שמיני | במה חטאו נדב ואביהוא?

השיחה ניתנה בליל שבת פרשת שמיני תשע"ט, סוכמה על ידי נדב שולץ ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

התורה אינה מרבה לפרט לגבי חטאם של נדב ואביהוא. דבר זה העניק לחז"ל מרחב פעולה גדול בבואם לדון בחטא, וכפועל יוצא, מצינו לפחות ארבעה עשר הסברים שונים למהותו של החטא. ננסה לסווג את ההסברים במבט מלמעלה לשלוש קבוצות עיקריות.

הראשונה מניחה שחטאם של נדב ואביהוא נבע מכניסה שאינה ראויה לקודש. בניגוד למצופה מן הנכנס לקודש, נכנסו בני אהרן ללא כובד הראש הראוי. בין ההסברים המצויים בקבוצה זו, ניתן למנות את ההסברים הבאים: הם נכנסו למקדש שתויי יין, פרועי ראש או בלא בגדי כהונה.

הקבוצה השנייה מניחה שעוונם של בני אהרון היה נעוץ ברצונם להחליף את דור ההנהגה הקודם – משה ואהרן. כדוגמא לרעיון זה ניתן למנות המדרש על פיו חטאו בכך ש'הורו הלכה בפני רבם'. הסבר נוסף מקבוצה זו מסביר את חטאם כך:

מלמד שהיו משה ואהרן הולכין תחלה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן ואומרים מתי ב' זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הציבור. (ויקרא רבה אחרי מות, י)

קבוצת ההסברים השלישית לחטא מוכרת מפירושו של רש"י:

להשמידו - זה כלוי בנים. וכן הוא אומר (עמוס ב, ט) ואשמיד פריו ממעל:
ואתפלל גם בעד אהרן - והועילה תפלתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים: (רש"י דברים ט, כ)

לפי הבנה זו, נקשר חטאם של נדב ואביהוא לחטא קדום יותר, שעיקר האחריות בו הוא על אביהם ולא עליהם – חטא העגל. על בסיס הסבר זה של החטא נבקש להציע הסבר נוסף לחטא, השוזר את כל קבוצות ההסברים יחדיו.

יום חנוכת המשכן המתואר בפרשתנו הוא בעל זיקה חזקה ביותר לחטא העגל. הפרשה נפתחת בציווי לאהרון:

וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה': (ויקרא ט, ב)

אהרון מצווה להקריב עגל לחטאת, קרבן שלא מצאנו כדוגמתו בשום מקום אחר בתורה. כבר המדרש, ובעקבותיו רש"י (שם), עומדים על זהותו המתמיהה של הקרבן:

קח לך עגל - להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה:

אם כן, היום השמיני, אינו מהווה רק יום חנוכת המשכן. באותה העת, הוא מהווה גם יום הכפרה של אהרון והעם על חטא העגל. בהמשך, התורה מתארת את ההתרחשות שלאחר הקרבת הקרבנות ביום השמיני כך:

וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: (שם, פסוקים כב-כג)

אהרון מסיים את הקרבת הקרבנות ומברך את העם – בברכת כהנים, מן הסתם. אלא שלאחר מכן נכנסים משה ואהרון אל אוהל מועד, ואז שבים ומברכים את העם יחד. רק לאחר ברכה שנייה זו, נראה כבוד ה' אל העם. המדרש נותן דעתו לאותה ברכה כפולה של אהרון, ולצורך שלו להיכנס יחד עם משה לאוהל מועד:

ויצאו ויברכו את העם - אמרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו (תהלים צ יז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל. (רש"י שם)

העם מצוי במתח עצום – האם התכפר לו חטא העגל, אם לאו? במשך שבעה ימים משמש משה במשכן, ובסוף כל יום מפורק המשכן בלא ששרתה בו שכינה. הלחץ בעם הולך וגובר, ועולה החשש שמא לא מחל הקב"ה על עוון העגל. אז, באים משה ואהרון לתוך אוהל מועד ויוצאים לברך את העם. לאחר מכן, נגלה כבוד ה' אל העם, ויוצאת אש מן השמיים האוכלת את הקרבן. מפלס החרדה בעם יורד, ועתה יודע העם – הקב"ה סלח לו על עוון העגל.

אולם, ניתן לדמיין דרך אחרת להתמודדות עם הדאגה והמתח הבלתי נסבלים, שאולי בה בחרו נדב ואביהוא – במקום ההמתנה הדרוכה, בחוסר מעשה, לגילוי שכינה וכפרה על עוון העגל, מחליטים בני אהרון לקום ולעשות מעשה. על פניו, אין ראוי מן המעשה שעשו. כל עניינו של המשכן הוא שהשראת השכינה תבוא על ידי פעולה והשתדלות של האדם; ובפרט בנוגע לאש התמיד על המזבח, לגביה ידועה ההלכה ש"מצווה להביא מן ההדיוט"^[1]. מדוע אם כן נענשו בני אהרון במיתה מן השמיים, במה טעו?

