האפוד והחושן: שני סוגי זיכרון

המאמר הופיע לראשונה בדף קשר גיליון 1087, ויקהל-פקודי-החודש, כז אדר ה'תשס"ז 

האפוד והחושן: שני סוגי זיכרון *

א. תקופה אפופה בזכרונות

בימים אלה, אנו נמצאים בתווך בין פורים לבין פסח. שני החגים הללו משלבים בתוכם ציוויים רבים העוסקים בזיכרון. בשבת שלפני פורים אנו קוראים את פרשת 'זכור' שעניינה זכר עמלק, ובפסוקי הסיום של מגילת אסתר נכתב:

וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם. (אסתר ט', כח)

חג הפסח הקרב ובא, כולל מעצם הגדרתו מצוות רבות זכר ליציאת מצרים.

מהו אותו זיכרון? עברו שנים רבות מאז יציאת מצרים, מלחמת עמלק ונס הפורים. כיצד יכולים אנו לחוש ולחנך לזיכרון כה רחוק?

גם בפרשות השבוע [1] בתקופה זו אנו נתקלים בזיכרון, מכיוון קצת שונה. בפרשת פקודי התורה מתארת את עשיית הבגדים היחודיים לכהנים בכלל, ולכהן הגדול בפרט, שהציווי על הכנתם תואר בפירוט בפרשת תצוה. במבט ראשון, ניתן לראות דמיון מסוים בין שניים מבגדי הכהן הגדול, האפוד והחושן: א) שניהם נעשו מאותם חומרים – זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר; ב) התורה משווה ביניהם באופן מפורש, כאשר היא מצווה לעשות את החושן: "כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ" (שמות כ"ח, טו) [2]; ג) ציווי נוסף הקושר בין החושן לאפוד הוא: "וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד" (פס' כח); ד) נוסף על הדמיון בדרך עשיית החושן והאפוד והקשר ההכרחי ביניהם בלבישתם, שניהם נועדו לזיכרון לפני ה', ועלינו לשאול את עצמנו מדוע יש צורך בשני בגדי כהונה בעלי ייעוד זהה, לכאורה.

מעיון מדוקדק יותר בפסוקי הציווי בפרשת תצוה ניתן לשים לב למספר הבדלים, שעליהם ועל השלכותיהם אנסה לעמוד במאמר זה.

ב. אנשים עם שם של אבן, אבנים עם שם אדם

כאשר התורה מצווה על לקיחת אבני השוהם לצורך האפוד, ולאחר מכן בתיאור אבני החושן, נעשה שימוש במינוחים שונים. בעניין אבני האפוד נכתב:

וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם, וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת, וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית, כְּתוֹלְדֹתָם. (פס' ט–י)

שמות בני ישראל הם העיקר בפסוקים הללו, והאבנים משמשות רק רקע לשמות. דיוק זה בולט במיוחד בהשוואה לציווי בעניין אבני החושן:

וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט. (פס' כא)

התורה מייחדת פסוק שלם בו האבנים הן הנושא [3] וקיימת חזרה על המילה "תִּהְיֶיןָ". בנוסף, בחושן נתייחדה אבן לכל שבט ואילו באפוד שמות כל השבטים נכתבו על גבי שתי אבני שוהם. מה הסיבה לכך? מה ניתן ללמוד מההבדלים הללו?

קפטן ג'יימס קוק היה ספן בריטי, ונחשב לגדול המגלים והחוקרים באזור האוקיינוס השקט. על שמו נקראו מקומות רבים באזור ניו–זילנד. כמו כן, ניתן למצוא מצבה על שמו כמעט בכל מקום אותו גילה. במסעו השלישי והאחרון להוואי, קוק הסתכסך עם המקומיים ומצא את מותו. בהוואי, בבריטניה ובמקומות נוספים הוא הונצח על גבי מצבות ובאמצעות אנדרטאות. קיים הבדל בין המצבות שהוקמו לזכר תגליותיו ולזכרו כמי שגילה מקום פלוני (אך באותה מידה אדם אחר היה יכול להיות מונצח על האבנים הללו), לבין אלה שהוקמו אך ורק לזכרו – בעוד שלראשונות יש ערך עצמאי חשוב, האחרונות קיבלו את מעמדן רק כתוצאה מהיותן מנציחות את האיש קפטן קוק.

