תזריע | ברית מילה – מחויבות ויצירתיות

השיחה ניתנה בסעודה שלישית פרשת תזריע־מצורע ה'תשפ"ג, סוכמה על ידי שמואל גולדברג ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

שבת ר"ח – ארבעה תמידים

לפני שאני מתחיל לדבר על פרשת השבוע, אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת להתיחס לנושא נפרד, כי 'אם לא עכשיו, אימתי?' (אבות א, יד), ואני לא רוצה שתשכח המסורת הזאת לגמרי: אמרו לי שהפעם אחרונה שא' באייר^[1] חל בשבת – מלבד בשנת הקורונה, כאשר לא היו לנו מניינים מסודרים – הייתה בשנת תשס"ט, ולכן עד היום, לא יצא לי להיות חזן למוסף ראש חדש שחל להיות בשבת, ובפעם הראשונה היתה לי את הדילמה הבאה:

כאשר ראש חדש חל בשבת ומזכירים בתפילת מוסף גם את קרבן השבת וגם את קרבן ראש החדש, אנחנו מזכירים את קרבן התמיד פעמיים – אחת בציטוט פסוקי המוסף של שבת, "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ" (במדבר כח, י), והשניה בסיום הזכרת מוספי ראש חודש, כשאנחנו מסיימים 'וְשָׂעִיר לְכַפֵּר, וּשְׁנֵי תְמִידִים כְּהִלְכָתָם'; כך שמשמע שמקריבים סך הכל ארבעה תמידים.

הרמ"א מזכיר את התופעה הזו אגב אורחא, בתיאור תפילת ראש השנה:

והמנהג הפשוט באשכנז ובגלילות אלו לומר פסוקי מוסף ר"ה, ואין אומרים פסוקי מוסף ר"ח אלא אומרים: 'מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד' וכו', ושני שעירים לכפר ושני תמידין כהלכתן. (או"ח תקצא, ב)

הוא לא מתרגש מכך בכלל. אלא שהנודע ביהודה, על השלחן ערוך (דגול מרבבה, שם), רואה בכך בעייתיות גדולה ואומר שאי אפשר להזכיר את שני התמידים פעמיים. למעשה, בנוגע לראש השנה, הוא מכריע שתלוי: אם אומרים קודם "ושני תמידים כהלכתם", אפשר לומר אחר כך גם את הפסוק "מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ..." (במדבר כט, ו); ואין בעיה בכך שקורא פסוק, אבל אם אמר קודם את הפסוק, לא יאמר שוב "ושני תמידים כהלכתם"; ובאמת קדם אותו בהצעה זו כבר תרומת הדשן (סימן קמג).

בצעירותי, למדתי שנה אחת אצל הרב סולובייצ'יק ושאלתי אותו פעם מה דעתו בעניין. הוא אמר לי שהוא עצמו לא אומר "ושני תמידים כהלכתם" פעמיים, אבל הוא לא מעיר כאשר אחרים עושים כן, שהרי בסופו של דבר סומכים על הגדולים שלא הוטרדו מכך. מדובר במחלקת בין השווים, הוא אמר – הרמ"א מצד אחד והנודע ביהודה מצד שני; ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. ואז, אחרי שבועיים, חל ראש חדש בשבת, והחזן במוסף אמר "ושני תמידים כהלכתם" פעמיים, והרב סולובייצ'יק צעק עליו. לא הבנתי איך תגובתו התאימה לתשובתו לשאלתי חודשיים לפני כן, אז שאלתי אותו אחרי התפילה. והוא אמר לי שפשוט למה צעק עליו – "הוא הקריב ארבעה תמידים"!

שבת ראש חדש חלה רק פעם-פעמיים בשנה, ואף פעם לא יצא לי להיות חזן למוסף "אתה יצרת" עד היום, שא' אייר חל בשבת. כבר שבוע שלם התלבטתי איך לנהוג: מצד אחד, הרי מי שאומר פעמיים, מקריב ארבעה תמידים; ומצד שני, הרב עמיטל ראה מעלה גדולה במנהג ובמסורת, והוא עצמו היה חזן למוסף ראש השנה בישיבה הזאת מדי שנה והיה מזכיר את שני התמידים פעמיים, כשיטת הרמ"א. כאשר אבא שלי הגיע לישיבה, הוא והרב עמיטל הסכימו שכל נושא התפילה תהיה באחריות הרב עמיטל, עד כדי כך שאחרי שהרב עמיטל נפטר, באנו אל אבא שלי עם הצעה לשנות משהו בתפילה והוא לא הסכים לשנות ממנהג הרב עמיטל אחרי הסתלקותו.

עוד הבקר התלבטתי מה לעשות, וב"ברוך שאמר" החלטתי: זאת ישיבתו של הרב עמיטל, הוא סמך על מי שאמר "ושני תמידים" פעמיים, וכך גם אני אעשה כחזן כאן. אז מה לעשות – הקרבתי ארבעה תמידים! אני משתף את כל הסיפור הזה כדי שבכל זאת תכירו את הבעייתיות שיש באמירה הכפולה של "ושני תמידים כהלכתם", ובגלל שההתלבטות שלי מדגימה יפה את המתח עמו צריכים להתמודד, בין ההלכה הבריסקאית, ההגיונית והמדקדקת, מצד אחד, והמנהג והמסורת מצד שני. בעוד חמישים שנה תוכלו להעביר הלאה לדורות הבאים את ההתלבטות הזאת ולשבור את ראשיכם איך לנהוג בעצמכם.

