וארא | משענת הקנה הרצוץ

 

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב: וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם:

בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂירִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל מִצְרַיִם כֻּלָּהּ: דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי: וְנָתַתִּי חחיים (קרי: חַחִים) בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק: וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה: וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל: בְּתָפְשָׂם בְּךָ בכפך (קרי: בַכַּף) תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ חָרֶב וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה: וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי: לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד גְּבוּל כּוּשׁ: לֹא תַעֲבָר בָּהּ רֶגֶל אָדָם וְרֶגֶל בְּהֵמָה לֹא תַעֲבָר בָּהּ וְלֹא תֵשֵׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה: וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה וַהֲפִצֹתִי אֶת מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִים בָּאֲרָצוֹת: כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם: וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי ה':

וַיְהִי בְּעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדֹלָה אֶל צֹר כָּל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר עָבַד עָלֶיהָ: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ: פְּעֻלָּתוֹ אֲשֶׁר עָבַד בָּהּ נָתַתִּי לוֹ אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר עָשׂוּ לִי נְאֻם אֲדֹנָי ה': בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה': (יחזקאל כח, כה – כט, כא)

 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

פרשתנו עוסקת ברובה במכות שניחתו על מצרים כעונש על השעבוד הקשה שנהגו בעם ישראל, כדי ללמד אותם את גדלות ה' וכדי לשכנע אותם לשלח את ישראל לעבוד את ה'. הנבואה שבהפטרתנו עוסקת אף היא במכות שניחתו על מצרים – מפלתה של מצרים שנים רבות אחר כך, סמוך לחורבן בית המקדש הראשון. גם בתכני המכות אנו רואים דמיון חשוב, ונפרט מעט בעניין זה.

בספרנו "כי קרוב אליך" על ספר שמות הארכנו לטעון שמכת דם לא הייתה בהכרח ריאקציה כימית ששינתה את מבנה מולקולות המים שביאור לדם, אלא תוצאה של מכת מטהו של אהרן ביאור, מכה חזקה שניתנה בעוצמת ידו החזקה וזרועו הנטויה של משלחו של אהרן, הקב"ה, ויצרה במי היאור גלי הדף אדירים. גלי ההדף ביקעו את תניני היאור הרבים, וכך הוצפו מי היאור בדם. כך נטל ה' את נקמתו גם מאלוהי מצרים – תניני היאור הגדולים. תנינים אלו באו בכך על עונשם, לאחר שטרפו באכזריות את הילדים היהודיים שהושלכו ליאור בגזירת פרעה עוד לפני שהספיקו לטבוע במים.

הפטרתנו עוסקת אף היא בעיקר בנקמת ה' ב"תנים" (תנין) הגדול הרובץ בתוך יאוריו, אך בהבדל חשוב: התנינים במצרים הוכו (לעניות דעתנו) בגלי ההדף של מכת המטה, ואילו תנין היאור שבנבואתנו ימות בעת שהיאור המצרי יתייבש ומצרים כולה תהפוך למדבר שממה.

 

ב. חטאה של מצרים

סיבה אחת לביטויי הזעם על מצרים, 'הסיבה הדתית', נזכרת פעמיים בנבואה – התייחסותו של מלך מצרים לעצמו כאל בורא היאור, שברא גם את עצמו:

אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי:      
יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי:

אנו נעסוק בעיקר בסיבה השנייה:

וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל: בְּתָפְשָׂם בְּךָ בכפך (קרי: בַכַּף) תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם:

הנבואה נאמרה, כנאמר בתחילתה, בי"ב בטבת (החודש העשירי) בשנה העשירית, חצי שנה לפני הבקעת חומות ירושלים. המצור על ירושלים החל שנה לפני כן, בעשירי בטבת בשנה התשיעית לצדקיהו.

