כי תשא | ה' הוא הא־לוהים

וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן: וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה' מְאֹד: וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם: וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה: וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת הָאָרֶץ לַעֲבָר בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ: וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי אַתָּה נֹתֵן אֶת עַבְדְּךָ בְּיַד אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי: חַי ה' אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת הַמַּמְלָכָה וְאֶת הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה: וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ: וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ ה' יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת ה' מִנְּעֻרָי: הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם: וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו: וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ: וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים: וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל: וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל: וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ: וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ: וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס: וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ: וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים: וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם: וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך (קרי: וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים: (מלכים א יח, א–לט)

 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

משה רבנו הוא רבן של כל הנביאים, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. עם זאת, קיימים קווי דמיון לא מעטים בין אליהו למשה. לעיל בפרק י"ז ברח אליהו והסתתר מפני אחאב, כדרך שמשה ברח מפרעה ונסתר מפניו. בהפטרתנו דורש ה' מאליהו להיראות אל אחאב, כשם שדרש ממשה להיראות אל פרעה. גם להלן בפרק י"ט בולט הדמיון בין השניים: אליהו הולך להר חורב במשך ארבעים יום וארבעים לילה בלי לאכול ובלי לשתות, ה' נגלה אליו שם פעמיים והוא נמצא במערה, בנקרת הצור שמשה שהה בה. אליהו עולה לשמיים ממזרח לירדן, אולי סמוך למקום שמשה עלה בו השמיימה. הקשר בין שניהם עולה היטב מפסוקי הנבואה האחרונים:

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: (מלאכי ג, כב–כג)

בפרשתנו נאבק משה בעובדי העגל למרגלות הר סיני, שה' נגלה עליו באש אוכלת לעיני כל ישראל, ובהפטרה נאבק אליהו בעובדי הבעל בהר הכרמל בעת שה' נגלה עליו באש האוכלת על המזבח שבנה אליהו.

הספרדים, כדרכם פעמים רבות, מקצרים ומתחילים את ההפטרה בפסוק "וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל".

 

ב. רקע

על אחאב מלך ישראל נאמר:

וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו: וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ: וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן: וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: (מלכים א טז, ל–לג)

ריה"ל מבאר בספר הכוזרי (ד, יד) את ההבדל הגדול בין סיעת ירבעם, שעבדה את העגלים, שהתייחסו ל"אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" והיו צלם ודמות לצבא מרום אך לא אֵל אחר, לבין סיעת אחאב, שעבדו את הבעל ואת האשרה, האלים הכנעניים, ובכך כפרו בייחודו של הקב"ה וחתרו לטמיעה בתוך התרבות הכנענית שהביאה לכאן איזבל בת אתבעל מלך צידון. בימיו גזר אליהו גזרת רעב קשה ביותר על הארץ, אך בשנה השלישית לרעב דרש ממנו הקב"ה לפעול להדברת הבעל ויחד עם זאת לבשר על ירידת גשמים מחמת רחמי ה' על עמו.

 

ג. עובדיהו אשר על הבית

וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה' מְאֹד:

מִשְׂרַת 'אשר על הבית' היא כנראה השנייה בחשיבותה אחרי המלך (והמשנה למלך). היא מקבילה לראש השרים, או לראש ממשלה היום במשטר נשיאותי. פרעה, כשמינה את יוסף למשנה למלך ולמפקח על כל ממלכתו, אמר לו: "אתה תהיה על ביתי, ועל פיך ישק כל עמי" (בראשית מא, מ). שבנא אשר על הבית (ישעיהו כב, טו) היה בעל כוח רב משל חזקיהו המלך (ראו סנהדרין כו ע"א), וכך עולה גם מתיאורו של אליקים בן חלקיהו, שהחליפו בתפקיד זה (ישעיהו כב, כ–כד). גם עזריקם נגיד הבית (דברי הימים ב כח, ז) נמנה על צמרת ממלכתו של אחז בן יותם מלך יהודה ועוד.