מילה כהשלמת הלידה

מצוות ברית המילה מופיעה בתורה בעיקר בפרשת לך לך ובתחילת פרשתנו, אלא שלא ברור מה ההקשר של המצווה אצלנו, באמצע דיני יולדת. ספר בראשית עוסק בבריתות; לעומתו, ספר ויקרא פותח בתורת הבהמה – "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קׇרְבַּנְכֶם" (שם א, ב) – עד סוף פרק יא: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכׇל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר" (שם יא, מג-מד). בפרשתנו עובר הספר לעסוק בתורת האדם, החל מלידתו ודרך מצבים שונים בחייו, אבל דווקא בתחום של טומאה וטהרה. מה שייך כאן להזכיר את ברית המילה?

התשובה לשאלה הזאת נמצאת במסכת שבת (קלה.): הגמרא לומדת מהזכרת דין ברית מילה בתוך פרשת יולדת שמצוות "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ", במובנה המלא של "וביום השמיני... ואפילו בשבת" (שבת קלא:), נוהג רק במקרה שדיני יולדת נוהגים. במקרה שאין האשה טמאה בטומאת יולדת, כגון שהתינוק נולד בניתוח קיסרי, כמובן שנמול אותו ביום השמיני אם אין סיבה שלא; אבל מילתו ביום השמיני לא תדחה את השבת. מה טיב ההשוואה הזאת בין לידה למילה, שרק אם הלידה שלמה, יש מילה שלמה?

הפרשה מלמדת אותנו שתי בחינות למצוות ברית מילה: מילה בזמנה ומילה שלא בזמנה. מצד הברית עם הקב"ה, מצוות מילה שייכת בכל שלב בחיים. נאמר בפרשת לך לך:

וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כׇּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם ... וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר: (בראשית יז, יב-יד)

עונש הכרת מגיע רק אם האדם לא נמול בשום שלב בחייו. אין הרבה מצוות שיש להן השלמה כאשר אדם פספס את מועדן, ובין אלה שיש להן הן מצוות הפסח והמילה, וזאת מפני ששתיהן מסמלות ברית, וברית שייכת בכל שלב בחיים.

בנוסף לבחינת הברית, יש עניין של מילה בזמנה דווקא. פרשתנו מדגישה "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ" כדי ללמדנו שברית המילה היא גם סוף תהליך הלידה. "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" (ויקרא יב, ב), הלידה הזאת לא הושלמה עד ש"וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים... וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ" (שם, ב-ג).

יצירתיות במסגרת הברית

יש שתי בחינות בהן מילת תינוק היא סוף לידתו. ראשית, המילה מהווה כריתת ברית עם ה' ובמידה מסוימת, כניסה לעם ישראל. המשנה באבות (ג, יא) אומרת ש"המפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום" – הכוונה לברית מילה – "אין לו חלק לעולם הבא", וכן הגמרא (עירובין יח.) אומרת שאברהם אבינו מוציא פושעים מגיהנם, חוץ מישראל שבא על הגויה, מפני שהיא משכה את ערלתו ולא ניכר שהוא נימול. שנית, המילה מבטאת את היצירתיות שמצופה מן האדם. הקב"ה מצווה על האדם לעשות מעשה וליצור שינוי מלאכותי בגוף שלו, וליצור את אותו השינוי דווקא באבר היצירתי, שיוצר חיים. אדם לא יכול להישאר כמו שבא לעולם. הקב"ה לא הביא אותנו לעולם בשביל שפשוט נזרום אלא בשביל שנמלא משימות ונהיה יצירתיים.

שתי הבחינות האלה של המילה כסוף הלידה – בחינת הכניסה לעם ישראל ובחינת היצירתיות האנושית – הן שני צדדים של אותו המטבע. מצד אחד, ה' מצפה מאדם להיות פעיל ויצירתי; ומצד שני, ההקשר של היצירתיות הזאת צריך להיות הברית עם ה'. אני מרבה לדבר בישיבה על החשיבות של היצירתיות, ולכן בשיחה הזאת נדבר על החשיבות של הצד השני של המטבע, הברית עם ה', וניגש אליה דרך ההפטרה.

