ויקהל | השבת וטבעה ההולך ומתגלה

 

הפסוקים הפותחים את פרשתנו הם פסוקים מהותיים בהבנת אופייה של השבת ומצוות המנוחה בשבת.

התורה אוסרת לעשות בשבת פעולות שדורשות מאמץ. ההסבר לכך נמצא בתיאור היום כיום "שבתון",^[1] דהיינו יום מנוחה. לאור יום זה, התורה מצווה אותנו לשבות.^[2] מסיבה זו, עלינו להימנע מפעולות שדורשות מאמץ ביום השבת. כל זה נכון, אבל אין קשר בין זה לבין האיסור לעבוד, או לעשות "מלאכה", ביום השבת. סחיבת רהיטים כבדים או פעולות אחרות שדורשות מאמץ נאסרו לא משום שהן נחשבות ל"מלאכה", אלא משום שהן פוגעות במנוחה.^[3]  מנגד, לחיצה על מתג שמדליק אור – כמה מוזר ולא אינטואיטיבי – נחשבת למלאכה! פעמים רבות, נקודה זו בולטת לעיניהם של אנשים שאינם שומרים הלכה, או של בני תרבויות אחרות, ונראית להם משונה במיוחד. איך יכול להיות שהדלקת אור נחשבת למלאכה, בעוד שסחיבת רהיטים בבית לא נחשבת למלאכה? התשובה לשאלה זו היא עומדת במוקד פסוקי הפתיחה של פרשתנו.

משה קורא לכל העם ואוסף אותם. הוא עושה זאת כדי למסור להם רשימת מצוות שנוגעת לבניית המשכן, ופותח בבקשה לתרום חומרים הדרושים לשם ביצוע המשימה: זהב, כסף, נחושת, צמר צבוע (בתכלת, בארגמן ובשני), עורות עזים ועוד.^[4] הוא קורא לאמנים מוכשרים להגיע ומתאר את חלקי המשכן אותם יש ליצור. אך הדבר הראשון שהוא עושה באספה הזו, הוא לחזור על משהו שבני ישראל כבר מכירים:

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כׇּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת׃ (שמות ל"ה, ב)

הניגוד המתמיה בין הציווי לבנות את המשכן לבין האיסור לעשות מלאכה ביום השבת הוביל את חז"ל לנסות ולהבין את משמעותו של איסור המלאכה בשבת. יש להבין את המלאכות האסורות במונחי המלאכות שיש לעשותן כחלק ממלאכת המשכן. חז"ל ממשיכים לנסח את איסורי המלאכה בעזרת שלושים ותשעה פעילויות שנחשבות למלאכות עיקריות, "ל"ט אבות מלאכה", וכן בעזרת התולדות, שהן פעולות שניתן לחשוב עליהן כנגזרות של ל"ט המלאכות.^[5] מלאכות רבות באוסף המלאכות הזה אינן דורשות מאמץ, מאמץ זה לא העניין. במקום זאת, למלאכות האסורות יש משמעות סמלית. הן סוגי הפעילות שבעזרתה יצרנו משכן לנוכחות השכינה בארץ – אלו הן הפעולות שאסור לנו לעשות בשבת. אחד ממדרשי ההלכה על הפרשה שלנו הוא זה שקבע את הרעיון שבעזרתו הבינו חז"ל את המלאכות האסורות בשבת.^[6]

הקב"ה ברא עולם כדי שישכנו בו בני אדם. סוג המלאכה אליה הוא נדרש כדי לברוא את העולם היא זו שהוא נמנע ממנה ביום השבת. בבניית המשכן, פעלנו באופן שמשקף את פעולתו של הקב"ה. במובן מסוים, אנו בראנו עולם קטנטן שבו נוכחותו האינסופית של הקב"ה תוכל, באופן פלאי, לשכון. לכן, ברגע שהשבת הגיעה, נדרשנו להימנע מסוג המלאכות שנזקקנו להן כדי ליצור את העולם הקטן והנייד הזה

כפי שציין מורי ורבי, הרב יונתן זקס זצ"ל, התורה יוצרת בכוונה "סדרה של הקבלות מילוליות" בין בריאת העולם לבניית המשכן. הוא מביא בפנינו את הטבלה הבאה:

