קדושים | קדושים תהיו

א. ציווי מסוים או הוראה כללית?

בשתי הפרשות שלנו מושג ה'קדושה' חוזר פעמים לא מעטות. אפשר לומר שהביטוי הישיר ביותר הוא הציווי המפורש הפותח את פרשת קדושים:

"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"  (י"ט, ב')

מושג ה'קדושה' הוא מושג בסיסי ויסודי בתורה ובהלכה, ובמידה מרובה הוא מקיף את חיינו. אנחנו נפגשים בו במימד הזמן (בשבתות ובחגים), במימד המקום (בקדושת בית הכנסת, ארץ ישראל וירושלים) וגם, בפרשתנו, במימד האדם – כל אדם מישראל מצווה להיות קדוש.

נחלקו הראשונים האם אכן מדובר כאן על ציווי מיוחד או שמא יש כאן חיזוק כללי למצוות התורה כולן. הרמב"ם בשורש הרביעי של ספר המצוות קובע שאין למנות 'מצוות כלליות' למניין התרי"ג:

"השרש הרביעי שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה. הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר רמוז אבל יכללו המצות כולם כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו. ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה. שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה" (ספר המצוות לרמב"ם, השורש הרביעי)

כאשר אין מעשה ספציפי שהמצווה מחדש מבין הרמב"ם שאין למנותה כציווי חדש וכדוגמא לכלל זה מביא הרמב"ם, בין השאר, את הציווי שלנו:

"וזה כאמרו... והתקדשתם והייתם קדושים, הם צוויין לקיים כל התורה. כאילו יאמר היה קדוש בהיותך עושה כל מה שצויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו"    (שם)

לעומתו בעל, ספר חרדים[1], מביא כי הגאון (רס"ג) מנה מצווה זו כמצווה עצמאית. ומסביר הספר חרדים גם מה תוכנה:

"להיות קדושים מנה הגאון ופירש רמב"ן בחומש קדושים תהיו זהו שאמרו רז"ל קדש עצמך במותר לך"  (ספר חרדים עשה, פרק ז' אות י"ג)

הדברים גלומים, במידה מסויימת, במחלוקת הפרשנים בתחילת הפרשה. בעוד שרש"י רואה בציווי קדושים תהיו חובה לפרוש מן העריות, הרמב"ן מפרשה כחובה לפרוש מן המטרות על מנת להגיע לאידיאלים שהציבה לנו התורה במצוותיה:

"הענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.

לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות" (רמב"ן י"ט, א')

גם רבינו רואה בציווי זה מצווה, אך בצורה מעט אחרת מהרמב"ן ובעל ספר חרדים. בעוד שאצלם המצווה היא לפרוש מן המותרות, אבל רבינו אדם נהיה 'קדוש' כאשר הוא פורש מן העבירות:

"עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (קידושין לט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא מאמר הכתוב קדושים תהיו במצות עשה בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה"  (אור החיים י"ט, א')

ב. קדושה אני מבקש

נראה ששלושת הכיוונים שראינו מכירים בכך שאדם יהודי צריך לשאוף להיות 'קדוש', אך הם נחלקו בשאלה  כיצד מגיעים אל הקדושה: לרמב"ם ולרש"י על ידי עשיית המצוות, לרמב"ן על ידי פרישה ממותרות ולאור החיים כאשר אדם עומד בניסיון הוא מוסיף קדושה.

נדמה ששלושת הכיוונים הללו (וישנם עוד רבים נוספים שלא הבאנו כאן) מיוסדים על אותה נקודה בסיסית של 'קדושה' המצופה מעם ישראל. ננסה להבין, בתוך פירושיו של רבינו לפרשותינו, איך הוא תופס את מושג ה'קדושה' וכיצד הוא בא לידי ביטוי בכיוונים אותם ראינו.

ג. כי קדוש אני

חלק ממצוות התורה הן חוקים סתומים שלא ניתנו לנו טעמם, לעומת חלק מהמצוות בהם התורה כותבת את הטעם בפירוש. במצווה שלנו ישנו מצב מעניין – מחד התורה מביאה את טעם המצווה בפירוש: "כי קדוש אני". מאידך, טעם זה קשה מאוד להבנה: מה הקשר בין הטעם לבין הציווי? מדוע העובדה שהקדוש ברוך הוא קדוש מחייבת גם אותנו כעמו לנהוג בקדושה?