החלטתו של נבוכדנאצר להחריב את ירושלים באה בעקבות הפרת שבועת הנאמנות של צדקיהו כלפיו בכך ששיתף פעולה עם מדינות האזור (אדום, מואב, עמון, צור וצידון) בברית עם מצרים כדי למרוד בנבוכדנאצר. ירמיהו ויחזקאל הזהירו את צדקיהו מפני צעד זה, שהייתה בו בגידה בנאמנות ובשבועה בשם ה' לנבוכדנאצר. היה בצעד זה גם ניסיון לעקוף את גזירת ה' שנאמרה מפי ירמיהו, לעבוד את מלך בבל במשך שבעים שנה, בלא שירושלים והמקדש ייחרבו ובלא שאנשי שארית הפליטה ימותו או יגלו מארצם. צדקיהו הלך שולל אחרי מלכי העמים שסביבו, ששליחיהם באו אל ביתו לפתותו להצטרף לברית נגד נבוכדנאצר, ובסופו של דבר כולם בגדו בו ובממלכת יהודה.

הבגידה הקשה מכולם הייתה בגידתה של מצרים, שהבטיחה את עזרתה ביום שנבוכדנאצר יופיע, אך היא ועזרתה היו למשענת קנה רצוץ. כך היה גם מאה ושלושים שנה קודם לכן, כשחזקיהו מלך יהודה מרד בסנחריב מלך אשור. כך אמר אז בצדק רבשקה, שליחו של מלך אשור לירושלים:

עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו: (מלכים ב יח, כא)

יחזקאל בנבואתנו משתמש בדימוי זה בעת שההיסטוריה חוזרת על עצמה. צדקיהו סמך על מלך מצרים כמו שחזקיהו סמך עליו מאה ושלושים שנה קודם, ובשני המקרים עזרתה של מצרים לא הייתה עזרה.

נעיין מעט בעזרה המצרית לירושלים בעת מצור נבוכדנאצר, שארך שנה וחצי, מעשרה בטבת לשנה התשיעית (למלכות צדקיהו) עד תשעה בתמוז בשנה האחת עשרה, היום שבו הובקעה החומה:

וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל יְרוּשָׁלִַם אֶת שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלִָם: וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם: וְשָׁבוּ הַכַּשְׂדִּים וְנִלְחֲמוּ עַל הָעִיר הַזֹּאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ: (ירמיהו לז, ה–ח)

הפסוקים הללו מתארים הפוגה בת ימים ספורים (לא ידוע כמה) במצור, כשחיל הכשדים עלה מעל ירושלים כדי לבלום את פרעה. פרעה לא נלחם בכשדים, וכשראה אותם עולים עליו, סב לאחור ושב עם צבאו למצרים. בימי ההפוגה ניסה ירמיהו לצאת מירושלים אל שדהו שבענתות, אך נתפס ונכלא. בימי ההפוגה הפר העם בירושלים את בריתו לשחרר את העבדים (בע"ה נדון בכך בהרחבה בדברינו להפטרת פרשת משפטים). הכשדים שבו כעבור זמן קצר, והמשיכו את המצור על ירושלים במשך חצי שנה נוספת, עד לחורבן. האווירה בירושלים בחלקו השני של המצור השתנתה לחלוטין, ותקוות ההצלה בעזרת המצרים פינתה את מקומה לייאוש גדול, שהצטרף אל הרעב ואל החולשה שהיו בירושלים.

תאריך נבואתנו מצביע על כך שהמצרים כנראה הגיעו ונסוגו בתחילת טבת בשנה העשירית, כלומר כשנה (או מעט פחות) אחרי תחילת המצור.

הנביא בנבואתנו מביע את הכעס הגדול על המצרים, שלא עשו דבר לטובת ממלכת יהודה, בת בריתם, ולא היו לה אלא למשענת קנה (רצוץ). בשל כך, מכריז הנביא, תהפוך מצרים למדבר שממה.

 

ג. הדגים הדבוקים בקשקשת

הנבואה מדגישה את גורלם של הדגים הדבוקים בקשקשיו של התנין הגדול:

וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק: וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ...