קראנו הבקר, בהפטרת שבת ראש חדש, שהקב"ה מלא עולם: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (ישעיה סו, א). בכל זאת, הוא מעוניין במקום מסוים בו אנחנו יכולים לפגוש איתו, כי לפגוש את ה' בשמים גדול עלינו: אנחנו צריכים בית מקדש, בית כנסת. אבל ה' מדגיש בהפטרה שיותר חשוב מיצירתו הפיזית של מקום המפגש הוא אופיו של המפגש: "וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי" (שם, ב) – ה' מבקש אדם שמכיר שהוא משרת את ה' בשביל לתת כבוד ותפארת לשם ה', לא ה' משרת את האדם ונותן לו ביטוי עצמי. ה' מבקש אדם שמאזין אליו וכפוף לרצונו. אולם כדי לשרת את ה' ממקום של 'עָנִי וּנְכֵה רוּחַ', צריכים לפתוח את הלב ולהיות מוכנים שה' יכנס אליו וישלוט עליך. מצד האמת, כשנותנים את ה' להיכנס אל הלב, הלב מתרחב ונעשה שלם; אבל הרעיון הזה של אובדן העצמאות יכול להרגיש מאיים.

כמו אדם שמחפש זוג, אדם שרוצה ליצור קשר עם הקב"ה לא יכול להרגיש מבסוט עם החיים בלעדיו אלא חייב להרגיש שמשהו חסר. ההפך מעמידה לפני ה' כעָנִי וּנְכֵה רוּחַ הוא עמידה לפני ה' בגאווה, בתחושת נוחות יתרה על המדה. חז"ל מזהים את הבעיה הזאת אצל מי שאוכל לפני שמתפלל בבקר, ומבקרים אותו קשות:

כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר 'ואותי השלכת אחרי גויך' (מל"א יד) – אל תקרי 'גויך' אלא 'גאיך'; אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה, זה קבל עליו מלכות שמים?! (ברכות י:)

הגמרא בסוטה (ד:) מדגישה עד כמה חטא הגאוה הוא חטא יסודי ומהותי, מפני שהוא פוגם בקשר שלנו עם הקב"ה:

א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים ... ורבי יוחנן דידיה אמר כאילו כפר בעיקר ...ר' חמא בר חנינא אמר כאילו בא על כל העריות ... עולא אמר כאילו בנה במה. (סוטה ד:)

הסמ"ג בהקדמתו לחיבורו הגדול מספר שהוא כבר סיים את חיבורו ובא אליו חלום שהוא שכח מצוה אחת: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ח, יא), שהוא עיקר ויסוד גדול בתורה. יש מצוה דאורייתא שלא ירגיש אדם יותר מדי שאנן ומבסוט עם עצמו.

אתגר הגאוה בעידן הטכנולוגי

ברית המילה אומרת לנו שמצד אחד, יש לנו לפתח ולנצל את הכוחות שלנו, אך מצד שני, עלינו להיזהר שלא נגיע לגאווה. זאת משימה מאתגרת, שהרי ככל שאדם יותר יצירתי, כך הוא מקבל יותר כבוד, ומסיבה טובה – הרי הוא באמת מפתח את העולם: זה נכון כשמדובר ברופא, זה נכון כשמדובר בלמדן שמחדש חידושים בתורה, זה נכון כשמדובר בתורם גדול, זה נכון כשמדובר במדען שמפתח תרופה, וזה נכון כשמדובר במתכנת מחשבים. אך העיסוק בכל התחומים האלה צריך להיות לשם שמים. לאורך כל חיינו, ברית המילה מזכירה לנו את העקרון של שירותנו את ה' בכל מפעלנו – לפי המהר"ץ חיות, ברית המילה היא קיום מתמשך.

כאמור, ככל שיש יותר יצירתיות וכשרון, ההתרחקות ממדת הגאוה נעשית יותר מאתגרת, ולכן בזמננו מדובר באתגר גדול במיוחד. תוך שמונים שנה, האנושות פיתחה אמצעים המאפשרים להחריב את העולם באנרגיה גרעינית, הגיעה לירח, פחות או יותר פיצחה את הקוד הגנטי, פיתחה יכולות רפואיות שהיו חלומם של דורות קודמים והאריכה את תוחלת החיים, המציאה את המחשב ואמצעים לאסוף כמויות אדירות של ידע. כל ההישגים האלה מעלים את הסכנה של שכחת ה', לא רק במובן של אתיאיזם אלא גם בתוך העולם הדתי. יכול להיות יהודי שמתפלל ומקפיד על מצוות ולומד תורה אבל מרגיש גאווה ולא מותיר מקום בלבו לקב"ה, כי כך התרבות וכך המציאות הטכנולוגית. למרות כל ההישגים הטכנולוגיים, אל לנו להתגאות. אם, לפי הקבלה, ה' בעצמו מצמצם את עצמו, לא פחות חובה שאנחנו נצמצם את עצמנו.

ברית המילה מזכירה לנו שבאנו לעולם להיות יצירתיים לשם שמים, והיא תמיד נמצאת איתנו – הגמרא (מנחות מג:) מתארת שבהיותו בבית המרחץ, דוד המלך הרגיש ערום מן המצוות, עד שנזכר במילתו ושמח. עלינו להפנים בכל עת את המסר של ברית המילה ולשאוף להיות כאותו עובד ה' שמוזכר בהפטרה שלנו: "וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי". וכדברי קהלת (יב, יג), "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם". 

[1] היארצייט של אביו, שנפטר בשנת ה'תשע"ה.