רבינו מציע בהבנה ראשונה שאין כאן טעם אלא תכלית. ההבדל בין טעם לתכלית הוא הבדל דק – הטעם הוא הסיבה בגללה ה' ציווה אותנו לעשות מעשה מסוים, לעומתו, התכלית היא המטען איתו הקדוש ברוך הוא רוצה שנצא מעשיית המצווה. דוגמה לכך היא השביתה בשבת – אפשר לומר כי הסיבה לשביתה בשבת היא שביתת הקדוש ברוך הוא ביום השביעי מימי הבריאה, אך התכלית איתה אנו צריכים לצאת מן השבת היא הבנה בגדלות הבורא ובכך שהוא מושל בעולם כולו. כך, לגבי מצוות הקדושה בה אנו עוסקים, דורשים חז"ל בתורת כהנים:

"כי קדוש אני ה' א-להיכם לומר אם מקדישים אתם עצמיכם מעלה אני עליכם כאלו קידשתם אותי ואם אין אתם מקדישים עצמכם מעלה אני עליכם כאלו לא קידשתם אותי" (תורת הכהנים קדושים, א')

דהיינו, קדושת האדם היא קידוש שם שמיים על ידי האדם. כשחושבים לעומק על הדברים הם מפעימים – על פניו קדושתו של בורא העולם היא קבועה ואינה תלויה כלל במעשה האדם, אך כאן חז"ל מלמדים אותנו שכביכול קדושת ה' תלויה בקדושת עם ישראל.

ד. מהי ה'קדושה'?

אם כן ראינו שקדושת האדם משפיעה, כביכול, על קדושת ה'. בשביל להבין כיצד דבר זה קורה בצורה עמוקה יותר, נלך לסיומה של פרשתנו. לאחר שהתורה מצווה להבדיל בין בהמה טהורה לטמאה בשביל להימנע מאכילת מאכלות אסורות היא נותנת טעם לדבר:

"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי"  (כ', כ"ו)

אותו טעם של "כי קדוש אני" מופיע כאן בתוספת ביאור קצרה: הבדל ישראל מן העמים. גם ההבדל הזה נעשה למען מטרה מסוימת הכתובה כבר בפסוק: "להיות לי". דהיינו, עם ישראל נועד בשביל להיות נציגי ה' בעולם. ממילא, רמת הקדושה של ישראל משפיעה בצורה ישירה על הרמה בה קדושת ה' תהיה נוכחת בעולם, שכן זהו תפקידם של ישראל.

רבינו מסביר בציווי ההבדלה בין המאכלים הכשרים לטמאים, שיסוד ההבדלה לא צריך לבוא מסיבות בריאותיות, תזונתיות או מוסריות – אלא אך ורק מכח ציווי ה':

"והייתם לי קדושים וגו' טעם אומרו לי. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (תורת כהנים) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וכו' אלא אפשי ואפשי אלא אבי שבשמים וכו', והוא אומרו והייתם לי קדושים שתהיו פרושים לי לשם מצותי ולא לצד תיעוב הדבר הנאסר"  (אור החיים כ', כ"ו)

הדברים מובנים על פי היסוד של מצוות הקדושה שראינו זה עתה – אם אדם פורש ממאכלות אסורות מסיבות מוסריות או תזונתיות, אזי המעשה הזה לא נעשה בצורה מובהקת מכח ציווי ה' ואפשר לתלות אותו בגורמים ארציים אחרים. ממילא מעשה כזה לא מביא לידי ביטוי את שם ה' בעולם ולכן הוא לא נכלל במצוות הקדושה. בציווי הקדושה יש, להבנת רבינו, דגש על כך שהאדם פועל בשביל הא-ל ומכח ציוויו בלבד.

אם נחזור להגדרה של רבינו את מצוות הקדושה לעיל:

"והוא מאמר הכתוב קדושים תהיו במצות עשה בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה"  (אור החיים י"ט, ב')

רבינו מדגיש שדווקא אדם 'שבאה עבירה לידו' נחשב כ'קדוש', מדוע? לכאורה גם אדם שכלל לא באה הזדמנות של עבירה לידו צדיק באותה מידה! אם מבינים שהקדושה מבטאת את המחוייבות ל-ה', אזי ההבדל ביניהם גדול מאוד. מי שלא נזדמנה לידו עבירה אמנם לא חטא, אך הוא גם לא קידש שם שמיים – מכיוון שהוא לא הגיע לעימות בו רצון ה' היה צריך לנצח את רצונותיו. לעומתו, אדם שהגיע לידי ניסיון ועמד בו, קידש את שם ה' והוסיף בעולם מחויבות לקדוש ברוך הוא, מתוך ההבנה שהוא בורא העולם וממילא שמו של ה' נתקדש יותר.

ה. פרושים מן העריות

דוגמא נוספת לכיוון הזה בדברי רבינו, ניתן לראות סביב מושג הקדושה בעניינים שבינו ובינה. רבינו מתמודד עם דילמה קשה ביותר – מחד אדם לא יכול לתת ליצר העריות שלו להשתולל, שהרי התורה ציוותה להגביל את היצר באיסורי עריות. מצד שני, אם אדם יימנע מן היצר לחלוטין הוא יבטל את מצוות פריה ורביה ואת קיום העולם כולו:

"עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך כי לצד שצוה ה' על בחינת תאוה הקבועה בטבע אנושי... כי בחינה זו אין יכולת באדם לשלוט עליה אלא בגדר הריחוק בבחינת החושב,

ומעתה לצד שצוה ה' במקומו לקיים המין ולהדבק בצלע נכון לאיש יש מוצא רע מבחינה זו להתגבר בו בחינת חשק המתגבר ונוצח הרצון בהופכו, ואין אדם שולט בעצמו להשמר מן העריות שצוה ה' עליהם... והנה הוא מושלל משמירת העריות.

(ואם) ימנע עצמו ממין זה כל עיקר הנה הוא מבטל מצות פריה ורביה ומצות יבום?!"  (שם)

לכן מציע רבינו:

"אשר על כן בא מאמר ה' כאן וצוה בנעימות אמרי קדוש קדושים תהיו פירוש שיקדשו עצמן במעשים אשר באה עליהם המצוה לעשותה, פירוש שלא יעשה הדבר לתאות הגשם ולהשלים החפץ השואלו עשות דבר אלא יעשה הדבר בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית ומכניס תפילין בזרועו"  (שם)

ההשוואה בין תפילין וציצית, מצוות שכל מהותן לייצג את שם ה' הנקרא על האדם ושאין כל סיבה גשמית וטבעית לאדם לעשותם, לבין העניינים שבינו לבינה, היא השוואה מרחיקת לכת – ובאה לציין בדיוק את היסוד עליו הצבענו. כאשר מצווה נעשית בצורה טהורה לשם ה' ממילא שמו מתרבה בעולם.

ו. המצווה והשכינה

הגימטריאות הן פרפראות לחכמה (אבות ג', י"ח), וחכמי הסוד הרבו להשתמש בהם בשביל להביע רעיונות עמוקים שטמונים בסתרי התורה. גם היסוד שלנו מובא בדברי רבינו במעין גימטריה מתוך הזוהר הקדוש:

"לזה אמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, פירוש על דרך אומרם ז"ל (תיקונים ע) כי כל העושה מצוה אחת שמו יתברך הוי"ה שורה על אבר שבו עשה המצוה, כי תיבת המצוה בו רמוז שם, מ"צ בא"ת ב"ש י"ה, ואותיות ו"ה הרי הוי"ה, וכבר כתבתי במקומות אחרים (לעיל י"ח, ד') טעם שחצי השם בא"ת ב"ש וחצי נגלה. ואם כן בעשות האדם הדבר לשם מצוה הנה שם הוי"ה שורה עליו שהוא קדוש" (שם)

מה פירוש האמירה שכאשר אדם עושה מצווה הקדוש ברוך הוא שורה בתוך אותו אבר? כיצד זה בא לידי ביטוי? אני רוצה להציע שהדברים קשורים ליסוד שהעלינו כאן – כאשר אבר מסויים נמנע מעבירה הוא מביא לידי ביטוי בעולם שלנו את קיומו של הקדוש ברוך, ובכך נקרא שם הקב"ה עליו. יתכן שזו הסיבה בגינה מדבר רבינו דווקא על שם הוויה שמשמעותו "שהיה הווה ויהיה" (שו"ע או"ח סימן ה'). שם זה עוסק ב'מציאות', כביכול, של הקב"ה בעולם בניגוד לשמות אחרים שעוסקים בכוחו וגבורתו ולכן שם זה מייצג את הקדושה הבאה לידי ביטוי בעשיית המצוות בכך שהן מראות את מציאות ה' בעולם.

רבינו חוזר על הדברים גם בפרשת אחרי מות כאשר התורה מצווה בפתיחה לפרשיית עריות:

"אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ח, ד')

מסביר רבינו מהי ה'הליכה' בדרך ה' באופן הבא:

"עוד ירצה על דרך מה שאמר התנא הא-להי רבי שמעון בר יוחאי ע"ה (זוהר ח"א קע ב) כי רמ"ח אברי האדם ושס"ה גידיו הם כנגד מצות עשה ולא תעשה, ובעשות האדם מצוה באותו אבר שנעשית המצוה שורה בו שם הוי"ה יתברך, כי המצוה היא אותיות שם הויה חצים מגולה והוא סוד עלמא דאתגליא וחצים מכוסה סוד עלמא דאתכסיא כי אותיות מ"צ בא"ת ב"ש הם י"ה, ודבר ידוע הוא כי הקדוש ברוך הוא הוא שמו ושמו הוא בסוד אומרו (זכרי' יד) ה' אחד ושמו אחד. הראת לדעת כי בעשות המצוה נעשה האדם מרכבה לשכינה ומתהלך ה' בתוכו.

וזה אמר ללכת בהם, וחזר ופירש מי הוא ההולך בהם ואמר אני ה' וכאלו אמר ללכת אני ה' בהם, והוא סוד (שמות כ"ה, ח') ושכנתי בתוכם. וכפי זה ירצה אומרו בהם כפשטה, כי בעשית המצוה נעשית ההכנה ללכת בה, וזהו סוד אומרו (כ"ו, י"ב) והתהלכתי בתוככם, (דברים ד', ד') ואתם הדבקים בה' א-להיכם"  (אור החיים שם)

דברי רבינו כאן מחודשים מאוד – כאשר אדם עושה מצווה הוא כביכול 'מאפשר' לקדוש ברוך הוא ללכת באותה המצווה. כמובן שאין הכוונה ש-ה' הולך שם ממש, אך קיום המצווה בעולם מאפשר לקדוש ברוך הוא להתגלות ולבא לידי ביטוי גם בעולם הגשמי שלנו, שכן על ידי עשיית המצווה אנחנו נותנים ל-ה' נוכחות בעולמנו.

ז. בני אדם כמלאכים

היסוד כי קדושה פירושה גילוי השכינה על ידי קיום המצוות בעולמנו, בא לידי ביטוי בפירוש נוסף של רבינו על מצוות הקדושה:

"עוד ירצה קדושים תהיו כמלאכים הנקראים קדושים, ככתוב (דניאל ח) ויאמר אחד קדוש, והוא על דרך אומרו (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, ולצד שהקדוש ברוך הוא השרה שכינתו בתוך בני ישראל ועשאם בני פלטין שלו במקום המלאכים, וצא ולמד מה שאמרו בספר הזוהר (ח"ב קמ ב) על זמן שהשרה הקדוש ברוך הוא שכינתו בתחתונים כמה היתה הרגשת בני עליון על שבחר ה' באוכלסי ישראל יותר מאוכלוסי המלאכים, ולזה צוה ה' את אוכלוסיו המובחרים שהן הנה מלאכיו ולהם יקרא קדושים וכשנכנסת' בגדר זה להיות אוכלוסי במקום המלאכים צריכין להיות קדושים" (שם)

בעברית, פירוש המילה "מלאך" הוא שליח. המלאכים הם שלוחי ה' לעשות את דברו. ישנו דיון מעניין האם יש למלאכים בכלל זכות בחירה[2], אך ברור שיש להם אפשרות מעטה מאוד לשנות את דבר ה'. רבינו אומר כאן שישראל כביכול 'מחליפים' את המלאכים או ליתר דיוק 'מקבילים' למלאכים בעולם הזה. אלא שיש כאן בעיה – בעוד שהמלאך משולל בחירה, אצל האדם יכולת הבחירה היא נדבך מרכזי בחייו. כאן נכנסת מצוות הקדושה – היכולת להשתעבד לדבר ה' למרות הבחירה, מעמידה את ישראל במדרגתם של המלאכים ואולי אף למעלה מכך.

סיכום

אם כן, ראינו שרבינו מפרש את הקדושה כביטוי בעולם הגשמי של שעבוד האדם ל-ה'. ביטוי זה יכול להתהוות על ידי עשיית מצוות בכוונה הנכונה לשם שמיים או על ידי התגברות על היצר בשביל להימנע מעבירה. בפתיחת השיעור ראינו שלוש גישות על מצוות הקדושה, ונדמה ששלושתן מכוונת ליסוד שראינו בדברי רבינו.

הרמב"ם סובר שיש כאן חיזוק כללי לכלל העבירות והמצוות, ואכן הדבר מתאים לדברי רבינו – בכל עבירה או מצווה ניתן להביא לידי ביטוי את ההשתעבדות ל-ה'. הרמב"ן הציע שיש התקדשות כאשר האדם פורש מן המותרות, וגם זה עולה יפה ליסוד של רבינו – הפרישה מן המותרות למען ה' מראה עד כמה אדם מוכן להקריב למענו וממילא נותנת לו נוכחות בעולם. גם הפירוש שהציע רבינו, לפיה ההימנעות מעבירה כאשר היא באה לידו של האדם יוצרת קדושה, יסודה בכך שהאדם מוותר על רצונותיו בשביל רצונו של ה'.

ויהי רצון שנזכה לעשות רצוננו כרצונו ועל ידי כך להתקדש ושייקרא שם שמיים עלינו.

[1] ר' אלעזר אשקרי, מכחמי צפת במחצית השנייה של המאה ה-16 בן דורם של האר"י ומרן הבית יוסף.

[2] ראה למשל אור שמח הלכות תשובה פרק ה' קונטרס 'הכל צפוי והרשות נתונה', ספר העיקרים מאמר ב' פרק כ"ח ולעומתם רד"ק בראשית י"ט, כ"א.