השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת וארא ה'תשפ"א. סיכם שמואל פוקס, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

***

פתיחה

פרשת וארא נפתחת בהתגלות חגיגית, אלא שבמבט נוסף דומה שהפסוקים מעט חתומים, ועל כן נחלקו המפרשים בהבנתם:

"וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'... וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". (שמות ו', ב-ו, ט)

ההכרזה "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם", עוררה תמיהה רבתי בקרב המפרשים: וכי האבות לא הכירו את שם ה'? פעמים רבות מספור הוא התגלה אליהם בשמו – ואם כן, מה החידוש הגדול כעת?

בתשובה לכך, הסבירו המפרשים – ובהם רש"י, ראב"ע והרמב"ן – איש איש בדרכו, שהכוונה לסוג חדש של התגלות, להנהגה שונה שהתחדשה כעת עבור עם ישראל, ולא הייתה ידועה לאבות.

מה בדיוק התחדש מכאן ואילך? חלק מן המפרשים פנו לעיונים מטאפיזיים שאינם מענייננו כאן, אבל אנחנו ננסה להבין זאת בדרך מעט שונה. לשם כך נצטרך קודם כל לברר באיזו נקודה אנו עומדים בתוך תהליך היציאה ממצרים.

 

"והצל לא הצלת"!

ובכן, אנו עומדים בנקודת השפל בסיפור: פרשת שמות נחתמת בכישלון המוחלט (לכאורה), של שליחות משה אל פרעה: לא רק שפרעה לא הקשיב לדבריו, אלא שהוא הכביד את עולו. בתגובה, העם פונה בטענות אל משה, ומשה בתורו פונה לקב"ה:

"וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ. וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". (שמות ה', כ-כג)

המדרש שם דברים קשים ביותר בפיו של משה בנקודה זאת,[1] בשני ניסוחים:

מהו 'והצל לא הצלת'? רבי ישמעאל אומר: 'והצל לא הצלת' – ודאי. רבי עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם אלא – מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין". (שמות רבה ה', כב)

קשה להכריע איזו אמירה חריפה יותר: האם האמירה של ר' ישמעאל, 'בוודאי אתה לא יכול להציל', או זו של ר' עקיבא שבעצם משקפת את הטענה 'אתה יכול להציל, אבל לא אכפת לך מאיתנו'. בין כך ובין כך, יש כאן מצוקה חריפה שמשתקפת בטענה חריפה בהתאם.

 

"זעקת בני ישראל"

כדי להבין טוב יותר את המצוקה שמאחורי דבריו של משה, עלינו להבין מה בעצם קרה בשעבוד במצרים.

התורה מספרת די מעט על שנות השעבוד הקשות. גם המניעים לשעבוד לא כל כך ברורים: האם זה היה חשש ביטחוני מהעברים, ניצול כלכלי, או שמא אנטישמיות לשמה? בתחילת פרק א' נדמה שיש היגיון מסוים בפעולותיו של מלך מצרים החושש ממרד עתידי, אך בהמשכו נדמה שהוא נהפך לטירוף אנטישמי לשמו, עד כדי כך שעל הפסוק "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א', כב), דרשו חז"ל שפרעה ציווה להרוג תינוקות מצריים ועבריים כאחד כדי שאיש מהעברים לא יימלט.

השינוי הזה מתבטא גם בשם שבו נקרא השליט המצרי: בתחילה מדובר ב"מֶלֶךְ מִצְרַיִם" (שמות א', טו, יז, יח) שהוא אדם שקול הפועל לטובת עמו, אך בהמשך מדובר ב"פַּרְעֹה" (שמות א', כב), באותה מפלצת דיקטטורית שבשנאתה לעברים ממיטה חורבן על נתיניה שלה.

אם כן, את סיפור השעבוד במצרים צריך לראות כמקביל לסבל שעמנו עבר באירופה של שנות השואה, או לסבל שעבר בברית המועצות של שנות השישים המוקדמות: אימפריה גדולה אוזרת את כוחותיה על מנת למחוץ את עם ישראל עד עפר. זו מציאות נוראה וחסרת תקווה, משום שלא ברור איך השעבוד הזה יכול להסתיים: לא בכדי העם מיואש.

