יתרו | משהו שרק אתה יכול לומר

 

בפרשת השבוע שלנו, חותנו של משה, יתרו, מצטרף לבני ישראל הנודדים במדבר. הרעיון שאיש זר, משבט אחר וממוצא שונה, הצטרף לבני ישראל, גרם לצמיחתה של המסורת המוכרת לפיה יתרו התגייר והפך ליהודי; אולי הוא היה הגר הראשון.

למרות זאת, בספר במדבר משה מנסה לעודד את חותנו להישאר, ולא ברור לנו מהסיפור אם הוא הצליח (אנחנו אפילו לא בטוחים בכך שמדובר באותו אדם בשני המקרים). לפיכך, הדעה לפיה יתרו התגייר אמנם רווחת בחז"ל, אך היא לא הדעה הבלעדית.

המדרשים שמספרים בשמחה על הגיור של יתרו, מתלהבים גם מהצהרתו:

וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם׃ עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכׇּל הָאֱ–לֹהִים... (שמות י"ח, י-יא).

כיצד יתרו מכיר את כל שאר האלים בעולם, כך שהוא יכול לטעון בנחרצות כזו שא–להי ישראל גדול מהם? המדרש מסביר:

אמר יתרו: לא הנחתי עבודה זרה בעולם שלא עבדתיה, ולא מצאתי א–לוה כא–להי ישראל. עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא–להים. (תנחומא יתרו, ז).

מחברי המדרש היו מונתאיסטים, כמובן. הם לא האמינו שיש אלים חלשים רבים, נוסף על א–ל אחד שחזק מכולם. הם האמינו שיש הרבה אלילי שקר – בסך הכל פסלים – בדיוק כמו שיש הרבה דמויות בדיוניות בספרות או בקולנוע. א–להי ישראל גדול מכולם, ולו רק בגלל שהוא אמיתי, בניגוד אליהם. ויתרו יודע זאת, לפי חז"ל, כיוון שלפני שהתגייר הוא ניסה את כל הדתות בעולם, ומצא שהן חסרות.

המדרש ממשיך בטענה הבאה:

ארבעה אמרו ארבעה דברים, אִלו אמרן אדם אחר, היו שוחקין עליו לומר: "זה מנין הוא יודע דרכיו של הקדוש ברוך הוא?"

הראשון: משה מתאר בבהירות את דרכיו של ה' כדרכים צודקות וישרות (דברים לב, ד). לאף אחד אין באמת סמכות לתאר את דרכי ה'. אף אדם – מלבד משה, שהרי הקב"ה "יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה" (תהילים ק"ג, ז), והכתוב מתאר התגלות ייחודית למשה לאחר שביקש מא–להים "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות ל"ג, יג).

הדוגמה השנייה היא שלמה המלך, שאמר: "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ" (קהלת ג', יא). איך אדם יכול לומר בוודאות שא–להים עושה את הדברים יפים יותר בעיתם מאשר שלא בעיתם? האם אדם יודע איך נראה קרח בקיץ, או מה טעמם של מלונים באביב?

לפני המקפיאים והגלובליזציה, לא היה אפשר לדעת דבר כזה. אך שלמה לא היה דומה לשאר האנשים. לפי המדרש, הוא היה עשיר עד כדי כך שלא היה חסר דבר על שולחנו. היה לו קרח בקיץ, ומלונים באביב, ולכן הוא היה יכול להעיד שא–להים עשה את הדברים יפים יותר בעיתם! אם הדוגמה זו עדיין לא מתיישבת על לבו של הקורא המודרני, נסביר שגם היום עושר רב מעניק לאנשים גישה לחוויות שהשאר לא יחוו לעולם. החוויות האלו מאפשרות לאדם להלל את הקב"ה בדרכים אחרות ועל דברים אחרים.

