דילוג לתוכן העיקרי

וארא | צבאות בני ישראל

הרב ישי יסלזון
לזכר אלברט ואבילין בלום, שלימדו "עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל" במילה ובמעשה. שנון ועקיבא ורבר ומשפחתם
18.01.2023
קובץ טקסט


א. ה' צ-באות

"וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (ז', ד')

זוהי הפעם הראשונה בתורה שריבונו של עולם מתייחס לעם ישראל כ'צבאו'. השימוש במונח 'צבא' לעם ישראל בהקשר של יציאת מצרים מופיע פעמים רבות (ו', כ"ו; ז', ד'; י"ב, י"ז, מ"א ו-נ"א) ונראה כי לא בכדי. בשיעור השבוע ננסה לעמוד קצת על מהות השם 'צבאות' הן כמתייחס לעם ישראל והן כמתייחס לקדוש ברוך הוא.

בתנ"ך מופיע פעמים רבות הכינוי 'ה' צ-באות' כמתייחס לקדוש ברוך הוא. לראשונה התנ"ך משתמש בכינוי זה בספר שמואל כאשר אלקנה הולך לזבוח ל-ה':

"וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַ-ה' צְ-בָאוֹת בְּשִׁלֹה"   (שמואל א' א', ג')

כך גם מכנה חנה את הקדוש ברוך הוא בתפילתה (שם, י"א). לאחר מכן משמש פעמים רבות בתנ"ך. אך, כאמור, שם זה אינו מופיע בתורה כלל.

בפשטות, מדובר על אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא. ואכן, הרמב"ם (יסודי התורה ו', ב') ראה בו את אחד השמות שאינם נמחקים. אך בתנאים השאלה האם שם 'צבאות' קדוש או לא נתונה במחלוקת:

"עשרה שמות של שבח נקרא הקדוש ברוך הוא אלו הן: שם אל"ף דל"ת, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, א-להים, א-לוה, א-להיך, א-להיכם, א-ל, א-היה, ש-די, צ-באות. אמר רבי יוסי חלוק אני על צבאות שנאמר ופקדו שרי צבאות בראש העם"    (אבות דרבי נתן פרק לח)

במסכת שבועות מבואר טעמו של רבי יוסי בצורה מפורטת יותר, ואף מובא הפסוק מפרשתנו כראיה לדבריו:

"תנו רבנן: כתב אלף למד מא-להים, י-ה מיוד הא ואו הא – הרי זה אינו נמחק... צדי בית מצ-באות - הרי זה נמחק; רבי יוסי אומר: צבאות כולו נמחק, שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל, שנאמר: והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים"    (שבועות לה:)

לדברי רבי יוסי, המונח 'צבאות' אינו חלק משמות ה', אלא בא לייחס את ה' לקבוצה מסויימת המכונה צבאות. רבי יוסי מבין שהקבוצה הזו היא ישראל, ולכן בשם זה אין קדושה.

לעומתו יש שטענו כי קבוצה זו פירושה צבא השמיים. כך משתמע מהגמרא בברכות:

"ותדר נדר ותאמר ה' צ-באות, אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא צ-באות עד שבאתה חנה וקראתו צ-באות; אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?"    (ברכות לא:)

וכך גם נוקט הרמ"ק בפרדס רימונים:

"ושם צ-באות מורה על היותו בעל צבאות מעלה, והוא נגזר מלשון צבא השמים"  (פרדס רימונים י"ט, א')

אם כן, ייתכן כי למרות היות המילה 'צבאות' מיוחס לצבא מסוים, עדיין יש בה קדושה – כי חלק מגדלות ה' והשבח שלו הוא כאשר אנו אומרים שהוא השליט על כל צבא השמיים.

