פקודי | 'וכבוד ה' מלא את המשכן'?

השיחה ניתנה בערב שבת פרשת פקודי ה'תשע"ט, סוכמה על ידי נדב שולץ ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

פרשתנו מתארת את הקמת המשכן:

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן: וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו: וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: (שמות מ, טז-יח)

לאחר תיאור הקמתו של משה, הפרשה חותמת:

...וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (שם לג-לה)

המשכן – המשך מעמד הר סיני

המשכן מהווה מהפכה דתית ולאומית חסרת תקדים בקרב בני ישראל. לבד מסיפורי האבות, כל הוויתו הדתית של העם היתה מבוססת על מאורעות ניסיים חד־פעמיים – "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים" (רש"י שמות טו, ב). יש בכוחם של אירועים מעין אלו לזעזע את כל עולמו של העם, אך אליה וקוץ בה – מכיוון שאירועים אלה אינם שגרתיים העם אינו בנוי להכיל אותם. כך למשל במעמד הר סיני, בו נאמר: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טו).

מטרתו של המשכן הפוכה לגמרי: מהו אותו כבוד ה' הממלא את המשכן? אין זה אלא כבוד ה' שעליו קראנו במעמד הר סיני – "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר ... וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. ... וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר" (שמות יט, טז-כ). מטרתו של המשכן היא להכיל את אותה נוכחות א–להית שהתגלתה בהר סיני – אשר קולה הולך מסוך העולם ועד סוף העולם – ולצמצמה לכדי קול דק, הבוקע מבין שני הכרובים. כך מתאר הרמב"ן את הדברים:

וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) 'וישכן כבוד ה' על הר סיני', וכתיב (דברים ה כא) 'הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו', כן כתוב במשכן 'וכבוד ה' מלא את המשכן' (להלן מ לד) ... והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני, ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה 'מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה' (דברים ד לו), כך במשכן כתיב 'וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו' (במדבר ז פט) (ריש פרשת תרומה)

המשכן אמור להפוך את נוכחותו של הקב"ה לחלק מחיי היום-יום של העם: אדם יוצא לערוך קניות ורואה את המשכן, אדם הולך לבקר את חברו ורואה את המשכן. אט אט, מחלחלים הדברים פנימה. כאשר בסופו של דבר נוכחותו של ה' מחלחלת אל ליבותיהם של האנשים, הם לומדים להכילה כחלק מחייהם.

התורה כביטוי להתגלות

כיצד עושה זאת המשכן? כיצד הוא יכול לצמצם כביכול את נוכחותו של ה' בעולם לכדי מבנה אחד מוגדר? ניתן להציע שני כיוונים: הראשון מבוסס על שמו של המשכן "משכן העדות". מקור המילה עדות הוא משני הלוחות:

וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה: וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:  (שמות מ, כ-כא)

לבו של המשכן הוא לוחות הברית – לוחות העדות, שניתנים תחת הכפורת, ומוכנסים לתוך מבנה המשכן. ברור אם כן, שהרוח הפועמת בתוך המשכן היא הלוחות – המייצגים את התורה. התורה היא זו המאפשרת את נוכחותו של הקב"ה במשכן, מתוקף היותה דבר ה' בעולם.

בכך נוצרת הקבלה מלאה למעמד הר סיני, אותו אמור המקדש להנחיל בזעיר אנפין בחיי העם: גם שם ההתגלות של הקב"ה לעם היתה כרוכה בנתינת התורה. כל היכולת של השכינה להתגלות בעולם מתבססת על התורה המהווה את דבר ה' בעולם. ממילא, בכל מקום בו תמצא התגלות של ה' בעולם, בהכרח תמצא לצדה את התורה.

כך ניתן להבין יפה את דברי המדרש:

והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. (ברכות ח.)