הדוגמה השלישית של המדרש היא נבוכדנצר הרשע, שאמר : "וְכׇל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָּא וְדָיְרֵי אַרְעָא… [עברית: וכל דרי הארץ כאין חשובים, וכרצונו עושה בחיל השמים ודרי הארץ…]" (דניאל ד', לב).^[1] אבל אין אדם שמכיר את כל דרי הארץ – מלבד נבוכדנצר שמלך על כל העולם הידוע אז.

והדוגמה הרביעית היא יתרו, שאמר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכׇּל הָאֱ–לֹהִים…"

ברור שהמדרש לא מציע לנו שנתור את דתות העולם, כמו יתרו, עד שנגיע ליהדות. המדרש גם לא מעוניין שנהפוך לשליטים כדי שנהלל את הקב"ה מנקודת המבט של המורמים מעם. המדרש גם לא אומר שעושר הוא תנאי הכרחי להבנה עמוקה. הרעיון של המדרש הוא זה: לכל אדם יש נקודת מבט ייחודית על העולם ואוסף חוויות ייחודי ללמוד ממנו. ועדיין, כמעט כל מה שנגיד – גם אם הוא נכון – יכול היה להיאמר גם על ידי אנשים אחרים. האתגר שהמדרש מציב בפנינו הוא להשתמש ביכולת הדיבור שלנו כדי להגיד – אפילו פעם אחת בחיים – משהו שהוא גם חשוב ואמיתי, וגם כזה שאף אדם אחר לא היה יכול לומר באותה איכות או עם אותה סמכות. בעיני המדרש, באתגר הזה הצליחו אי פעם רק ארבעה אנשים.

בענייני מדע או לוגיקה, שניתן להסבירם במלואם בגוף שלישי, ברוב המובנים באמת לא משנה מי אמר מה. השאלה אם תיאוריה של פיזיקת חלקיקים היא נכונה או שגויה, לא קשורה לשאלה מי הגה אותה. בנוגע לתיאוריות פיזיקליות, יש אנשים שראויים יותר לאמון מאנשים אחרים, בהחלט. אך אם נניח לעניין האמינות, המילים שמסבירות את התיאוריה ויוצאות מפיו של אדם אחד, נכונות בדיוק באותה המידה כאשר הן יוצאות מפיו של אדם אחר. אבל הדת עוסקת גם בנושאים שאינם ניתנים לתיאור בגוף שלישי. הדת קשורה גם למערכות יחסים ולחוויות חיים. במרחבים האלו, חשוב לא רק מָה שנאמר, אלא גם מי שאומר אותו. יש דברים שרק אנשים מסוימים יכולים להגיד. ואדם יכול להשתמש באופן דתי ביכולת הדיבור שה' נתן לו, כשהוא אומר דברים שמקורם בחוויות האישיות שלו.

בתנ"ך, שני המילים שמתארים שפה הם 'שפה' ו'לשון'. שני המילים האלו מתארות גם איברים שונים בגוף האדם. רבי מרדכי יוסף ליינר, האיזביצ'ר, שם לב שהמילה שמתארת את השפה שדיברו בה פועלי מגדל בבל היא 'שפה' – דיבור שיוצא מהשפתיים.^[2]

דיבור שיוצא מהשפתיים, לפי האיזביצ'ר, הוא "מהשפה ולחוץ". דיבור מהשפתיים הוא דיבור שחיצוני לדובר. קל לדבר בשפה, אך הרבה יותר קשה לדבר בלשון; דיבור שנובע מתוך הדובר, כמו הלשון, ומבטא משהו שרק הדובר יכול להגיד.

הרשו לי להראות לכם מדרש נוסף, שפותח בדו-שיח משונה המתרחש בפרשתנו בין א–להים למשה ממש לפני עשרת הדברות. הדיאלוג ביניהם יחזיר אותנו לבסוף לכוחו של הדיבור:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב׃ וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'׃ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרׇץ בָּם׃ וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: (שמות י"ט, כא–כה)

מדוע א–להים ביקש ממשה להזהיר את העם שלא יעלו אל ההר, אם משה כבר הזהיר אותם? מדוע הוא מצווה על הכהנים להתקדש, אם משה כבר קידש אותם ואת ההר? ובנוסף, מדוע א–להים שולח לקרוא גם לאהרן, כאילו התחרט פתאום? ברגע שמשה יורד לקרוא לאהרן ולדבר אל העם, כנראה כשהוא עדיין למטה, פרק כ' מתחיל וא–להים אומר את עשרת הדברות. חז"ל ראו בכל המהלך הזה את רצונו של ה' להזיז את משה מהדרך לפני שההתגלות תתחיל. המדרש אומר:

אותה שעה בקש הקדוש ברוך הוא לתן להם את התורה ולדבר עמהם, והיה משה עומד. אמר הקדוש ברוך הוא: "מה אעשה מפני משה?" (שמות רבה כ"ח, ג).

נוכחותו של משה מוצגת כבעיה. המדרש ממשיך:

אמר רבי לוי: משל למלך שבקש לעשות אופימשטאטא חוץ מדעתו של אפרכוס [=להעביר חוק בלי להיוועץ בעוזרו], אמר לו [כדי לסלקו מן הדרך]: "עשה דבר פלוני". אמר לו [האפרכוס]: "כבר נעשית". שוב אמר לו: "לך קרא לפלוני סינקליטקוס [יועץ אחר] ויבא עמך". עד שהוא הולך, עשה המלך מה שבקש.

כך בקש הקדוש ברוך הוא לתן עשר דברות, היה משה עומד מצדו. אמר הקדוש ברוך הוא: אני גולה להם את הרקיע ואומר: "אנכי ה' א–להיך". הם אומרים - מי אמר, הקדוש ברוך הוא או משה? אלא ירד משה, ואחר כך אני אומר: "אנכי ה' א–להיך".

כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם". אמר לו: כבר הקדשתים, שנאמר: "כי אתה העדתה בנו לאמר וגו'". אמר לו: "לך רד ועלית אתה ואהרן עמך", עד שמשה יורד, נגלה הקדוש ברוך הוא.

המדרש הזה עשיר ומלא בתוכן. הוא מתמודד עם החשש שנסגוד לנביאים ולמורים שלנו. המדרש גם מעורר אותנו לשאול מדוע בדרך כלל המלך מחוקק חוקים בנוכחות היועץ שלו, ומדוע איננו מעוניין לעשות כך עכשיו? אחת הסיבות שבגללה שליט יעדיף להעביר מסרים באמצעות דובר היא כמובן משום שכך הוא שומר לעצמו את האפשרות להכחיש את הדברים מאוחר יותר.

אנחנו צריכים לציית לחוקי התורה, אבל אסור לנו לחשוב שיש לנו גישה בלתי-אמצעית להלך המחשבה של א–להים ולרצון האינסופי שלו. משה היה הנביא הגדול ביותר שאי פעם חי, אבל הוא עדיין היה בן אנוש, ואפילו אם התורה הייתה מוכתבת לו מפיו של א–להים ומשה לא היה מוסיף דבר, התוכן של התורה עדיין מולבש בשפה שבני אדם יכולים להבין. אם כן, למרות הכבוד הגדול שיש בקבלת התורה מה', אסור לנו לחשוב שיש לנו גישה ישירה לקב"ה. משה, שעומד לצידו של א-להים, עוזר לנו לזכור זאת בדרך כלל. אך ההתגלות בהר סיני הייתה שונה. היא הייתה צריכה להיות ישירה. מדוע?

התשובה, לדעתי, היא שהדברים שא–להים אמר בסיני – אפילו שלא הבנו את המילים בלי עזרתו של משה – הוא יסוד היסודות של האמונה היהודית. היהדות איננה גוף של עובדות גוף-שלישי שמעבירים לנו נביאים או מדענים. במקום זאת, מרכזה הוא המפגש האישי המתרחש בין א–להים לאדם.