נחזור עתה אל אהרון ומשה. גם הם, לאחר שהאש לא ירדה מן השמיים מיד לאחר נשיאת כפיו של אהרן, מגיבם לקושי –  הם נכנסים לתוך המשכן ופונים בתפילה אל הקב"ה, מתוך הבנה שעתה אין הקרבן חסר אלא תפילה. במקום לעשות מעשה 'בידיים', הם מתפללים וממתינים לקב"ה שיעשה את רצונו.

בסופו של דבר, אנחנו רואים שהצדק היה עם משה ואהרן – הדבר הנכון לא היה לעשות מעשה בנסיון 'לזרז' את ההתגלות, אלא להמתין ולצפות למרות המתח הגואה.

את חשיבותה של ההמתנה אנו רואים גם במלחמתו של דוד בפלשתים:

וַיֹּסִפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים לַעֲלוֹת וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים: וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים: וִיהִי בשמעך כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה' לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים: וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד בֹּאֲךָ גָזֶר: (שמואל ב ה, כב-כה)

הקב"ה דורש מדוד דרישה קשה עד מאד. עליו להמתין עם חייליו לרגע המתאים, שכנראה תלוי גם באות משמיים, ורק אז לתקוף את מחנה פלישתים. ניתן רק לשער עד כמה מפחיד היה מעמד ההמתנה, כשכל החושים והאינסטינקטים זועקים לתקוף מיידית את האויב הקרוב כל כך. אך דוד עמד בנסיון הקשה, והצלחתו זו הביאה לתשועה גדולה ולסילוק האיום הפלשתי מעל ירושלים. אנחנו מכירים גם מקרה הפוך – כששאול נצטווה להמתין עם יציאתו למלחמה בפלשתים עד בואו של שמואל אל הגלגל[2], וכשל בכך.  חוסר יכולתו של שאול להמתין לדבר ה' (מפי הנביא), אל מול המתח והציפיה, הוא בין הגורמים המובילים, בסופו של דבר, להדחתו של שאול מן המלוכה.

כמובן, הדוגמא העיקרית לבעייתיות של ההיחפזות וחוסר היכולת להמתין מופיע בחטא העגל. שם מתארת התורה:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: (שמות לב, א)

בסופו של דבר, העם אינו יכול להמתין ודורש מאהרון שיעשה לו אלוהים אחרים – את עגל הזהב. מעשה זה מהווה את החטא החמור ביותר בתולדותיו של עם ישראל. עתה ניתן להבין את הקישור שבין חטא בני אהרון לבין חטא העגל – שניהם נובעים מאותו שורש.

הצורך ביכולת להמתין אינו רק מידה טובה בעלמא. ישנן פעמים שבכך נבחן אדם ביחסו אל ה': ישנם רגעים בהם אין לאל ידו של האדם לעשות דבר. ברגעים אלו, עליו לשאת את עיניו לבוראו, להתפלל ולצפות. הדרישה כבדה מנשוא – טבעו של האדם הוא לפעול בכדי להשפיע על המציאות. אך ברגעים מסוימים, אין הקב"ה חסר דבר, אלא את אותה ציפייה ותקווה לכך שיושיע את האדם. אז, אין מקום לשום מעשה, אלא רק ליכולת להמתין בסבלנות, למרות הקושי, עד שיפעל ה'.

הדבר גם מתקשר לשתי קבוצות ההסברים הראשונות שהובאו בעניין חטאם של נדב ואביהוא. רצונם של נדב ואביהוא לרשת את ההנהגה הקודמת נבע מרצונם לפעולות אקטיביות יותר של ההנהגה. אולם, הקב"ה דווקא חפץ במשה ואהרון שידעו לא להיבהל מכך שלא יורדת שכינה, אלא רק להמשיך ולהתפלל עד שיתרצה ה'.

גם ההבנה על פיה לא נכנסו בכובד הראש המתאים מסתברת. שכן, הצורך בהמתנה נועד בכדי לאפשר לאדם להכין את עצמו. אם נחפז האדם להיכנס לקודש ואינו מעוניין להמתין יתר על המידה, חזקה עליו שלא יכין עצמו כראוי. ממילא, חזקה עליו שאם יכנס לקודש, יעשה זאת בלא קלות הראש המתאימה.

על האדם לפעול תמיד בכדי לקדם את מטרותיו של הקב"ה בעולם. אולם, קיים הרגע בו יודע האדם שאין עוד דבר שיוכל לעשות. אז, אין לו לאדם אלא לשאת עיניו למרום, לשאת תפילה ולצפות לישועה. אם זוכה האדם, והקב"ה בוחר להתרצות, אזי יתקיים בו מה שנאמר בפרשתנו – "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם".

[1] עירובין סג. , וכך פסק הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין ב, א).

[2] שמואל א יג.