וארא | בחירת ה' ויוזמה אנושית

השיחה הועברה בסעודה שלישית פרשת וארא ה'תשע"ז, סוכמה על ידי יאיר אוסטר ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן: וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן:                   
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם: וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם:      
וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי: וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי: וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר: וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי: וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם: 
הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: (שמות ו, יד-כז)

לכאורה פרשייה זו עומדת בסתירה מוחלטת לדברים שקראנו בפרשה שעברה. בפסוקים אלה התורה מפרטת בהרחבה את תולדותיהם וייחוסם של שבט לוי ובכלל משפחת אהרן ומשה, בעוד שאר השבטים לא זוכים לפירוט דומה. לעומת זאת, בפרשה הקודמת, פרשת שמות, התורה שומרת על אנונימיות מוחלטת בנוגע למשפחת מושיען של ישראל – מסופר על 'איש מבית לוי' שמתחתן עם 'בת לוי', ולהם נולד 'ילד' שעליו משגיחה 'אחות'. כאן, התורה לא מפרטת את המוצא המשפחתי, האנשים אפילו לא מוזכרים בשמותיהם.

לכאורה התיאור הראשון של התורה הרבה יותר פשוט להבנה. משה מתואר כאדם שבזכות מעשיו ותגובותיו למקרים במצרים זוכה ונהיה מנהיג, בעוד אהרן מוצג לראשונה בתור "אָחִיךָ הַלֵּוִי" (שמות ד, יד), הוא נבחר בזכות משפחתו ושבטו. אבחנה זו מסבירה את דרשת חז"ל על הפסוק המתאר את מפגש משה ואהרן:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ: (שמות ד, כז)

המדרש דורש את המפגש והנשיקה:

לך לקראת משה, זה שאמר הכתוב חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, חסד זה אהרן שנאמר וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך, ואמת זה משה שנאמר בכל ביתי נאמן הוא, הוי חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו צדק זה משה שנאמר צדקת ה' עשה, ושלום זה אהרן שנאמר בשלום ובמישור הלך אתי. (תנחומא שמות כח)

אותם חסד ואמת, המייצגים את בחירת ה' הקורית 'מעצמה' ואת עבודת האדם שמתקדם וזוכה במעלתו, נפגשים ונושקים זה לזה.

עבודת האדם

מה אם כן באה להוסיף הפרשה שלנו, המתארת בפרוטרוט את הייחוס המשפחתי של שבט לוי כולו? נדמה כי המסר המרכזי הוא שכדי להשיג מטרות, ייחוס משפחתי ובחירה ע"י הקב"ה לא מספיקים. בלי עבודת האדם, בלי הבחירה החופשית של האדם שמאפשרת לו לנצל הזדמנויות, לא ניתן להשיג הישגים.

ברור שגם ההיפך הוא נכון, כלומר, כדי להשיג את הגאולה דרוש איזון בין השגחת ה' לבין יכולת הפעולה של האדם. אך לעתים הקריאה לפעולה וגאולה נשלחת בידי ה', וממתינה לאדם שישמע אותה ויהיה עם האומץ להגשים אותה.

מי יודע כמה זמן בער הסנה, ממתין לאנשים שיסורו לראות ולהבחין בדבר ה' הנגלה במציאות? אף נראה לומר שלפני משה היו אחרים שראו את הסנה וקיבלו את השליחות, אבל לא מצאו בעצמם את הכוח לנצל את ההזדמנות.

מסר דומה בא לידי ביטוי בדוגמאות נוספות. יאשיהו מוצא את ספר התורה לאחר עשרות שנים של שעבוד למלכות אשור החזקה. קשה לתאר כמה רבה הייתה עוצמת שליטתה של אשור על הממלכות השכנות. יאשיהו, החל מהשנה ה12 למלכותו, מנצל את הזדמנויות הפז הנקרות בדרכו, וביניהן מציאת ספר התורה בשנה ה18, ומשנה ללא היכר את פניו הרוחניות של עם ישראל. ובכך מוכיח את הצורך באיזון בין מתן חלון ההזדמנויות ע"י הקב"ה, וניצול אותן הזדמנויות ע"י האדם.

אנחנו צריכים לדעת שהגאולה לא תבוא ע"י גורם חיצוני שיבוא רכוב על חמור. המשיח יהיה מנהיג מאתנו, אחד שיזהה הזדמנויות ויפעל בהתאם. עובדה זו עלולה לגרום לזיהויים מוטעים של המשיח, כפי שלצערנו קרה לא פעם. גם רבי עקיבא טעה בטעות זו. לאחר אותו לילה בבני ברק, בו ישב בהסבה יחד עם חבריו החכמים ודרש את יציאת מצרים בלילות,  רבי עקיבא מסיק שזה הזמן הנכון, ושבר כוכבא הוא המשיח. לבסוף הנסיון נכשל כי העוונות גרמו. גם בדורו של יאשיהו לא באה הגאולה כי העוונות גרמו, אבל הניסיונות היו ראוים.

כמובן שאנחנו צריכים לשפר את מידותנו ודרכינו, אבל גם לדעת לנצל את ההזדמנות הנכונה כשיבוא הזמן הנכון, רק כך הגאולה תבוא. 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן
עורך: שמואל ארגמן, ה'תשפ"ה