המשכן והמקדש הם אמצעים להנכחה והנגשה של הנוכחות הא–להית בעולם; אולם גם אחרי שחרב המקדש, לא בטלה הגישה לאותו נוכחות שמימית. אמנם משכן אין, אך עדיין ניתן לגשת אל העומד בבסיסה – התורה ש"כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד".^[1]

נוכחות ה' כצד במערכת היחסים

כיוון שני לכוחו של המשכן, מתמקד במערכת היחסים שבין הקב"ה לבין עם ישראל. המדרש על תחילת הפרשה אומר כך:

מהו 'משכן' שני פעמים? א"ר שמואל בר מרתא שנתמשכן שני פעמים על ידיהם, זהו שאנשי כנסת הגדולה אומרים (נחמיה א) 'חבול חבלנו לך ולא שמרנו את המצות ואת החוקים ואת המשפטים', מהו חבול חבלנו לך? הוי שנתמשכן ב' פעמים, ואין חבול אלא משכון, שנאמר (דברים כד) 'לא יחבול רחים ורכב', לכך כתיב 'אלה פקודי המשכן משכן העדות', ב' פעמים. (שמות רבה נא, ג)

המדרש מבין שהמקדש מתפקד כמשכון, חפץ שנלקח תמורת תשלום חוב: כאשר עם ישראל חוטא, במקום לפגוע בו הקב"ה מחריב את המשכן במקומו, בדומה למדרש שמביא רש"י בקידושין על הפסוקים:

מִזְמוֹר לְאָסָף אֱ‍לֹהִים בָּאוּגוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּאֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָשָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַיםלְעִיִּים: (תהלים עט, א)                      
כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ: (איכה ד, יא)

ומבאר רש"י[2]:

'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך' וגו' קינה לאסף מיבעי ליה! ... שאמר אסף שירה על שכילה הקדוש ברוך הוא חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר 'כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון'. (קידושין לא:, ד"ה איסתייעא)

המדרש מבין שהרס המקדש היווה חלופה להשמדתו של עם ישראל. אם כך, נמצא שמטרתו של המשכן היא להגן על מערכת היחסים בין עם ישראל לבין הקב"ה ולהוות להם 'גיבוי'.

אלא, שהמקדש בפני עצמו מהווה חלק חיוני במערכת היחסים בין עם ישראל לבין ה'. כיצד אנחנו יכולים לשמור על קשר עם הקב"ה מבלעדי המקדש? קושי זה משתקף בדברי הגמרא:

אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר: 'גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי' (איכה ג). (ברכות לב:)

מבין המדרש שכיוון שחרב המקדש נפגמה נוכחותו של ה' בעולם. ממילא, נפגעת היכולת לפנות בתפילה לה'. האתגר הגדול ביותר הקיים בתפילה הוא היכולת לפנות בה למושג מופשט ורחוק כל כך כא–להים. כיוון שחרב המקדש, כיצד ניתן יהיה להתגבר על פער זה? הרי אין נוכחות השכינה מורגשת בעולם כפי שהייתה בעבר. ממילא, והתפילה נהפכת לחד-צדדית; העולם מתחיל לפנות לה' בצורה חלקית בלבד – רק בשם של שתי אותיות, כדברי הגמרא:

אמר רבי ירמיה בן אלעזר: מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות, שנאמר 'כל הנשמה תהלל יה הללויה' (תהלים קנ). (עירובין יח:)

הפתרון לבעיה מופיע בהמשכו של המדרש ממסכת ברכות שהבאנו:

ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר 'שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש' (תהלים לט).

הדרך לפנות אל הקב"ה בעידן חסר מקדש ונטול נוכחות שכינה מתמדת היא דרך 'שערי דמעה': הפנייה אל הקב"ה ממקום של קושי היא הדרך להתקרב אליו. לצורך כך צריך האדם לחדד בקרבו את תחושת התלות בקב"ה. אם מבין האדם שבכל רגע חייו תלויים בחסדיו של הקב"ה, הוא יכול להתגבר על מחסום החד צדדיות – מתוך תחושת התלות, נהפכת כל תפילה ותפילה לחוויה דו-צדדית. זאת, גם בלא נוכחות השכינה שמשרה קיומו של המקדש.

על חיסרון המקדש לא ניתן להתגבר. אולם, ניתן לנסות ולהשלים במשהו את מה שמייצג המקדש – על ידי חידוד תחושת התלות של האדם בה', ועמל בתורתו.

[1] קידושין סו.

[2] על בסיס המדרש באיכה רבה (ד, יד).