תצווה | הגד את בית ישראל את הבית

אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית: וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צורתי (קרי: צוּרֹתָיו) וְכָל תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם: זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל רֹאשׁ הָהָר כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת:

וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ: וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת וְרֹחַב הָאַמָּה: וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת ומהאראיל (קרי: וּמֵהָאֲרִיאֵל) וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע: והאראיל (קרי: וְהָאֲרִיאֵל) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו: וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ וְהַגְּבוּל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה וְהַחֵיק לָהּ אַמָּה סָבִיב וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים:

וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם: וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם אֲדֹנָי ה' לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת: וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל הַגְּבוּל סָבִיב וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ: וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ: וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר: בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים: וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי ה' וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַה': שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ: שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו: וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה': (יחזקאל מג, י–כז)^[1]

 

א. נושאי הנבואה והקשר בין הפרשה להפטרה

הפטרתנו היא מן הקשות שבהפטרות, משום שהיא עוסקת הרבה בנתונים הטכניים של בית המקדש ומשום שבית המקדש המתואר בנבואת יחזקאל אינו דומה בכול לבית המקדש הראשון ולבית המקדש השני. גם בשאלה זו נעסוק להלן. הפטרתנו עוסקת בשלושה נושאים:

חלקה הראשון (פסוקים י-יב) הוא סיום לפרקים מ'–מ"ג, העוסקים בהרחבה במידות הבית העתיד להיבנות אחרי חורבן בית המקדש הראשון. בפשטות נראה שהכוונה לבית השני, אף שהבית שנבנה לא תאם לגמרי את תוכניתו של יחזקאל בנבואתו.

חלקה השני (יג-יז) עוסק במידות המזבח החיצון ובצורתו.

חלקה השלישי (יח-כז) עוסק בכפרת המזבח ובהכשרתו להקריב עליו קרבנות.

פרשת תצוה עוסקת (שמות כט, לו–מד) גם בכפרת המזבח ובהכשרתו להקריב עליו קרבנות, ובלשון חז"ל (מנחות נ ע"א) – 'חינוך המזבח' (מלשון 'חנוכה' – התחלה חדשה). כאמור, בזה עוסק גם החלק השלישי (והגדול) של הפטרתנו.

 

ב. החלק הראשון – פסוקי הסיום לפרקי מידות המקדש

אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית: וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צורתי (קרי: צוּרֹתָיו) וְכָל תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם: זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל רֹאשׁ הָהָר כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת:

א. פשטי המקראות מתייחסים לכאורה לעוון אי דרישת בית המקדש והלכותיו לקראת בניינו בעת שעם ישראל יעלה ארצה אחרי גלות בבל, שנקצבה בידי ירמיהו לשבעים שנה. עליהם להיכלם על כך ולהתחיל ללמוד את תוכנית הבניין. על פי הבנה זו ניתנה להם אַרְכָּה אחרי הפרקים העוסקים במידות המקדש כדי ללומדן, אך הם לא עשו זאת.

ב. המפרשים כולם ביארו בדרך שונה. יחזקאל, בהביאו לפני העם את מידות המקדש, אומר להם שהדרך סלולה לבניינו ולגאולה שתבוא ותאפשר זאת, וזאת בתנאי שייכלמו מהעוונות שבגללם חרב המקדש הראשון וישובו אל ה'. אם יעשו זאת, ה' עתיד לסלוח להם ולהביא לבניין מקדשו ולהשראת שכינתו בתוכם. נביא כדוגמה את דברי רש"י:

'הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם' בהראותי למו חסדי, שאיני מואסם בעונם (יחזקאל מג, י).

חיזוק לדרכם של המפרשים ניתן להביא מנבואה קודמת ביחזקאל:

וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים: וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב: וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם: וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם: לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי ה' יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: (יחזקאל לו, כח–לב)

לגאולה שה' עתיד להביא תתלווה בושה וכלימה של עם ישראל על חטאיו שהביאו את החורבן והגלות. ההבדל בין הנבואות הוא שבנבואה שלעיל הגאולה אינה מותנה בכלימה, והכלימה תבוא אחריה, ואילו מנבואתנו נראה שבניין הבית תלוי בכלימה שלפניו.

ג. שמא העוון שעליהם להיכלם ממנו הוא עוון התרמית, העוול והגזל הנזכרים בפרשת מידות ומשקלות שבתורה, עוון שהוא תועבת ה':

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל: (דברים כה, יד–טז)

נראה שיש קשר בין ההישמרות מעוון זה לבין בניין המקדש. התורה מקפידה מאוד על המידות המדויקות של המשכן, המזבח וכל כלי המשכן. הקשר בין ההקפדה על מידותיו המדויקות של המקדש להקפדה על המידות המדויקות במשא ומתן בשוק עולה מדבריו של יחזקאל, המצמיד לפירוט מידות המקדש את הפרשה הבאה:

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי ה': מֹאזְנֵי צֶדֶק וְאֵיפַת צֶדֶק וּבַת צֶדֶק יְהִי לָכֶם: הָאֵיפָה וְהַבַּת תֹּכֶן אֶחָד יִהְיֶה לָשֵׂאת מַעְשַׂר הַחֹמֶר הַבָּת וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר הָאֵיפָה אֶל הַחֹמֶר יִהְיֶה מַתְכֻּנְתּוֹ: וְהַשֶּׁקֶל עֶשְׂרִים גֵּרָה עֶשְׂרִים שְׁקָלִים חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים שְׁקָלִים עֲשָׂרָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם: זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים: וְחֹק הַשֶּׁמֶן הַבַּת הַשֶּׁמֶן מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר: (יחזקאל מה, ט–יד)

מכל מקום, פסוק י"ב, "זאת תורת הבית", חותם את כל הפרקים מפרק מ' ואילך, שעסקו במידות הבית והחצר. המפרשים ביארו שחזונו של יחזקאל, הנחתם במילים אלו, עוסק בבית העתיד להיבנות בעת הגאולה השלמה, המכונה בפינו 'הבית השלישי'. אך הרמב"ם, שאף הוא ראה כך את נבואת יחזקאל, עומד על כך שבוני הבית השני יישמו חלק מהוראותיו של יחזקאל, בעיקר ביחס לגובהו של הבית, גם בבניין הבית השני:

כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומנין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מלואים הן, ואין נוהגין לדורות, אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המלואין עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי (מעשה הקרבנות ב, יד).

בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים, וכן בנין העתיד להבנות אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל (בית הבחירה א, ד).^[2]

אפשר שהבית השני לא נבנה כולו על פי נבואת יחזקאל משום שהיא אינה מתאימה למידות הר הבית כפי שהוא היום וכפי שהיה בעת בניין הבית השני. מקדש יחזקאל גדול מאוד, והוא מתאים לעמוד על הר הדומה למתואר בנבואתו – "וַיְנִיחֵנִי אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וְעָלָיו כְּמִבְנֵה עִיר מִנֶּגֶב" (יחזקאל מ, ב).

הר המוריה במבנהו זה מזכיר את הנאמר גם בישעיהו:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת (ישעיהו ב, ב).

כך תיאורו גם בזכריה י"ד. עד שההר יגדל לממדים אלו בדרך שיש בה התערבות אלוהית, על טבעית, אי אפשר יהיה לעמוד בכל פרטי המידות הנזכרים ביחזקאל.

 

ג. החלק השני – מידות המזבח^[3]

וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח

הנביא מדבר על שתי מידות שונות באמה: אמה קטנה, שאורכה חמישה טפחים, ו'אמה וטופח' – אמה גדולה, בת שישה טפחים. במשנה (כלים יז, י) נחלקו תנאים בשאלה באילו אמות מדדו את המקדש, את חלקיו השונים ואת כליו. המזבח עצמו נמדד חלקו באמה קטנה וחלקו באמה גדולה, והפוסקים נחלקו בכך ביחס לחלקיו השונים.

את המשך הפסוקים נבאר יחד עם המבנה הכללי של המזבח. במזבח לגובהו, מהארץ עד לקרנות המזבח, שלושה חלקים:

א. החלק התחתון נקרא 'העזרה התחתונה' (ובלשון חז"ל – ה'יסוד'). חלק זה הוא הארוך והרחב ביותר, שש עשרה אמה על שש עשרה אמה, על אף שמספר זה אינו נזכר כאן, ויתבאר בהמשך. גובהו שתי אמות,^[4] והוא בולט מעבר לריבוע שמעליו (שיבואר להלן) אמה לכל כיוון – "וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת".

ב. 'העזרה הגדולה' היא ריבוע אבן המונח על העזרה התחתונה (המכונה גם 'העזרה הקטנה'),^[5] ואורכו ורוחבו ארבע עשרה אמות:

וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ

כשריבוע זה מונח על העזרה הקטנה, שהיא כאמור שש עשרה על שש עשרה, העזרה הקטנה בולטת אמה לכל כיוון. זהו "רֹחַב הָאַמָּה" הנזכר לעיל בפסוק י"ד. זהו גם "וְהַחֵיק לָהּ אַמָּה סָבִיב" (פסוק י"ז), והיא הנזכרת גם בפסוק י"ג – "וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב".

ריבוע זה – גובהו ארבע אמות, והוא עודף על מה שיונח עליו אמה לכל כיוון:

וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת וְרֹחַב הָאַמָּה:

ג. על העזרה הגדולה מונח באמצעה ריבוע אבן של שתים עשרה אמה על שתים עשרה אמה, ואף הוא מותיר אמה לכל כיוון, כפי שכתבנו לעיל. גובהו של הריבוע עם גובה הקרנות הוא ארבע אמות, וללא הקרנות – שלוש אמות. ריבוע זה הוא הנקרא 'הראל' או 'אריאל':

וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת ומהאראיל (קרי: וּמֵהָאֲרִיאֵל) וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע: והאראיל (קרי: וְהָאֲרִיאֵל) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו:

האמה הבולטת בכל צידי המזבח בין העזרה הגדולה לאריאל היא הנקראת בלשון חז"ל 'הסובב'. זהו ה'מדף' שעליו הלכו הכהנים כשטיפלו בקרבנות ובאש המערכה הנמצאים על ראש המזבח, שלוש אמות מעל רגליהם. 'מדף' זה צר מדי, ויש חשש שהכהנים ייפלו ממנו, ולכן הוא מורחב בחצי אמה נוספת, הדומה למרפסת הבולטת מקו הבניין, וכך יש לכהנים רוחב אמה וחצי להלך בו. 'מדף' זה נקרא כאן 'גבול' – "וְהַגְּבוּל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה".