בריאת העולם (בראשית)	בניית המשכן (שמות)
"וַיַּעַשׂ אֱ–לֹהִים אֶת הָרָקִיעַ" (א', ז)	"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (כ"ה, ח)
"וַיַּעַשׂ אֱ–לֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (א', טו)	"וְעָשׂוּ אֲרוֹן" (כ"ה, י)
"וַיַּעַשׂ אֱ–לֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ" (א', כד)	"וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן" (כ"ה, כג)
"וַיַּרְא אֱ–לֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד..." (א', לא)	"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ..." (ל"ט, מג)
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם" (ב', א)	"וַתֵּכֶל כׇּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד..." (ל"ט, לב)
"וַיְכַל אֱ–לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה..." (ב', ב)	"...וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (מ, לג)
"וַיְבָרֶךְ אֱ–לֹהִים" (ב', ג)	"וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (ל"ט, מג)
"וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (ב', ג)	"וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו" (מ, ט)

"'וירא', 'את כל', 'עשה/עשו', 'והנה', 'ויכל' 'מלאכתו/המלאכה', 'ויברך' – שבע המילים הללו מופיעות בשתי הפסקאות הקצרצרות" כותב הרב זקס. "בניית המשכן בידי בני ישראל היא שיקוף של בריאת העולם בידי א–לוהים".^[7] אם א–להים צריך לנוח בשבת ממלאכת בריאת העולם, אז גם עלינו לנוח ביום זה ממלאכת בניית המשכן.

כשמשה מתאר בפרשתנו את סוג העבודה הנדרש עבור בניית המשכן, הוא מכנה אותה "מלאכת מחשבת".^[8] לא מדובר בפעולות סתמיות, אלא בפעולות שמשוקעות בהן כוונה, תכלית ומחשבה. הגדרה זו מגבילה את המלאכות האסורות בשבת במספר תנאים, שבעזרתם ניתן לאפיין את סוג המלאכה שהתורה אסרה בשבת לפי חז"ל. לדוגמא:

1. על המלאכה להיעשות במטרה להשיג את התוצאה שמיוחסת למלאכה זו בדרך כלל. אם התנאי הזה לא מתקיים, הפעולה נקראת "מלאכה שאינה צריכה לגופה", "מתעסק" במקרה שהפעולה נעשתה ללא כוונה בכלל (כמו אדם שלוחץ על מתג מתוך טיק עצבני), או "דבר שאינו מתכוון", במקרה שהתוצאה האסורה לא הייתה חלק מכוונת העושׂה (וגם לא תוצאה הכרחית של פעולתו), אלא תוצר לוואי של פעולה רצויה אחרת.
2. על המלאכה להתבצע באופן בו בני אדם מבצעים אותה בדרך כלל.
3. מטרת המלאכה צריכה להיות בנייה ויצירה, ולא הרס.
4. התוצאה של הפעולה האסורה צריכה להיות יציבה ומתמשכת.
5. על הפעולה להיעשות באופן ישיר, ללא מנגנון ביניים שמתווך בין הפעולה לתוצאה הרצויה.
6. על המלאכה להביא לתוצר משמעותי, שמספיק לשימושם של אנשים.

אם התנאים האלו לא מתקיימים, ייתכן שעברת על איסורי דרבנן המשמשים סייג לקדושת השבת, אך לא עברת על איסור התורה, שדורש עשיית "מלאכה". כשמתבוננים בכל השיקולים האלה יחד, נראה שמה שנאסר בשבת הוא מניפולציות אנושיות על הסביבה, שמעצבות אותה למטרות יצירה או בנייה. אפשר אפילו לומר שבכל ההיסטוריה האנושית לא נעשה שימוש מוצלח יותר ביכולת האנושית לעצב את המרחב למטרת יצירה מאשר בבניית המשכן. נראה כאילו שמדרש ההלכה בונה מגדלים באוויר על בסיס הניגוד בדברי משה בין איסור המלאכה בשבת לבין הציווי על המשכן, אך עיון מעמיק מראה שהנושאים האלו קשורים זה בזה לבלי הפרד. הקשר ביניהם מתחיל בפסוקים וממשיך ומתנוצץ גם בהלכות השבת.

אחד הנושאים המעניינים המשיקים לרעיון זה הוא השימוש בחשמל. עם הגילוי כיצד להשתמש בחשמל, נוצר במהירות קונצנזוס סביב הדעה שהדבר אסור בשבת מהתורה. עם זאת, דיונים רבים נסובו סביב השאלה לאיזו מלאכה מל"ט אבות המלאכה האיסור הזה שייך. ניתן לחשוב שרק הבנה גסה של אופן פעולת החשמל יוביל להכרעה שהשימוש בחשמל נאסר משום מלאכת "מבעיר". האם לחיצה על מתג וסגירת מעגל חשמלי נחשבת ל"בונה", או שאולי היא נכללת במלאכת "מכה בפטיש", המעט מעורפלת? קשה להכריע. אך אם ל"ט אבות מלאכה הם סמל לפעולה אנושית המשנה את סביבתה, אז, בתקופתנו, קשה לחשוב על פעולה המהווה פעולה אנושית על הסביבה באופן מובהק יותר מרתימת החשמל לצרכים אנושיים. הבנה זו ברורה לכל מי שהבינו את עקרונות השבת: שימוש בחשמל חייב להיאסר, אף אם לא ברור לנו לאיזה אב מלאכה יש לשייכו.