ניתן לומר שזה בסיס ההבדל בין אבני החושן לאבני האפוד. הרש"ר הירש בפירושו על התורה, מתייחס לכך:

... לפיכך נראה, כי אבני השוהם של האפוד נבדלות מאבני החושן בכך, שהראשונות אין להן חשיבות משלהן, וחשיבותן באה רק מכח השמות הטבועים בהן, ואילו כל אחת מאבני החושן חשובה לעצמה בתכונתה המיוחדת המתייחסת אל אותו השבט שהיא מייצגת אותו... (פס' ט, ד"ה אבני–שהם)

לפי פירוש הרש"ר הירש, לאבנים באפוד אין חשיבות עצמאית, והן יונקות את ייחודיותן מהשמות הכתובים עליהם. אבני החושן, לעומת זאת, הן בעלות ייחודיות וחשיבות עצמאית, ושמות השבטים הותאמו לאבנים השונות. רבנו בחיי ופרשנים אחרים [4] הרחיבו במשמעות כל אבן וסגולותיה השונות ביחס לכל שבט ותכונותיו.

אם כן, ניתן לחדד את ההבדל הראשון: האפוד מתייחס לכלל השבטים כזהים, וכולם כקבוצה נותנים לו את חשיבותו. מנגד, החושן מתייחס לייחודיות של כל שבט ושבט, והשילוב של ייחודיות האבנים עם התאמתן לשבטים יוצר את החושן.

ג. זיכרון סתמי או זיכרון תמידי על הלב

ניתן להבחין בהבדל נוסף, שעולה מהשוואה בין לשון הפסוקים המתארים את הציווי על אהרן לשאת את האפוד, לבין אלה המצווים על נשיאת החושן. לעניין נשיאת האפוד נאמר:

... וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן. (פס' יב)

לעניין נשיאת החושן נאמר:

וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד. וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד. (פס' כט–ל)

בשני פסוקים עוקבים התורה חוזרת שלוש פעמים על הציווי לשאת את החושן 'על הלב' ופעמיים על המילה "תמיד". האם הלב משמש רק תיאור מקום בגופו של הכהן הגדול? האם החזרה סתמית? אולי ניתן ללמוד דבר מה מהדגשות אלה? מדוע אין ביטויים מקבילים בציוויים העוסקים באפוד?

ד. מטרת האפוד לעומת מטרת החושן

לפי הפסוקים, האפוד משמש "לִפְנֵי ה'... לְזִכָּרֹן". חז"ל דרשו את תפקידי כל אחד מבגדי הכהונה כמכפרים על עבירות שונות. מובא בגמרא במסכת זבחים:

אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין... אפוד מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר: 'אין אפוד ותרפים'. (פח ע"ב)

לאפוד, מעבר לתפקיד הזיכרון, יש תפקיד לכפר על עבודה זרה. לחושן יש שני תפקידים אחרים בנוסף לתפקיד הזיכרון: מהפסוקים ניתן ללמוד שהחושן מכיל בתוכו את האורים והתומים, שהיו אמצעי קשר דו כיווני עם הקב"ה. לאורך התנ"ך כולו, לבטים וספקות שהיו לעם ישראל נפשטו באמצעות פניה לקב"ה, וקבלת תשובה דרך האורים והתומים שהיו בחושן. תפקיד נוסף שחז"ל ייחסו לחושן מופיע בסוגיה שהובאה לעיל:

חושן מכפר על הדינין, שנאמר: 'ועשית חושן משפט'. (שם)

