסר זה היה חשוב תמיד, אבל הוא חשוב שבעתיים בתקופה המודרנית בה אנו חיים. כיום, הרבה יותר קל לאדם לחשוב שהוא אחראי לגורלו, שהוא מנהל את העולם, ושלא קיימת שום התערבות של הקב"ה. בעבר, תחושת התלות, שבשבילנו שמורה ב"ה רק למקומות כמו בית חולים, הייתה קיימת בכל תחומי החיים. מחלות הרגו ילדים על ימין ועל שמאל, סיבוכים רפואיים היו דברים חסרי פתרון, והאדם הרגיש שהוא הרבה יותר תלוי בקב"ה. לכן, עלינו מוטלת משימה קשה יותר, דווקא בתוך עולם נוח ושלו אנו נדרשים להוציא את עצמנו מהמרכז ולראות במציאות גם את נוכחות הקב"ה.

בהקשר זה, המסר של הפרשה מורכב אפילו יותר. הפרשה נפתחת עם "אשה כי תזריע וילדה זכר", וידועה השאלה מדוע היולדת צריכה להקריב קרבן חטאת. גם היום כל אשה שיולדת מקריבה מעצמה למען המשכיות עמ"י, אבל הדבר נכון שבעתיים אם אנו מדברים על יולדות בתקופה הקדומה! כל הריון היווה מקור לסיבוכים, בכל לידה היו אחוזי תמותה משמעותיים. למה אחרי כל אותה הקרבה עצמית היולדת צריכה להביא קרבן חטאת?

בנוסף ניתן לשאול למה פרשיה זו סמוכה לפרשיית מצורע, ולא לדיני זבה ונידה, אליהם היא יותר מחוברת באופן טבעי.

נדמה שהתשובה לשאלות אלה היא שהתורה מנסה להדגיש את העובדה שגם בלידה, גם בתהליך שאינו רק טבעי אלא גם רצוי מאוד, יכול להיווצר חוסר איזון בעייתי, בו עלינו לטפל. הרבה פעמים לאחר הלידה האם מרגישה שהיא וילדה במרכז, ומתעלמת מהסביבה. קרבן החטאת בא כתגובה לחוסר איזון זה.

עלינו להשכיל לראות את העולם כמקום בו יש שכינה באופן תמידי, ומתוך כך על כל אחד להבין שהוא אינו במרכז.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליכטנשטיין
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד