בחוקותי | התוכחה

א. קריאה איטית של התוכחה

פרשת בחוקותי פותחת בברכות ובקללות. ביצועם של הקללות או הברכות, תלויים בשאלה "אם בחוקותי תלכו", או שמא, חס  ושלום, "בחוקותי תמאסו". בפרשה ישנו פירוט של השכר לו יזכו ישראל בשמרם את הברית, וגם איומים המתארים האסונות שיפקדו את ישראל אם חלילה יפרו את הברית.

מנהג רווח הוא, שקוראים בתורה במהירות את הקטע העוסק באיום, "התוכחה". לדעת רבנו מנוח (ראה כסף משנה הלכות תפילה י"ג, ז'), מנהג זה מבוסס על הסוגיה במגילה:

"לוי בר בוטי הוה קרי [היה קורא] וקא מגמגם קמיה [לפני] דרב הונא בארורי [בקללות]"   (מגילה לא:)

ראה ברש"י שם שמפרש "מגמגם - קרא אותן במרוצה ובקושי". אכן, אין ספק שיש קושי בעיון ממושך בקללות. לאור זאת, המנהג לקרוא את התוכחה במהירות בציבור, מובן בהחלט.

אולם, אין זה פוטר אותנו, בלימודנו העצמי, מלעיין בפרשה זו בעומק. זאת, במיוחד כאשר יש בפרשה זו התייחסות לשאלה קשה אך חשובה – מה, על פי התורה, אמורה להיות התגובה שלנו לאסונות.

אם כן, הבא נתבונן בפרשת התוכחה.

ב. לא זו אף זו

קריאה מדוקדקת של הפרשה מובילה לתובנה, שהתורה מתארת תהליך התפתחותי:

• שלב 1 – עם ישראל מפר את הברית על ידי אי שמירת חוקי התורה. הפרה זו מובילה לענישה.
• שלב 2 – במידה ולמרות העונש, ממשיך עם ישראל בסירובו להיכנע, יקרו אסונות נוספים.
• שלב 3,4 – חזרה על תבנית זו עוד פעמיים.
• שלב 5 – במידה ועם ישראל עדיין יסרבו, יוביל הדבר לחורבן בית המקדש ולגלות.

כך נאמר בשלב החמישי:

"ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם: והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה: ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה"       (ויקרא כ"ו, ל"א-ל"ג)

במבט ראשון, השלבים שתוארו לעיל מצביעים על מסכת של פורעניות וצרות ההולכות ומחמירות. אולם, מלבד השלב האחרון – שחומרתו בולטת - תהליך החמרת הקללות בשלבים הראשונים אינו ברור כלל.

כמו כן, מהשלב השני ואילך מדגישה התורה שהקללות יהיו "שבע על חטאתיכם". אמנם רש"י בכל שלב מנסה לזהות את שבע האסונות ובמקביל את שבע החטאות, אך הדוחק בניסיון זה ניכר לעין.

לעומת רש"י, טוענים האבן עזרא והרשב"ם שאין להבין "שבע" כמספר מדויק, אלא כביטוי לגודל האסון שנראה פי כמה מגודל החטאים.

סביר להניח, שבחירת המספר שבע נועדה כדי לקשר את פרשת התוכחה לפרשת השמיטה (שנה שביעית) והיובל (שבע פעמים שבע שנים). על ידי קישור זה, מחברת את התורה בין עונש התוכחה לבין הפרת שמיטה ויובל ודיניהם. למעשה, דבר זה כתוב במפורש בשלב החמישי:

"אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה"           (שם כ"ו, ל"ד)

אם כן, הפרשנות הרואה במספר שבע ביטוי לחומרת העונש מקשרת את  העונש לפרשות שמיטה ויובל, אולם, פירוש זה גם מעלה קושי משמעותי - כיצד הוא מסתדר עם העיקרון של צדק א-לוהי? מן הראוי היה, לכאורה, שהעונש יהיה בבחינת מדה כנגד מדה, ולא "שבע על חטאתיכם"!

מסתבר, שקושי זה הוא מה שדחף את רש"י לחפש הקבלה בין החטא לעונשו. בכל אופן, קושי זה קיים במלוא חומרתו לפי הפרשנות של האבן עזרא והרשב"ם.

נחזור להתבונן בארבעת השלבים הראשונים, תוך הנחה שהם מתארים התפתחות הדרגתית, מן הקל אל הכבד.

השלב הראשון מזכיר מחלות שונות ושליטה של אויבים. חשוב לציין שאין בשלב זה שום רמז לסכנת נפשות. אכן, המחלות מכלות עיניים ומדיבות נפש, אך אינן סופניות. האויבים אמנם שולטים והעם כה מפחד עד שנסים בלי רודף, אבל אינם נהרגים. עקב שליטת האויב זריעת השדות היא לריק, אך אין זכר למוות ברעב.

הדברים מזכירים את המציאות המתוארת בספר שופטים:

"ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה' ויתנם ה' ביד מדין שבע שנים .. והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו: ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור... ויבואו בארץ לשחתה: וידל ישראל מאוד מפני מדין ויזעקו בני ישראל אל ה'"     (שופטים ו', א'-ו')

וידל ישראל מאוד, אבל נשארו בחיים.

השלב השני מתאר בצורת:

"ושברתי את גאון עזכם ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה"      (ויקרא כ"ו, י"ט)

המחסור כולל את פירות העץ, ובכך הוא חמור יותר מהשלב הראשון, בו הוזכר רק מה שזורעים, כגון תבואה וירקות. בשלב הראשון אמנם יזרעו לריק, אבל כנראה שעדיין יוכלו לאכול את פירות העץ. כאשר בשלב השני, אפילו עץ הארץ לא יתן פריו.

יש לציין, שמציאות זו מהווה היפוך של הנאמר בברכה:

"ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו"  (שם, ד')

אך יש לתת את הדעת לביטוי עמו פותחת התורה שלב זה, הנשמע מעט חריג:

"ושברתי את גאון עזכם..."      (שם י"ט)

רש"י מציין, שבמקרא ביטוי זה מתייחס בדרך כלל למקדש, כמו שכתוב ביחזקאל (כ"ד, כ"א). אולם, באופן מפתיע, בגמרא בגיטין מובאת דעתו של רב יוסף, המפרש שמדובר בעשירים:

" 'ושברתי את גאון עוזכם' ותני רב יוסף אלו בולאות [רש"י: עשירים] שביהודה"    (גיטין לז.)

כמובן, דבריו ברורים אם אנו מניחים שהתוכחה מתארת תהליך הדרגתי. חורבן המקדש אינו מוזכר בכל השלבים עד השלב האחרון, ושני השלבים הראשונים עוסקים בעיקר באסונות כלכליים.

מוות מופיע לראשונה בשלב השלישי:

"והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם"     (ויקרא כ"ו, כ"ב)

גם בזה יש היפוך של הברכות, שהרי נאמר בהן:

"והשבתי חיה רעה מן הארץ..."     (שם ו')

בשלב זה, גם הבהמות נהרגות, וישנה פגיעה קשה בתחבורה. בנוסף, האוכלוסייה מתמעטת, גם זה בניגוד לריבוי המוזכר בברכות (שם ט').

בשלב הרביעי מופיע החרב הנוקמת. חרב נוקמת זו היא היפוך הברכה:

"וחרב לא תעבור בארצכם"    (שם ו')

החרב מציינת מלחמה, הפוגעת בריבונות ישראל. לכן, שלב זה חמור יותר מהשלב הקודם שעסק במוות ברעב.

בשלב זה, בניסיון לברוח מהקרבות, ההמונים בורחים אל העיירות. מגיפת דבר פוגעת בעיירות הצפופות, דבר המאפשר לאויב לכובשן. מטה הלחם נשבר, ואין די במעט הלחם כדי להשביע. גם תופעה זו היא בניגוד לברכה:

"ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם" (שם ה')

ארבעה השלבים הראשונים מופיעים ביחד בפרשה אחת, והתורה פותחת פרשה חדשה לשלב החמישי והאחרון.

בשלב זה, הרעב כה חמור עד שהורים נאלצים לאכול בשר ילדיהם. הערים נהרסות והמקדש נחרב. העם גולה מהארץ וארץ ישראל הופכת לשממה. רק בסוף השלב החמישי ישראל מתוודה על עוונותיהם והקדוש ברוך הוא זוכר את בריתו.

ג. והלכתם עמי קרי – תורת השלבים

נראה מתבקש, להשוות את תיאור הברכות והקללות שבפרשתנו עם הכתוב בפרשה השנייה של קריאת שמע:

"השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם: וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם"          (דברים י"א, ט"ז-י"ז)

גם פרשת קריאת שמע מציגה שני מצבים הפוכים: הברכות אם נשמע בקול ה' ונקיים מצוותיו והקללות והאבדון אם חס ושלום נסור מן הדרך. אולם, בניגוד לקריאת שמע, בפרשת בחוקותי כל הברכות מופיעות בחטיבה אחת ואילו הפורענויות מתחלקות לשלבים שונים.

מהי המשמעות של חלוקה זו לשלבים?

לפי הרמב"ם, פרשת התוכחה היא אחד מהמקורות הבסיסיות העוסקים בתגובה הדתית לאסונות. משנתו בעניין זה מופיעה בתחילת הלכות תעניות, הפותחות במצווה מן התורה "לזעוק לפני ה' בכל עת צרה גדולה שלא תבא על הצבור". וכך כתב (ראה גם מורה נבוכים ח"ג, ל"ו):

"ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי"     (הל' תעניות א', ב'-ג')

ברור הדבר, שהרמב"ם התייחס לצרות המופיעות בפרשת בחוקותי לא רק כענישה, אלא גם כמסר א-לוהי. משום המגבלות האנושיות שיש לנו, אין אנחנו מסוגלים להבין צדק א-לוהי באופן מלא. אבל, לכל הפחות, אנו יכולים לקלוט את משמעות המסר הקורא לנו לשוב.

למעשה, אנו מחויבים להקשיב למסר זה. ואם נתעלם חלילה מהמסר הא-לוהי בטענה שהצרה לא היתה כי אם מקרה, הקדוש ברוך הוא כביכול אינו מתייאש מאיתנו ואינו נותש אותנו, אלא מביא עלינו צרות נוספות וגדולות יותר כדי שנקשיב.

כאשר אנו משווים את התוכחה לקריאת שמע, אנו נוטים לומר שהתוכחה חמורה יותר, משום אורכה והפירוט המוחשי של האסונות. אבל, לדעת הרמב"ם, האורך ותיאור הפרטים באים כדי להורות אותנו לחזור בתשובה.

בניגוד לקריאת שמע, תיאור הפורעניות בפרשתנו הוא בשלבים. השלבים הראשונים, כאמור, אמנם מדאיגים אך הם אינם ממיתים. האסונות הכלכליים אמורים להדליק נורה אדומה ולעורר אותנו לתפילה ותשובה.

אם נענה לקריאה, לא יהיה שוב צורך להמשיך אל השלבים הבאים. רק אם חס ושלום נתעלם, הקדוש ברוך הוא יביא עלינו עוד פורעניות עד שעם ישראל יחזרו בתשובה. 

ד. השלב האחרון

כפי שכבר הערנו, השלב החמישי והאחרון הוא הנורא ביותר.

ההבחנה בין שלב זה לאלו שקדמו לו, אינה רק בנוגע לרמת החומרה שבו. בשלבים הקודמים, הצרות היו מעין אזהרה. מטרתן הייתה לשדר מסר ברור, לפיו עם ישראל צריכים לקלוט את המשמעות הדתית של האירועים, ולהבין שהקדוש ברוך הוא הביא עלינו את הצרות כתגובה למעשינו הרעים. תוצאה של הבנה זו תהיה תשובה, שאחריה ייעלמו הצרות והחיים יחזרו למסלולם השגרתי, כמו שכתב הרמב"ם "וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם"

הבא נתבונן בפסוק המופיע בשלב האחרון.

"והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי"    (ויקרא כ"ו, מ')

סוף סוף, ישראל הבינו את הקריאה הא-לוהית. הם התוודו את עוונם וכעת מוכנים הם לבשורת הגאולה:

"וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" (שם, מ"ב)

 אולם, לפני הפסוק בו ה' זוכר את הברית, מופיע הפסוק הבא:

"אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם"     (שם מ"א)

פסוק זה מעורר קושי גדול. קולמוסים רבים נשברו בניסיון לפרשו, והמחלוקות נסובו, בין השאר, גם לגבי הפירוש המדויק של המילים. בכל אופן, אם נקשיב לא רק למילים של הפסוק, אלא גם למנגינה שלהם, נראה שהתורה אומרת: "סוף סוף התוודתם על עוונותיכם, אבל זה כבר מאוחר מדי. כבר אינני מוכן להקשיב". מעין זה מופיע בפרשת וילך, שם כתוב:

"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלוא על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות האלה"     (דברים ל"א, י"ז)

הרעיון שישנו הסתר פנים, סותר לכאורה את כל הבסיס של פרשת התוכחה. אין הקדוש ברוך הוא איתנו, כביכול, ואין הוא מנסה להזהיר אותנו ולהחזירנו לחיקו. צועקים אל ה', אך הוא, כביכול, איננו שומע:

"גם כי אזעק ואשווע שתם תפלתי"    (איכה ג', ח')

ארבעת השלבים הראשונים מתארים צרות המתפקדות כאזהרות. התורה אומרת: "חזרו בתשובה פן ייחרב המקדש והעם יגלה מארצו". הכל הפיך, אם אכן נחזור בתשובה.