כה גדול היה הייאוש, עד שהתבטא בחוסר רצון להביא ילדים לעולם: בהגדה אנו דורשים את הפסוקים המתארים את השעבוד, וביניהם גם את הפסוק "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ" (דברים כ"ו, ז): "'ואת עמלנו' – אלו הבנים". עמל בתנ"ך אינו סתם עבודה, אלא מאמץ חסר תוחלת, כמו בפסוק "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה', ז). זהו תיאור קולע לחוויה של העם במצרים: 'למה להוליד ילדים לעולם אומלל וחסר תקווה'? החלטתו של עמרם לפרוש מיוכבד אשתו (סוטה יב.) בהחלט נדמית כצעד המתבקש והטבעי ביותר.

לאור זאת, מובנות מאוד גם האמירות מאוד שמביאים ר' ישמעאל ור' עקיבא: במצב כל כך נורא, אי אפשר שלא לחשוב חלילה שהקב"ה איננו יכול להצילנו מהשעבוד – או חלילה גרוע מכך, שהוא יכול ולא אכפת לו.

 

הפתרון לייאוש

הפתרון האמוני הנדרש במצבים כאלה איננו טמון בתשובות והוכחות פילוסופיות-תיאולוגיות, הנוגעות להבנת בעיית הרוע בעולם, או שאלות דומות. הקושי של בני ישראל איננו אינטלקטואלי אלא רגשי: כיצד אפשר להאמין שה' דואג לנו ויכול להושיענו, כשהמצב כה קודר וחסר תקוה?

בהתאם לקושי, גם החידוש שבו מתבשר משה איננו פילוסופי, אלא חווייתי: מבלי להיכנס למטאפיזיקה, ניתן לומר ששם הוויה שונה ומיוחד מכל כינוייו של הקב"ה בכך שהוא אינו תואר – אלא כביכול 'שם פרטי', המביע קרבה וקשר אישיים. יש כאן חוויה שונה – וחדשה – של קרבה לקב"ה, שלא הייתה קודם לכן.

בימי האבות, הקשר בינם לבין הקב"ה היה מרוחק במידת מה: הקב"ה בשמיים, והם עובדים אותו בארץ. אברהם הכיר את בוראו בכך שהבחין בגדולתו בהנהגת הטבע, ולא בכך שהבחין בקשר האישי שלו עם בני האדם. אך כעת ההנהגה משתנה: הקב"ה נמצא איתנו ממש בכל מקום, וכדברי הגמרא, "גלו למצרים שכינה עמהם" (מגילה כט.). יש כאן תחושת קשר ושייכות שלא הייתה קודם, שתחזק את יכולתו של עם ישראל לא להיכנע.

בנוסף לתחושת הקשר והשייכות, הנהגתו החדשה של הקב"ה כוללת פן נוסף. במעמד הסנה הקב"ה אומר למשה כך:

"וַיֹּאמֶר עוֹד אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". (שמות ג', טו)

הדגש כאן הוא על מסורת האבות: הזיקה בין העם לקב"ה אינה עניין של הווה בלבד, אלא מבוססת גם על עבר משותף ממושך, והיא תמשיך גם בעתיד. זו נקודה נוספת שמאפשרת לעם לשמור על מחויבות ותקווה בקב"ה, כפי שראינו בקרב ניצולי השואה – פעמים רבות אנשים החליטו לא להתבולל ולהמשיך להיאבק על יהדותם, מתוך מחויבות לשלשלת הדורות הגדולה – שהייתה, ושתמשיך להיות.

לסיכום, ההתגלות למשה דווקא ב'שם הוויה' מגיעה בשיאו של הסבל שעוברים בני ישראל, עד שאפילו משה עצמו הגיע לייאוש מסוים והטיח דברים כלפי מעלה: הקב"ה מבטיח שמעתה הוא ינהיג את העם בדרך חדשה, של קשר אינטימי וישיר בינו לבין בני ישראל, תוך הדגשה את מסורת האבות – וכך ניטעת התקווה בלב העם.