הגבול נזכר גם בפסוק הראשון על מידות המזבח, ושם מכונה חצי האמה 'זרת'^[6] – "וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ".

בסוף המקראות מוזכר הכבש שעולים בו לראש המזבח ("ומעלותהו"). הוא עולה למזבח מדרום לצפון, אל המקצוע הדרומי של המזבח, והוא משוך מעט מזרחה – "וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים".

ביארנו את המקראות כְּמָה שנראה לנו פשטם, אך המשנה מבינה מן הביטויים "אל ארבעת רבעיה" ו"אל ארבעת רבעיו" שהמדידה היא מנקודת האמצע, המחלקת את ריבועי האבן לארבעה חלקים, וממילא היסוד, שכתבנו שהוא 16X16, הוא למעשה 32X32 אמות, העזרה הגדולה עד הסובב אינה 14X14 אלא 28X28 והאריאל הוא 24X24 ולא 12X12:

המזבח היה שלשים ושתים על שלשים ושתים. עלה אמה וכנס אמה – זה היסוד, נמצא שלשים על שלשים. עלה חמש וכנס אמה – זה הסובב, נמצא עשרים ושמנה על עשרים ושמנה. מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה – נמצא עשרים ושש על עשרים ושש. מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה – נמצא עשרים וארבע על עשרים וארבע מקום מערכה (מידות ג, א).

 

ד. החלק השלישי – כפרת המזבח והכשרתו להקרבת קרבנות

א. הכהנים בני צדוק

וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם: וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם אֲדֹנָי ה' לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת:

הכהנים היחידים שיעלו על המזבח להקריב יהיו בני צדוק, הכהן הגדול בימי דוד ושלמה. הם היחידים ששמרו על טהרת משפחתם ועל המצוות האחרות בסוף ימי הבית ובשנות החורבן. הנביא מזכיר את ייחודם של בני צדוק כמשרתי ה' הקרובים מספר פעמים, ובע"ה נדון בכך בהרחבה כשנגיע להפטרת פרשת אמור.

ב. מצווה לשעה ולדורות

...פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת: וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל הַגְּבוּל סָבִיב וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ...

שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו:

יש להשוות פסוקים אלו לנאמר בתורה:

וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ: שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ: (שמות כט, לו-לז)

האם במדבר הייתה זאת הוראה לשעתה או מצווה לדורות, לעשות כך בכל פעם שיבנו מחדש את המזבח במשכן או במקדש? מן הרמב"ם (השורש השלישי בהקדמה לספר המצוות) משמע שחינוך המזבח היה מצווה לשעתה בלבד, ולכן הוא לא מנאה במניין המצוות.^[7] הרמב"ן בהשגותיו שם הלך בעקבות רס"ג, ומנה את חינוך המזבח כמצווה לדורות, ולדעתו המצווה המפורטת בהפטרתנו היא בעקבות מצוות התורה:

ובודאי חנוך המזבח הוא מצוה לדורות, כמו שכתוב בפרשת ואתה תצוה 'וזה אשר תעשה על המזבח', שהיא מצות החנוך... אבל היו שם מילואים עוד על המזבח להקדישו, דכתיב 'ופר חטאת תעשה ליום על הכיפורים וחטאת על המזבח בכפרך עליו' וכתיב 'שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אותו' (השגות לספר המצוות שורש שלישי).

ג. פר החטאת

וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ:

מפסוק זה עולה שדינו של פר החטאת המכפר על המזבח כחטאת פנימית (כמו פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור), שדמה נכנס אל המזבח הפנימי. פר חטאת פנימית אינו נאכל לכהנים ככל קרבן חטאת, אלא נשרף מחוץ למחנה.

ד. שהיו דבריו סותרים דברי תורה

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר...

שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ: שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו:

שלא כנאמר בתורה, שדם הפר מכפר במשך שבעה ימים, ביחזקאל דם הפר מכפר ביום הראשון בלבד, והחל מהיום השני מכפר דם שעיר החטאת. בנוסף לשעיר החטאת יש להביא גם פר ואיל לעולה.

אפשר שפרשתנו היא חלק מבעיה כללית לגבי דיני המקדש, הכהנים והקרבנות שנכתבו בספר יחזקאל, שלא תאמו את דין התורה, וכמעט גרמו לגניזתו, עד שנדרשו ופורשו בדרך הנכונה:

אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה ודרשן (שבת יג ע"ב).