משל למה הדבר דומה, לאדם שקרובו חולה. עליו להתפלל לרפואתו ולעשות חשבון נפש ותשובה בתקווה שהוא יבריא. אבל אם חלילה החולה ימות ממחלתו, אבלות, לא תפילה, היא התגובה המתאימה.

בהתאם לכך, חורבן המקדש והגלות אינם בבחינת אזהרות נוספות וחמורות יותר. תפילה ותשובה לא יגרמו להחזיר את הגלגל אחורה באופן מיידי. התגובה המתאימה לחורבן המקדש ולגלות היא אבלות לאומית, צידוק הדין קולקטיבי. כפי שכתוב בתורה:

"או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם"   (ויקרא כ"ו, מ"א)

בסופו של דבר, הברית בין הקדוש ברוך הוא ובין עם ישראל היא נצחית. על כן, הברית שרירה וקיימת אפילו אחרי החורבן והגלות. בסופו של דבר, הקדוש ברוך הוא זוכר את בריתו ומחזיר את עמו אל ארצו.
 

ה. וזכרתי את בריתי

כך מסתיימת פרשת התוכחה:

"אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה"  (ויקרא כ"ו, מ"ו)

כפי שהערנו בשיעור על פרשת בהר, האבן עזרא מוכיח מהאזכור של הר סיני שהתוכחה הינה חלק מהברית שנכרתה בסיני. לדעתו, ברית זו נכרתה יחד עם הלוחות הראשונים, כמו שכתוב בסוף פרשת משפטים.

גם הרמב"ן סבור שהר סיני מוזכר בתחילת פרשת בהר, משום שהתוכחה היא חלק מברית סיני. אולם, בניגוד לאבן עזרא, הרמב"ן טוען שכאשר חטאו ישראל בחטא העגל הופרה הברית הראשונה. על כן, לפי הרמב"ן, התוכחה היא חלק מהברית השנייה שנכרתה יחד עם הלוחות השניים.

לפי הבנה זו, הברית הראשונה היא ביטוי לאידיאל נשגב. על פי ברית ראשונה זו, עם ישראל יקיים את הברית, יקבל את מלכות ה' ויבצע את כל מצוותיו, והקדוש ברוך הוא יקדש את ישראל ויהפוך אותם לממלכת כוהנים וגוי קדוש. בברית זו, חולשה אנושית וכישלון אינם נלקחים בחשבון. 

לדעת הרמב"ן, כאשר ישראל הפרו את תנאי הברית בחטא העגל הופרה הברית הראשונה, שהרי לא היה בה מנגנון להתגבר על כשלונו של כלל ישראל.

הברית השנייה, נכרתה יחד עם י"ג מידות הרחמים (שמות, ל"ד, ו'-י'). המידות מתחילות בחזרה על שם המפורש: "ה' ה' ...", חזרה שמוסברת בגמרא כך:

" 'ה' ה' ' - אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה"     (ראש השנה יז:)

אם כן, לא זו בלבד שהברית השנייה לוקחת בחשבון את האפשרות של חטא, אלא עצם תנאיי הברית בנויים על מנת לשרוד חטא.

בהתאם לכך, כותב הרמב"ן:

ורצה הקדוש ברוך הוא להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות ובקללות"      (רמב"ן ויקרא כ"ה, א')

הברית הראשונה האידאלית, שלא כללה אלות וקללות, התבטלה כאשר הפרו את תנאיה. הברית השנייה, הכוללת את התוכחה, עוסקת בהפרת הברית על ידי ישראל:

"ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי"          (ויקרא כ"ו, ט"ו)

התגובה הא-לוהית נועדה לגרום לישראל לשוב. אסון ירדוף אסון, היחס בין הפורענות לבין החטאים יהיה פי שבע, המקדש ייחרב וישראל יגלו מארצם. בכל זאת, בסופו של דבר, עם ישראל יחזור.
 

לקראת סיום התוכחה נאמר:

"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' א-לוהיהם" (ויקרא כ"ו, מ"ד)

על אף החורבן והמוות, למרות ההרס והגלות, הברית לא תופר.

"וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לא-להים אני ה' "    (שם מ"ה)