להלכה נחלקו כיצד יש לפסוק. בפשטות, הגמרא בשבועות מכריעה כחכמים:

"אמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי"      (שבועות לה:)

כך גם נוקט הרמב"ם להלכה (יסודי התורה ו', ב'). אך היו מהראשונים שגרסו בגמרא אחרת. כך למשל בספר האשכול מחלק בין מקרים בהם השם 'צבאות' מופיע בסמיכות לפעמים בהם הוא מופיע כחלק מהשם עצמו:

"ובהלכות כתוב, רבי יוסי אומר צבאות כולו נמחק אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואנו למדין בקבלה מפי גדולי עולם אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי. ופרשו רבואתה ראשונים כל מקום שנאמר ה' צבאות, א-להים צבאות אין נמחק, ומקום שכתוב ה' א-להי הצבאות, וה' א-להי הצבאות אלו ישראל, וצבאות נמחק"    (ספר האשכול, הלכות ספר תורה סג.)

כשיטתו ניתן לדייק גם מהתרגום שמתרגם את: "א-לוהי צבאות" (תהילים פ"ט, ט') כ:"אלהא על כל חיילי מרומא", אך את "א-להים צבאות" אינו מתרגם כלל.

ניתן להעמיק יותר בכוונת השם, בהנחה ואכן מדובר על שם של קודש. ראינו עד כה שייתכן שהוא מתייחס לישראל וייתכן שכוונתו לצבא השמיים, אך בחז"ל מצאנו עוד כמה פירושים נוספים לשם זה:

"צ-באות שהוא צבא על כל צבאיו. [צ-באות] שהכל צבויים. צ-באות שכל המצות בו"   (אבות דררבי נתן פרק לח)

הפירוש הראשון מופיע גם במסכת חגיגה:

"וריש לקיש אמר: ה' צבאות שמו - אדון הוא בצבא שלו"  (חגיגה טז:)

גם בשמות רבה מצאנו פירוש לשם 'צבאות':

"וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות" (שמות רבה ג', ו')

אם כן, ישנם פירושים רבים הרואים בשם זה שבח וגדלות לריבונו של עולם. לאור זאת נדמה שיסוד המחלוקת של רבי יוסי וחכמים ברור – האם המילה 'צ-באות' מתייחסת ליכולתיו של הקדוש ברוך הוא או שמא היא מתייחסת לברואים אותם הוא מנהיג (בין אם מדובר על בני אדם או מלאכי השרת).

ב. צבאות בני ישראל

כמו שציינו, מספר פעמים בספר שמות מופיע הביטוי 'צבא' בהקשר של בני ישראל היוצאים ממצרים, אך המקום הראשון בו צבא זה מתייחס לקדוש ברוך הוא הוא בפסוק שהוזכר בתחילת השיעור (ז', ד'). בפסוק זה מצווה ה' את משה ואהרן כיצד לדבר לפני פרעה, כאשר ה' מזהיר מראש שפרעה לא ישמע למשה ואהרן ובכל זאת ה' יוציא את צבאו ממצרים.

אפשר להציע כמה דרכים להבין מדוע ה' משתמש דווקא בביטוי זה לבני ישראל בהקשר של יציאת מצרים. האלשיך מתייחס לעובדה שהביטוי 'צ-באות ה' '  מתייחס עיתים לבני ישראל ועיתים למלאכים, בשביל להסביר את מיקומו בהוצאת בני ישראל ממצרים:

"ועוד טעם שני והוא אומרו על צבאותם, לומר, כי לא בלבד היתה ההוצאה לישראל, כי אם גם לצבאות ה'. ולא עוד, כי אם שיוציאום על צבאותם, שיחשבו פמליא של מעלה שהם צבאות ה' כאילו הם צבאות ישראל, וישאום על כנפיהם. וזהו אומרו על צבאותם, הוא עליהם ממש, כמאמרם ז"ל על ואשא אתכם על כנפי נשרים (י"ט, ד') כמדובר"  (אלשיך ו', כ"ו)

יש לדייק בפסוקים ולשים לב שברוב הפעמים הביטוי 'צבאות' מופיע בהקשר של ירידת ישראל למצריים או עליתם ממנה. האלשיך מסביר שבני ישראל לא עלו לבדם ממצרים אלא יחד עם צבא השמיים.

את האמירה הזו ניתן לקחת לכמה כיוונים. אפשר להסביר שגאולת מצריים, כגלות מצריים, לא הייתה גלות גשמית רק לעם ישראל אלא גם לצבא השמיים.