במובן מסוים, הפילוסופיה היהודית איננה מתרשמת מנביאים – אפילו שהם מסוגלים לחולל אותות וניסים. אכן, הרמב"ם טוען שאסור לנו להאמין למה שאדם אומר רק בגלל שהוא מסוגל לחולל ניסים.^[3] ההלכה היהודית מכירה בחשיבות הניסים. היא מעניקה מעמד הלכתי בר-שינוי של 'נביא' לאדם שעשה אות או מופת.^[4] אך זו משמעות הלכתית שמוענקת לנס; עדיין אין בכך אמירה שהנס בפני עצמו הוא ראייה לכך שעושה הנס דובר אמת.

ואכן, אם האדם ימשיך ויאמר משהו לא נכון באופן מובהק, נסיק מכך שהוא איננו נביא כלל וכלל, ולא משנה איזה ניסים ונפלאות הוא מסוגל לחולל. זו הסיבה שמעמד ה'נביא', שניתן לאדם בזכות נס שעשה, הוא מעמד הנתון לשינויים. ניתן לבטל אותו. ובאמת, משה ניבא מפורשות שיהיו בעתיד נביאי שקר שיישלחו כדי לבחון את האמונה שלנו, והנביאים האלו יהיו מסוגלים לחולל מעשי ניסים ונפלאות (דברים י"ג, ג–ד).

משה אומר לנו שכל נביא שמצווה עלינו להפר את חוקי התורה, לדוגמא, לעבוד אלילים, נחשב לנביא שקר. אך מדוע שנאמין למשה? אנחנו ודאי לא מאמינים לו בגלל הניסים שהוא חולל! לא, אנחנו מאמינים למשה בגלל הר סיני – ולא בגלל הדברים שהוא עשה או אמר. מכיוון שפעם אחת בלבד היינו כולנו עדים לכך שהקב"ה דיבר עם משה ישירות. כפי שהרמב"ם אומר:

ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני. שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר. האש והקולות והלפידים. והוא נגש אל הערפל; והקול מדבר אליו ואנו שומעים "משה משה לך אמר להן כך וכך..." (משנה תורה, הלכות יסודי התורה, ח', ב).

רבי יוסף אלבו טוען שכל המטרה של מעמד הר סיני הייתה להראות לבני ישראל באופן הישיר ביותר שמשה הוא נביא אמת. כל העם ראו את א–להים מדבר עמו (הרעיון לפיו כדאי שנשמע את א–להים מדבר עם משה מופיע בשמות י"ט, ט. מימוש הרעיון הזה מסופר שנית בדברים ה', כז).^[5]

כתוצאה מכך, לבני ישראל היה "אמות עצמי כי משה היה שליח להנתן תורה מתמדת לדורות על ידו".^[6]

ה"תורה המתמדת" מכירה בתפקידם של נביאים. היא מעניקה מעמד נביא, הניתן לשינוי, למחוללי ניסים. אף על פי כן, הסמכות שלהם כנביאים לא נובעת מהיכולת שלהם לחולל ניסים, אלא מהתורה, והסמכות של התורה נובעת מההתגלות שכל העם חווה בהר סיני, ללא תיווך. זה המובן בו משה הפריע, ולו לרגע.

בתחילת פרשתנו, יתרו אמר משהו שרק הוא יכול להגיד. בשיא הפרשה, א–להים אומר את המילים היחידות בהיסטוריה שהוא אומר ללא תיווך. הוא אומר משהו שרק א–להים יכול לומר; דברים שלא יכולים להימסר באמצעות שליח. הוא אומר "אָנֹכִי ה' אֱ–לֹהֶיךָ". היינו צריכים לשמוע את הקול ששמענו מדבר אל משה פונה קודם כל אלינו, ואומר לנו שהקול הזה הוא קולו של א–להים.

אם מה שנשאר לנו הוא לחפש דברים משמעותיים, דברי אמת בעלי ערך, שרק אנחנו יכולים להגיד – אולי הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא ללמוד מהדוגמא של א–להים ולומר "א–להי, אני עבדך". אף אדם אחר, במהלך כל ההיסטוריה, לא היה יכול לומר את המילים האלו ולהתכוון בדיוק לדבר שאתה מתכוון אליו.

 

תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר

עריכה: יצחק שוה