כשאנו נחים מפעילות כזו בשבת, נראה כאילו אנו משיבים את הטבע, פעם בשבוע, למי שברא אותו. ניתן לנו כוח עצום להותיר רשמים על סביבתנו הטבעית. אנו מאמינים כי הכוחות האלו ניתנו לנו במתנה מא–להים, ועלינו להשתמש בהם למען הטוב; ולהיות שותפים עם הקב"ה במלאכת הבריאה. במהלך השבוע, התורה אפילו מצווה עלינו לעשות מלאכת מחשבת – ולהשפיע באופן חיובי על העולם סביבנו.^[9] זהו חלק מהותי מהמשימה האנושית. עם זאת, בכך שאנו לוקחים הפסקה מפעילות זו למשך יום אחד בשבוע, אנו מעבירים, בשפה העדינה של הריטואלים הדתיים, מסר סמוי שקשה לתארו במילים. ברור שהמסר שאנו מעבירים כשאנו שובתים ממלאכה קשור להכרה בריבונות הא–להית על הטבע; אנו מכירים בכך שכל הכוח והכישרון שניתנו לנו, ניתנו לנו לתכלית מסוימת; ואנו מכירים בכך שאף כשאנחנו חדלים מהפעילות שלנו, שלעיתים נראית חשובה כל כך, העולם ממשיך להתנהל בלעדינו. יצירתיים ופעילים ככל שנהיה, העולם הוא בריאה של אחר טרנסצנדנטי, הנעלה-מבינתנו.

עתה אנו מבינים מדוע עשיית מלאכה בשבת היא עברה חמורה כל כך. המצוות הן שפה. כשאדם מחלל את השבת הוא מבטא, בשפת המצוות, חילול הקודש של ממש. במילותיו של הרש"ר הירש:

"...הלא בזה אומַר: כי אין ה', אשר לו התבל ומלואה. אראה בזה, כי לא מיד ה' נתנו החיים וברכת החיים. אומר: כי הקנין וההנאה תעודתי, ותכליתי רק מלאת רצוני! – ולמען כלכלת גוי, כופר הנני בה' ובתעודת האדם!!" – אמנם, את כל זאת תביע, אם תחלל את השבת מפני עבודה ומלאכה.^[10]

כמו כל ריטואל דתי המתבצע כבר במשך אלפי שנים, לשבת יש משמעויות שונות מעט עבור אנשים שונים בזמנים ובמקומות שונים. כמובן שיש אזור חופף – תווים של משמעות משותפת שנמצאת בלב המצווה – הנגיש לכל דור ששומר את השבת. אך מן הנמנע ששכבות משמעות חדשות תיחשפנה ככל שהמצווה נישאת למקומות חדשים ולזמנים חדשים.

אנו עדים לתופעה זו כבר בחומשי התורה. בספרי בראשית ושמות, מטרת השבת היא להזכיר לנו את בריאת העולם. ראינו כיצד המשמעות הזו נטועה עמוק בהבנתנו את איסור המלאכה בשבת.

עם זאת, כשמשה חוזר על עשרת הדברות בספר דברים, הדיבר החמישי מתאר את השבת כיום שבו נזכרים ביציאת מצרים, ולא בבריאת העולם.^[11] משה מתאר את השבת כיום שבו אסור לנו להשתמש בעבדים שלנו, ואפילו בחיות שלנו. זהו יום שבו למעסיקים שלנו אין זכות להעסיק אותנו. היום הזה מזכיר לנו שהקב"ה שיחרר אותנו מעבדות לחירות, שגם אנו וגם אלו שתלויים בנו כלכלית עומדים שווים תחת שליטתו של א–ל אחד, ושהחירות שלנו מתגלמת בהיותנו משועבדים לקב"ה; שכולנו עבדים אך ורק לגבוה מכל הנמצאים ומכל האידאות.

מובן שההבדלים בתיאור השבת בעשרת הדברות כפי שהן מופיעות בספר שמות לבין תיאורה בעשרת הדברות בספר דברים פתוחים למספר רב של פרשנויות. שתי הגרסאות לעשרת הדברות יכולות לשקף את ההבדל שבין הלוחות הראשונים ללוחות השניים. ייתכן גם ששתי הגרסאות נאמרו בפעם אחת, ברגע טעון מיסטיקה בהתגלות בסיני. אך אולי – בהתחשב בכך שספר דברים מייצג את נאומו של משה, שהקב"ה שילב מאוחר יותר לתורה – ניתן להציע שההבדלים נובעים מכך שמשה, כרב, פירש את המצווה, בלי לשנות אף אחד מהפרטים ההלכתיים שלה, וביטא אותה בשפה שנשאה משמעות מיוחדת עבורו ועבור בני דורו אליהם פנה.