אפשר שהדגים הדבוקים לקשקשת הם המצרים, התלויים במלכם, אך ייתכן שהכוונה לכל העמים הקטנים שדבקו מרצונם בהבטחה המצרית להגן עליהם מפני חיל הכשדים ועתידים לשלם את המחיר על כך. ירמיהו הזהיר את כל העמים שלא לשתף פעולה עם מצרים נגד נבוכדנאצר, אך הם לא שמעו לו:

כֹּה אָמַר ה' אֵלַי עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ: וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה: וְצִוִּיתָ אֹתָם אֶל אֲדֹנֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל אֲדֹנֵיכֶם: אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי: וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ: וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל הַגּוֹיִם וְאֶת בְּנוֹ וְאֶת בֶּן בְּנוֹ עַד בֹּא עֵת אַרְצוֹ גַּם הוּא וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים: וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' עַד תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ: וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל עֹנְנֵיכֶם וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם אֲשֶׁר הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל: כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם: וְהַגּוֹי אֲשֶׁר יָבִיא אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדוֹ וְהִנַּחְתִּיו עַל אַדְמָתוֹ נְאֻם ה' וַעֲבָדָהּ וְיָשַׁב בָּהּ: (ירמיהו כז, ב–יא)

לא ברור אם מצרים אכן נכבשה על ידי נבוכדנאצר בשנת עשרים ושבע למלכותו, שמונה שנים אחרי חורבן בית המקדש (או בעשרים ושבע לגלותנו, שש עשרה שנים אחר חורבן המקדש). ידוע על מסע בבלי למצרים כעשרים שנה אחרי חורבן הבית הראשון, אך ההיסטוריונים המקובלים היום טוענים שמצרים נכבשה רק על ידי כנבוזי מלך פרס, כשישים שנה אחרי חורבן ירושלים והמקדש.^[1] בשנים שלאחר חורבן ירושלים הוכו גם עמון, מואב, אדום, צור וצידון בידי מלך בבל, והנביא יחזקאל ראה זאת כנקם על בגידתם בממלכת יהודה ביום צרתה. אומות אלו הראו עצמן כידידות של ירושלים וצדקיהו, אך כשנבוכדנאצר עלה בראשונה על ירושלים, כולן שמחו לאידה, כמתואר בכל קובץ נבואות העמים של יחזקאל (פרקים כה–לב) וכן באיכה (פרק א) בידי ירמיהו:

קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי... שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי כָּל אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ הֵבֵאתָ יוֹם קָרָאתָ וְיִהְיוּ כָמוֹנִי: (איכה א, יט–כא)

*

הנבואה מדברת על ארבעים שנות שממה במצרים, ושיבתה וגאולתה כעבור ארבעים שנה. מן הידיעות ההיסטוריות המעטות שיש בידינו קשה להבין לאיזה אירוע כיוון הנביא ואם אכן התקיים.

 

ד. פסוקי הסיום

בֶּן אָדָם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדֹלָה אֶל צֹר כָּל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר עָבַד עָלֶיהָ:

בפסוקים אלו מתוארת המערכה על צור, שהחלה בשנה שאחרי חורבן ירושלים ונמשכה שלוש עשרה שנה. צור (בחלקה האחד) הייתה אי שאינו רחוק מן החוף, אך כדי לכובשה היה על נבוכדנאצר להעמיד סוללה שתחבר אותה אל היבשה. כנראה לא הצליח לעשות זאת, ואפשר שכבש רק את חלק העיר שעל החוף. נבהיר את הדבר: העיר צור נבנתה על אי הסמוך ליבשה, והיא הייתה מוקפת מכל צידיה במים, שגם הגנו עליה. ברבות הימים, כשלא היה עוד מקום באי, התפתחה עיר משנית על החוף, והיא חברה אל צור. את החלק הזה כבש נבוכדנאצר בתחילה.^[2] בפסוקינו כאן מתוארת דרך העבודה בבניית הסוללה מן החוף אל צור. העבודה הקשה, המתישה והקטלנית נעשתה בידי שבויים בפיקוח כשדי. השבויים מתוארים כ"כל ראש מוקרח וכל כתף מרוטה" – הם היו גלוחי ראש, ובכתפם ובשרוולם הקרוע היה סימן לעבדותם כדי שלא יוכלו לברוח. אפשר שהאמירה "ושכר לא היה לו ולחילו" משמעה שלא הצליח לכבוש את העיר הימית. הנביא מבטיחו ששכרו יהיה בכיבוש מצרים, מושא נקמתו של הנביא בנבואה זו. כאמור, לא ברור שהנבואה על מצרים התגשמה בעיתה ובזמנה.