עובדיהו, מלבד יראתו הגדולה את ה', מסר את נפשו בסיכון אמיתי להצלת מאה מנביאי ה' מידי איזבל, והיה אחראי על פרנסתם במערות. בהפטרות הקודמות 'פגשנו' אותו פעמיים:

א. בהפטרת 'וירא' – על פי מדרש חז"ל הוא היה בעלה ה"ירא את ה'" של האישה שצעקה אל אלישע מפני הנושה שבא לקחת את ילדיה לעבדים. שם כתבנו שעובדיהו לווה כסף רב מיהורם בן אחאב כדי לפרנס בו את הנביאים, ועתה, לאחר מותו של עובדיהו, בא יהורם לגבות את חובו ולקחת את ילדיו לעבדים.

ב. בהפטרת 'וישלח' – על פי מדרש חז"ל (נגד מפרשים רבים) עובדיהו הוא הנביא עובדיה, שניבא על חורבנה של אדום בגלל מה שעוללה לישראל. במדרש הקודם עלה שהוא מ'בני הנביאים', ובמדרש זה הוא ממש נביא.

וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה: וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת הָאָרֶץ לַעֲבָר בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ:

שני דברים נוכל ללמוד מן המעשה של חיפוש החציר:

א. על אף התרעומת הרבה על אחאב, שהחדיר לישראל את עבודת הבעלים, לא נוכל שלא לשבחו על כך שהוא עצמו עוזב את היכלו והולך לחפש בנחלים חציר לבעלי החיים (כנראה סוסי המרכבות הרבות שהחזיק לצורכי הצבא), ובמקביל הוא שולח את ראש השרים לעשות כך בחלק אחר של הארץ. על תכונה זו של אחאב נרחיב להלן.

ב. לאחאב היו שני יועצים רמי מעלה:^[1] אשתו, איזבל בת אתבעל מלך צידון, שהייתה יועצתו להרשיע ולהחדיר לארץ את עבודת הבעלים, ובהמשך גם יעצה לו עצה רעה בפרשת כרם נבות, ועובדיהו, ראש שריו, שאיתו הוא חולק כאן את האחריות על הממלכה. עובדיהו הוא תלמידו של אליהו, ירא את ה' מאוד, ואולי גם נביא ה'. אחאב מיטלטל בין שני יועצים אלו, המובילים אותו לכיוונים שונים. כך יש להבין את מה שיאמר אליהו הנביא להלן – "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו".

חז"ל מבינים שהצלתם של מאה הנביאים לא הייתה ידועה לאחאב:

הוא שאמר עובדיה לאליהו 'הלא הֻגַּד לאדוני את אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה' ואחביאם ואכלכלם לחם ומים'... ואליהו מכריז בהר הכרמל 'אני נותרתי נביא לה' לבדי', וכל עמא ידעי ולא מפרסמי למלכא (במדבר רבה י"ט).

חז"ל משבחים את העם שלא גילה למלך את דבר הנביאים המוחבאים, ולעיל ראינו שכנראה גם יהורם בן המלך ידע על נביאים אלו. האומנם רק המלך לא ידע?! שמא כשם שיהורם ידע זאת, גם אחאב ידע, אלא שהעלים עיניו ממעשהו של עובדיה ולא סיפר על כך לאיזבל, שרדפה את נביאי ה'. אפשר שדבר זה רמוז גם במדרש המספר שמזונו של אליהו בשלוש השנים שבהן נסתר מעיני אחאב היה ממטבחו של אחאב עצמו:^[2]

'והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב', ואמר רב יהודה אמר רב: מבי טבחי דאחאב (חולין ה ע"א).

אפשר שמשם בא גם מזונם של מאה הנביאים, על ידי עובדיהו, ואחאב העלים עיניו.

 

ד. מי עכר את ישראל?

וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים:

הקורא עלול להרים גבה ולתמוה על שאלתנו: מי עכר את ישראל?! בוויכוח בין נביא ה' לבין המלך המכעיס את ה' ודאי נאחז בשיפולי גלימתו של אליהו ונאמר שעוכר ישראל הוא אחאב ולא אליהו. תשובה זו ודאי תהיה גם מסקנתנו, אך הדרך להגיע אליה ארוכה ומורכבת.

כבר הערנו לעיל שבכל הנוגע לאהבת ישראל ולדאגה לשלומם אחאב ראוי לשבח על כך שיחד עם ראש שריו עזב את הארמון והלך לנחלי הארץ לבקש חציר לבהמות. להלן נראה שאחאב גם כפף את ראשו לפני אליהו ומילא את דרישתו לקבוץ את נביאי הבעל והאשרה להר הכרמל למען העם – כדי להביא סיכוי לגשם. הוא גם קיבל את תוכחתו הקשה של אליהו על חטאו בכרם נבות, שהיה בעיקר באשמת איזבל אשתו, קרע את בגדיו וצם. במלחמותיו בבן הדד מלך ארם הוא עצמו 'אסר את המלחמה' ועמד בראש חייליו בחזית, וכשנפצע במלחמה השלישית לא התפנה מן המערכה (כיהורם בנו) אלא המשיך לעמוד בה כדי שלא להפיל את ליבם של ישראל עד שמת מאובדן דם:

וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה אֶל חֵיק הָרָכֶב: (מלכים ב כב, לה)

יש להניח שכניעתו לגחמותיה האליליות של איזבל אשתו נבעה מן הצורך שלו לשקם את צבא ישראל אחרי מלחמות אחים בלתי פוסקות – נגד ממלכת יהודה, וגם בתוך ממלכת שומרון עצמה, בהפיכות הרבות שהיו עד לימיו. צידון הייתה ממלכה עשירה, ובכוחה היה לעזור לממלכת ישראל לשקם את עצמה, אך איזבל ואביה החזיקו את ידם בחוזקה על 'ברז' הסיוע, ודרשו את תמורתו בכניעה לאלילי צידון. אכן, גם על פי חז"ל וגם על פי הידוע לנו מתעודות אשוריות בנות התקופה, אחאב הביא את ממלכת שומרון להיות הממלכה החזקה באזור, שהחזיקה צבא בן אלפיים מרכבות. בריתו עם יהושפט מלך יהודה הצדיק מלמדת זכות כלשהי גם על אחאב. מי שראה את אחאב בצידו המאיר, בדאגתו לממלכת ישראל, היה הראי"ה קוק בהספדו על מות הרצל ('המספד בירושלים'). הוא ראה באחאב דמות בבואה של משיח בן יוסף (ודימה אליו את ב"ז הרצל, חוזה המדינה, שלא שמר מצוות, אך פעל למען עם ישראל).

אפשר שכך יש להבין את ביקורתו החריפה של אחאב כלפי אליהו, שבשם הנאמנות לה' ולתורתו גזר (ביוזמתו!) רעב של כליה על עם ישראל כדי להשיבם לאלוהיהם. אכן, גם לחז"ל היה קורטוב של ביקורת כלפי אליהו:

שלשה נביאים הם: אחד תבע כבוד האב ולא תבע כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב, ואחד תבע כבוד הבן וכבוד האב. אליהו תבע כבוד האב ולא תבע כבוד הבן, שנאמר 'קנא קנאתי לה' אלהי צבאות'. יונה תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב... ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן (אבות דרבי נתן נוסחא ב' פרק מ"ז).

מרוחו של המדרש נראה בפשטות שירמיהו, שתבע כבוד האב וכבוד הבן, עדיף על אליהו, שתבע רק את כבוד האב, ומיונה, שתבע רק את כבוד הבן. דומה שגם למקרא עצמו יש ביקורת כלפי אליהו, המפזר בד' אמותיו את מידת הדין ופקידת כל עוון, כפי שעולה מדבריה של האישה הצרפית (מלכים א יז, יח).