כידוע, עבודה זרה, עליה מכפר האפוד, היא עבירה שבין אדם למקום. לעומת זאת, עיוות דין פוגע גם במישור שבין אדם לחברו וגם בזה שבין אדם למקום. לפי תפיסת המשפט העברי, כל דיין שיושב למשפט, לא מייצג את עצמו בלבד אלא ממלא תפקיד של הקב"ה, כפי שעולה מהפסוק "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים א', יז), וכן נעשה שותף של הקב"ה, כפי שניתן ללמוד מהמימרא:

כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. (שבת י ע"א)

המסקנה המתבקשת מכך, היא ששופט שפוסק שלא כהלכה, לא רק חוטא לבעלי הדין אלא מתחייב גם כלפי שמיא, וכן מצינו בגמרא:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר 'א-לקים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט'. וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו – גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר 'משד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' ' וגו'. ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין – הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו נפשו, שנאמר 'אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש'. (סנהדרין ז ע"א)

לפיכך, כפרה על עיוות דין פועלת גם במישור שבין אדם למקום, כאשר האדם מהווה במידה רבה נציג של המערכת הא-לוקית.

לאור מטרותיהם השונות של החושן והאפוד, ניתן לטעון שהחושן, בשני תפקידיו, מייצג מערכת יחסים דו כיוונית [5] בין הקב"ה לעם ישראל, בעוד שהאפוד מייצג קשר חד צדדי של ישראל עם הקב"ה [6].

ה. הזיכרון – מענה אפשרי לשאלותינו

בעקבות השאלות שהועלו לאורך המאמר, ניתן להציע שהחושן והאפוד, על מאפייניהם השונים, מייצגים סוגים שונים של זיכרון.

הרב סולובייצ'יק התמודד במאמרים רבים [7] עם שאלות שעוסקות באבלות, ואגב כך בזיכרון, וכן בדרכים שונות להנצחה ולהתמודדות עם זיכרונות. הרב הציע חלוקה בין אבלות אישית לאבלות היסטורית, ובין זיכרון חווייתי לזיכרון שאינו כזה. הזיכרון החווייתי הוא זיכרון שמתבטא באמצעות מעשים ייחודיים שמותאמים באופן אישי לכל אחד; מגמתם של מעשים אלה היא הפיכת הזיכרון לדבר חי ותמידי, שמלווה את האדם בכל מעשיו. זכרונות שאינם חווייתיים הם קרים יותר מעצם טבעם, מלווים אי שם בתודעה הכללית והם עלולים להישכח.

ניתן להציע, שהחושן מייצג את הזיכרון החווייתי, הרגשי והסוער, לכן גם קיימת הדגשה של הלב. לכל שבט ושבט ניתן ביטוי ייחודי משלו, כל אבן–שבט מוסיפה נופך משלה לחושן ומייצגת את הפן האישי. החושן אף מייצג מערכת של קשר דו כיווני, קשר תמידי, קשר פעיל – ולכן החזרה על המילה 'תמיד'.

האפוד מייצג את הזיכרון המרוחק יותר, הוא מכפר על מצבים בהם העם שוכח את א-לוקיו. הקשר הוא אמנם חד צדדי, אך היתרון שבו הוא דווקא ההסתכלות על עם ישראל כקבוצה אחידה.

ו. זיכרון פורים ופסח: אפוד או חושן? גם וגם!

בתחילת המאמר שאלנו, כיצד ניתן לחוש זכרונות רחוקים ולשמור על גחלת הזיכרון שלא תכבה? הרב סולובייצ'יק כתב:

מה עושה מורה? הוא מספר סיפור. ומה טיבו של הסיפור אשר סופר וסופר מאות פעמים במשך הדורות? ... אנו מספרים לילד את הסיפור של עם, אשר פגש את הא-לוקים במדבר וכרת עמו ברית... אנו מספרים לו את הסיפור של העבר, ומלמדים אותו שלא לשכוח את מאורעות העבר... אנו דוחקים בו שלא לשכוח את שחרורנו מעבדות ואת פגישתנו בעמלק... אך אין אנו רק מספרים סיפורים המתארים מאורעות... לספר סיפור פירושו לחיות מחדש מאורעות עבר [8].