במקביל, אפשר גם להסביר את הדברים על פי הסברו של רבינו בדרך הסוד לגלות מצרים, תוך תשובה גם על השאלה מדוע גאולת מצרים והמכות לקחו זמן כה רב:

"ובזה נחה דעתי בחקירה אחת למה האריך ה' י"ב חודש במכות המצרים, ורז"ל (שמות רבה ט') מהם אמרו שהמכה היתה משמשת ג' שבועות וההתראה שבוע אחת ומהם אמרו להפך, ולמה יאחר ה' הגאולה והיה לו להביא המכות זו אחר זו ויגאלם מיד ותספיק ההתראה ביום אחד או בשעה אחת כדין התראת ישראל שאין צריך בה זמן ומכל שכן אומות העולם...

גם למה לא הספיק התראה אחת על כל המכות, אלא לצד שעדיין לא הגיע הזמן היה ה' מלביש הזמן ההוא להשביעם מרורות ביני ביני עד שהגיע הזמן. וגאלם מיד בלא שום עיכוב. ואם תאמר ומה בכך אם היה ה' גואל אותם קודם זמן זה. עוד למה ה' הוציאם בזבולא בתרייתא בזמן שאם היו מתעכבים קצת היו נלכדים עד שהוצרך למהר ולא יכלו להתמהמה והיה לו להוציאם בזמן מורווח.

הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמעו ב-נ' שערי טומאה... בזה ינוח דעת בב' השאלות כי אם היה מוציאם קודם זה היו מפסידים בירור החלק ההוא..."(אור החיים ג', ח')

על פי דברי רבינו, אפשר להציע שניצוצות הקדושה הם חלק מצבא השמיים שהעלו בני ישראל ממצרים.

אפשרות אחרת לקריאת בני ישראל 'צבא ה' ' סביב יציאת מצרים יכולה להיות קשורה לסיבה בגינה מוציאים את בני ישראל ממצרים. כבר במעמד הסנה, כאשר הקדוש ברוך הוא מייעד את משה לשליחות הגדולה של הוצאת בני ישראל מחשכת הגלות, ה' מביא לו אות וסימן:

"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לוהים על ההר הזה"     (ג', י"ב)

ישנו יעוד אליו מכוונים בני ישראל ולשמו הם מוצאים ממצרים: להגיע מעבדות פרעה לעבדות ה'. דהיינו להיות צבא ה'. ייתכן ש-ה' רומז כאן לסיבה בגינה הוא מוציא את בני ישראל – העובדה שהם צבאותיו.

ג. מי באמת צבא ה'?

ראינו, אם כן, שהביטוי 'צבא ה' ' מופיע בהקשר של יציאת מצרים. בפשטות מדובר כאן על הקשר של חול, שכן השם צבאות כמתייחס לקדוש ברוך הוא מופיע בנביאים בלבד. אם כן, ה'צבא' אליו מתייחסים בספר שמות הוא בני ישראל ואולי גם צבא השמיים.

בפסוק בו פתחנו ישנה בעיה לשונית קטנה:

"וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים"      (ז', ד')

המילה 'את' השנייה מיותרת, לכאורה, שכן היה ניתן לכתוב: "והוצאתי את צבאתי עמי בני ישראל...". תמיהה זו מביאה את רבינו להאיר נקודה חשובה סביב השאלה מי הוא צבא ה':

"והוצאתי את צבאותי את עמי וגו'. צריך לדעת מי הם הצבאות, ואם הם ישראל היה לו לומר את צבאות עמי בני ישראל. ואולי כי יכוין ה' לרשום בתורה הפלגת מעלתינו אצלו כי אין לו צבאות מיוחדים לו כישראל, ולזה אם היה אומר את צבאות עמי וגו' היה מקום לומר כי ה' יש לו הרבה צבאי צבאות וזה אחד מהם, לזה אמר את צבאותי סתם לומר הרשומים ואין צורך לומר צבא פלוני כי באומרך צבאות ה' אחד הוא המיוחד, ואחר כך אמר מי הוא זה ואיזה הוא את עמי בני ישראל, ויתבאר הכתוב על דרך כלל ופרט אין בכלל צבאותי אלא הפרט שהם בני ישראל, ומעתה לא יקרא בכינוי צ=באות ה' אלא ישראל המרוממים והמעולים"  (אור החיים ז', ד')

אמנם רבינו לא כותב כאן בפירוש שהוא מתכוון למעט את מלאכי עליון מלהיקרא בצבא ה', אך הוא מדגיש את התפקיד הייחודי של בני ישראל המרוממים והמעולים כצבא ה'.