משה, אחרי הכל, היה אדם שמשימת חייו – להוציא עם שלם מעבדות לחירות, עיצבה אותו. האנשים אליהם משה פונה בספר דברים היו הילדים של אותם עבדים, והם עמדו על סף הכניסה לארץ המובטחת. הרעיון לפיו אותה מצווה שמבטאת זכר למעשה בראשית – השביתה ממלאכה – יכולה לבטא באותו הזמן גם הוקרת תודה על שחרורנו מעבדות ועל יציאתנו ממצרים, הוא בשורה לעתיד לבוא. אנו מוזמנים לגלות משמעויות חדשות למצוות בכל דור ודור, בלי לשנות אף פרט מפרטי ההלכות שלהן, או לשלול את הנוסחאות ההלכתיות עליהן הן מבוססות; אנו מוזמנים להעניק לאותן המצוות רלוונטיות בכל זמן ובכל מקום בהם נמצא את עצמנו.

אחד המדרשים על פרשתנו עושה בדיוק את זה. בתקופתנו, אנו חושבים על שבת כעל היום שבו הקהילה מתכנסת יחד בבית הכנסת להתפלל, לשמוע דברי תורה ולהיות יחד. אפילו אנשים שאינם מצווים להתפלל שלוש תפילות ביום נוהגים לבוא לבית הכנסת בשבת – אנשים, נשים וטף. לא מדובר רק בתפילה. מדובר גם בלימוד ובשמירה על הקהילה.

אך למעשה, השבת נמסרה לנו לפני שהיו בתי כנסת. לפי חלק מההבנות, השבת נמסרה הרבה לפני הציווי להתפלל בציבור. מצוות השבת נמסרה זמן רב לפני שחז"ל ייסדו את מעגל פרשות השבוע וקבעו במרכזו שיש לקרוא פרשה אחת בכל שבת. האם ניתן למצוא במקורות את הרעיון היותר מודרני של השבת, השבת כיום של מפגש קהילתי? המדרש טוען שכן, כיוון שתכלית היום וטבען של המלאכות האסורות בשבת נמסרו לעם באספה לאומית; אותה התקהלות שהעניקה את השם לפרשת השבוע שלנו. אין עוד פרשה בתורה שנפתחת באספה כזו. נעיין במדרש, ונשים לב כיצד הוא משחק עם הקרבה הסמנטית בין המילים 'קהל' ו'קהילה':

"ויקהל משה". רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה "ויקהל", אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה: "עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני". (ילקוט שמעוני ת"ח, ב)

ההתקהלות שמשה כינס בתחילת הפרשה שלנו, חושפת רעיון מרכזי שעומד בליבה של השבת. רעיון זה קושר בין איסור המלאכה לבין מלאכת בניית המשכן, ומעניק לנו הבנה עמוקה יותר של הפעילות האנושית הראויה לאדם ושל הרעיון אותו השבת מנסה לבטא בשפת המצוות. אך יתרה מזאת, משה, שמקהיל את העם כדי לשזור יחדיו את הרכיבים השונים של השבת, יוצר רמיזה שכמעט אי אפשר לפספס למצווה אחרת, מצוות הקהל – האספה שהמלך מכנס לאחר השנה השביעית. במעמד זה, כל העם מתקהל כדי לשמוע את המלך קורא בתורה, וכך העם מחדש את הברית עם הקב"ה.^[12] היום השביעי בשבוע, שבת, הוא גרסה מוקטנת של אותו רעיון: במקום להקהיל את כל העם, אנו נאספים בקהילות מקומיות כדי לשמוע את התורה ולהתמסר מחדש, יחד, לעבודת ה'.

מצוות השבת צוברת עוד ועוד משמעויות בכל דור. המדרש דוחף אותנו להבין שכל המשמעויות האלו היו כמוסות בהלכות ובמקורות הראשוניים, ממתינות שיגלו אותן, בדיוק כפי שהאופי הקהילתי של השבת, כזמן להיאסף בו בבתי הכנסת ובתי המדרש כדי לשמוע דברי תורה, חיכה שיגלו אותו בפסוקים הראשונים של פרשתנו, פסוקים השוזרים יחד את כל אבני הבניין הרעיוניים של השבת ושל משמעותה.

 

תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר

עריכה: יצחק שוה