מחד, אנו רוצים לשמר זיכרון כללי של חוויות שפקדו את כל עם ישראל כקבוצה, 'זכרון האפוד'; מאידך, אנו רוצים לתת לו חיוּת כמו של 'זכרון החושן'. הילכו שניהם יחדיו?

"וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד"! ככל שהזיכרון מרוחק יותר (מבחינה היסטורית או רגשית), יש יותר צורך בחוויות שיעצבו את הזיכרון ויאפשרו חיבור רגשי עם האירוע או האדם אותו מנסים לזכור. זיכרון כזה בא לידי ביטוי במנהגים לזכר החורבן, ולהבדיל במצוות זכר עמלק ובכל המנהגים הקשורים לה, בימי הפורים, וכן בכל מצוות הפסח ובמצוות השונות זכר ליציאת מצרים. באמצעות המעשים הללו ניתן להתחבר בכל פעם מחדש לאירועים שפקדו אותנו במשך הדורות, להוות טבעת חשובה ואיתנה בשרשרת הדורות, ולספוג כוח ועוצמה שילוו אותנו באופן תמידי מהזיכרונות, כפי שכתבה רחל:

וְאֵיךְ יִחְיֶה אָדָם? וְאֵיךְ יוּכַל לָהֶם, 
לְבִעוּתֵי הֹוֶה וּלְרֹגֶז הַבָּאוֹת, 
בְּאֵין לוֹ כְּנַף–מַחְסֶה, בְּאֵין לוֹ חֵיק–הָאֵם 
שֶל זִכְרוֹנוֹת? [9]

* המאמר מוקדש בגעגוע לעילוי נשמת רחל גרינבוים ז"ל, קרובת משפחה יקרה ואשת חינוך מיוחדת, בעלת ידע ובקיאות בתנ"ך ובתולדות עם ישראל, שהלכה לעולמה בי"א בשבט התשס"ז

[1] המאמר נכתב כשבוע לפני שבת פרשת תצוה, ללא קשר ל'נקודת פתיחה' שכתב הרב בזק ב'שבת בשבתו' של אותה שבת. התברר לי למפרע, שבמאמרי התייחסתי לאחת הנקודות עליה כתב הרב, אך מנקודת מבט שונה.

[2] מכאן ואילך – כל הפניה סתמית במאמר זה מכוונת לפרק כ"ח בספר שמות.

[3] למעיין ולמתעניין מומלץ ביותר לערוך ניתוח תחבירי מלא של הפסוקים שציטטתי, ולהסיק מסקנות לגבי היחס בין האבנים לשמות בכל אחד מהפסוקים. היגיעה כדאית!

[4] האברבנאל אף הגדיל לעשות, ובאחד מפירושיו קישר בין אבני החושן לשנים עשר המזלות, ואת שני אלה לשנים עשר השבטים, ומומלץ לעיין בפירושו על כל פרשת הכנת האפוד והחושן, ואכמ"ל.

[5] ניתן לראות הצעה דומה במקצת בפירוש ה'תוספת ברכה' על הפסוקים העוסקים בחושן.

[6] למעוניין בהרחבה בנושא מזווית ראיה מעט שונה, מומלץ לעיין בפירושו המרתק של המלבי"ם, המופיע תחת הכותרת 'רמזי בגדי הקודש', שמפרט כיצד האפוד מסמל את ייחוד ה' בעוד החושן מסמל את ייחוד ישראל והקשר בין ישראל לקב"ה.

[7] בשורות אלה אני מתייחס בעיקר למאמרים 'אבלות ישנה ואבלות חדשה: אבלות היסטורית ואבלות אישית', בתוך 'מן הסערה', עמ' 49–55; 'קול דודי דופק'.

[8] 'הקהילה', הופיע ב–Tradition כרך 17, חוברת 2, 1978.

[9] 'וגם ההד נדם', 'שירת רחל – אוסף לרגל שבעים שנים למות המשוררת', עמ' כ"ו.