אם אכן כך מתייחס אלינו הקדוש ברוך הוא, עלינו לבדוק מה תפקיד זה מחייב אותנו.

המילה 'צבא' יכולה להתפרש בכמה אופנים.

אין ספק שראשית כל מילה זו קשורה למלחמה, כאשר הצבא במלחמה מייצג עם או אדם מסוים. לחיילים ישנה שליחות מוגדרת, מטרה ומשימה בה הם צריכים לעמוד והם מוכנים להקריב אף חייהם למען אותו ערך נעלה. הצבא היחיד שיכול לפעול עבור הקדוש ברוך הוא בעולם הזה הגשמי הוא עם ישראל. בניגוד לצבא השמיים העומדים, עם ישראל נקראו 'מהלכים' שכן הם יכולים להלך ממדרגה למדרגה (על פי זכריה ג', ז'). ידוע ומפורסם המדרש על משה רבינו:

"ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?... אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה!  אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה...

אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה - אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה - לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה - זכור את יום השבת לקדשו. כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה - לא תשא. משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה - כבד את אביך ואת אמך. אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר ה' אדנינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים - לא כתיב.

מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם ואומר ויעמד בין המתים ובין החיים וגו', אי לאו דאמר ליה - מי הוה ידע?"  (שבת פח:)

סופו של המדרש מדגיש כי לאחר המהלך אותו לימד משה את צבא השמיים, שבעצם רק ילוד אישה יכול להוות צבא ה' בעולם ולהפיץ את שמו ולעשות לו דירה בתחתונים, גם צבא השמיים מצטרפים למשימה הזו. כל אחד נותן מתנות למשה רבינו, בשביל שבני ישראל יצליחו בשליחותם.

המילה 'צבא' מתייחסת גם לקבוצה גדולה ולא ליחידים, או במילים אחרות, לדבר שלם ולא לחלק. כך הקדוש ברוך הוא ברא את השמיים והארץ בצביונם ("וכל צבאם"), דהיינו כאשר הם גמורים ומוכנים.

גם בני ישראל לא ראויים להיקרא צבא כשהם יחידים, אבות ומשפחות, עד שהם הופכים להיות לעם במצרים. כך מסביר רבינו בפרשת מסעי את העיכוב בקבלת התורה:

"ותמצא שאמרו ז"ל (בראשית רבה ע"א, מכילתא יתרו) כי לסיבה זו לא נתן ה' התורה לראשונים שלא היה בהם שלימות הצבא שתשרה עליהם שכינה הנקראת צבאות"  (אור החיים במדבר ל"ג, א')

ממשיך רבינו לבאר, כי רק כאשר עם ישראל נמנה כולו יחד השכינה עמו:

"גם רמז בתיבת לצבאותם השראת שכינה עמהם, הרי לפניך זכרון עם קדוש וזכרון מספר השלם והשראת השכינה" (שם)

במקורות רבים מצאנו שאחדות ישראל היא הכרח להשראת שכינה ועל כך גם חרב בית מקדשנו (יומא ט: ועוד). מכאן אנחנו לומדים על תפקיד נוסף שלנו כצבא ה' – כמו שבצבא כולם עם אותם מדים, מכבדים זה את זה ומשוייכים לקבוצה אחת, כך עלינו לראות את עצמנו, עם ישראל כולו, כיחידה אחת.

נגענו, אם כן, בשני תפקידים שמייעד לנו ה' שבגינם רק אנחנו, בני ישראל החיים כאן בעולם הגשמי הזה, יכולים להיות צבא ה' – השליחות שנטועה בנו להפיץ את שכינתו בעולם והאחדות שהיא הבסיס לזה.

[עורך: אורי יעקב בירן]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)