השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת תצווה-זכור ה'תש"ף. סיכם אביעד ליפשטט, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

***

פתיחה

בפרשת תצווה מופיע הציווי להכין את בגדי הכהונה:

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. [...] וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי". (שמות כ"ח, א, ד)

קריאה מדוקדקת של הפסוקים תגלה שלא כל הבגדים מופיעים בפסוק, כאשר המכנסים והציץ חסרים. בשאלת המכנסים לא אטפל כעת, אך כן ארצה לגעת בשאלת היעדרותו של הציץ מן הרשימה.

בין שכל לרגש: הציץ והחושן

לשאלה שבה פתחנו מציע ה'אבן עזרא' על אתר פתרון פשוט: הוא כותב שהציץ איננו בגד, ולכן לא נכלל ברשימה שבפסוק. עם זאת, גם לדבריו לא ברור מה גרם לכך שמכל שמונת בגדי הכהן הגדול דווקא הציץ איננו בגד. על כן, נראה שיש להציע הסבר נוסף הקשור לאופיו של הציץ, מעבר לשאלת היותו בגד.

לציץ יש תפקיד ומסר מאד ברורים: "קֹדֶשׁ לַה'" (שמות כ"ח, לו). על ראשו של הכהן הגדול מונח הציץ שמבטא באופן חד משמעי את הרעיון שהכהן הגדול עצמו הוא "קֹדֶשׁ לַה'". הגמרא בגיטין (כ.) מתארת את אופן חקיקת האותיות בציץ כ"חק ירכות": זוהי כתיבה ברורה, על גבי זהב בוהק, שאיננה מותירה הרבה מקום לדמיון.

הציץ מסמל את עבודת ה' דרך השכל. הוא מונח על ראשו של האדם, ליד המוח. המסר שלו קר, ברור וחד משמעי: עבודת השכל איננה מותירה מקום רב ליצירתיות או לביטוי אישי, וכך גם עבודת ה' שמסמל הציץ: כשם שלמשוואה פתרון אחד ברור, כך יש דרך סלולה וברורה לעבודת ה'.

החושן לעומתו, מסמל יסוד נוסף בבגדי הכהן הגדול, שמבטא עבודת ה' מסוג שונה. החושן מורכב מאבנים שונות שכל אחת בצבע אחר, על כל אחת מהאבנים כתוב שם השבט שהיא מייצגת. זאת ועוד, האור שפוגע באבני החן נשבר ומתפזר לכל עבר. לעומת הציץ, שמחזיר את קרן האור בקו ישר, החושן נראה לכל אדם באופן שונה. לא ראי החושן של ראובן כראי החושן של שמעון: בניגוד לציץ שנמצא על מצח אהרן ומייצג את עבודת ה' הקרה והשכלית, עבודת ה' של החושן היא עבודת ה' ברגש, והיא עבודה אישית ואינדיבידואלית.

מסתבר שעבודת ה' שלנו צריכה להכיל הן את עבודת השכל של הציץ הן את עבודת הלב של החושן: עבודת ה' שלמה איננה יכולה להתבסס רק על אחד משני היסודות שראינו.

עבודת ה' כמערכת יחסים: החושן והאפוד

עם זאת, החושן איננו מבטא רק את העבודה האישית, ברגש, ויש בו עניין נוסף: הגמרא ביומא (עג:) מחדשת שעל החושן חקוקים גם שמות שלושת האבות והמילים "שבטי ישרון": לא רק שהחושן נותן ביטוי לכל אדם ואדם, אלא הוא מייצג גם את שושלת הדורות מימי הולדת האומה.

אכן, מושג המורשת תופס מקום של כבוד בהוויה הדתית. אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום לא-להי אברהם, יצחק ויעקב. בגשתנו לעמוד לפני הקב"ה, איננו עומדים לבד, אלא יחד עם כל עם ישראל לדורותיו.[1]

שמות האבות החקוקים על החושן מלמדים על פן נוסף וחשוב של המסורת: עבודת ה' שלנו איננה מבוססת רק על מה שנמסר ישירות בהר סיני, אלא גם על מה שנעשה לאורך כל הדורות עד ימינו אנו, משום שהתורה מבטאת מערכת יחסים בין עם ישראל לבין הקב"ה. ממילא, כמו כל מערכת יחסים, גם עבודת ה' היא מערכת דו צדדית, וגם אנחנו יכולים להשפיע על האופן שבו היא תראה.[2]

קיים ביטוי נוסף להיותה של התורה ביטוי למערכת היחסים בין ישראל לבורא עולם. את הקב"ה איננו אמורים לעבוד בתור יחידים בודדים, אלא כעם שלם, העם שקיבל את התורה:

"וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם". (שמות כ"ח, ט-י)

כאשר הכהן ניגש לפני ולפנים, הוא לא עושה זאת רק באמצעות הציץ והחושן אלא גם באמצעות אבני הזיכרון שבאפוד. אלו אבנים מיוחדות שעליהן חקוקים שמות כל השבטים, ונמצאות "עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד" (שמות כ"ח, יב). בבואו אל הקודש, הכהן הגדול איננו עומד לבדו, אלא כמייצגו של העם כולו.

רעיון זה נכון גם לזמננו אנו: גם לנו אסור להעלים עין מצרותיהם של ישראל. עבודת ה' אמיתית צריכה להיות קשובה לכל העם, ולנסות להרכיב ממנו יחידה מלוכדת שעובדת את ה'. אדם שינסה ליצור חושן ולעבוד את ה' לבדו, באופן אינדיבידואלי, יגלה שללא אבני הזיכרון של האפוד – יישמט החושן חלילה.

הציץ, החושן והאפוד מלמדים אותנו על חשיבות השכל והרגש בעבודת ה', ועל משמעותה העמוקה של המסורת כמערכת יחסים בין הקב"ה לעם ישראל כולו, ויהי רצון שנזכה לעובדו כראוי.