מסקנת המקראות היא, שאליהו צדק יותר מאחאב. כשאליהו נאלץ להסתלק בעקבות קנאותו ולהותיר את אלישע תחתיו, פוקדים את הארץ רעב ומשבר מדיני וביטחוני הגדולים שבעתיים מן הרעב שגזר אליהו כדי להשיב את העם אל אלוהיהם. אך באותה שעה, שעת הוויכוח בין אחאב לאליהו, קשה היה למי שאינו נביא לראות זאת.

 

ה. הר הכרמל

וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל: וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל:

אליהו קובע את מקום ההתמודדות מול נביאי הבעל בהר הכרמל. מן הכתובים עולה שבמקום זה היה בעבר מזבח לה' (אולי מהתקופה שבה עוד היה מותר לזבוח בבמות), והוא נהרס בידי נביאי הבעל. בהפטרתנו אליהו הנביא מרפא אותו.^[3]

יש מקום לתמוה, ונדון בכך להלן, על כך שאליהו מקים מזבח מחוץ למקדש ה' שבירושלים. כאן נציין, שהר הכרמל היה כנראה מרכז לעבודת הבעל בימי אליהו ואחאב. הכרמל הוא הר פורה ועשיר בצמחייה רבה, הוא יפה ונישא וחודר לים. המפרץ שלמרגלותיו התאים לקשר ימי עם צידון ואתבעל מלכהּ. הוא התאים מאוד לבעל, אל הפריון הכנעני, לבניית מרכז פולחני. נראה שאליהו בוחר בכוונה את הזירה הנוחה ליריב ולתעלולי פולחנו כדי להוכיח את חדלונו מול ה' אלוהי ישראל. הוא עשה זאת כשלוש שנים קודם לכן, כשמנע את הגשם מלרדת כדי להוכיח את חדלונו של הבעל, אל הפריון והגשמים. הוא עשה זאת שוב עתה, כשבחר בהר הכרמל.

הערה אחרונה על הר הכרמל. חז"ל במדרשם ראו את הר הכרמל כבא להתחרות בהר סיני על נתינת התורה:

כשעמד הקדוש ברוך הוא ואמר 'אנכי ה' אלהיך' היו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות, ובא תבור מבית אלים וכרמל מאספמיא... זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי (מכילתא יתרו 'בחודש', פרשה ה).

נראה שמועמדותו של הר הכרמל לנתינת התורה עליו לקוחה מהתגלות ה' עליו בפרקנו, שכל ישראל קיבלו מחמתה עול מלכות שמיים.

 

ו. הפסיחה על שתי הסעיפים

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר:

'סעיפים' הם הענפים המסתעפים מן העץ. על כל סעיף ניתן לבנות קן ציפור, ובסעיפים שבמשל יש שני קינים – קן לכל סעיף. האלים, אלילי העמים, מעופפים בשמי שמיים ודומים לציפורים המגנות על קיניהן. כך תיאר זאת מלך אשור, הכובש ומכריע את כל מלכי הארץ וזומם לעשות כך גם לירושלים (בימי חזקיהו, ימים רבים אחרי אליהו ואחאב):

כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי... וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף: (ישעיהו י, יג–יד)

הוא לועג לאלוהי העמים ואוסף את ביציהם מהקן, והם, ה'ציפורים', אינם מעזים למחות בו. אך שונה מהם הקב"ה:

כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט: (שם לא, ה)

אליהו מוחה בעם שאינו מחליט על איזה סעיף לחנות ובאיזה קן לבחור את הגנתו – בקינו של ה' או בקינו של הבעל.

הפוסח על שתי הסעיפים מרקד על שני הענפים. עם ישראל עובד את ה' וגם את הבעל, ואינו חש בסתירה שבכך. לעיל עסקנו בכך לגבי אחאב, המובל על ידי אשתו איזבל אך ליבו נתון גם לעובדיה ראש שריו, שהוא ירא את ה' עד מאוד. אליהו דורש מן העם להחליט, כיוון ששתי הנאמנויות סותרות זו את זו.^[4]

 

ז. המזבח שהקים אליהו

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ:

גם במעמד הר סיני היו שתים עשרה אבנים כמספר השבטים. אומנם, כאן האבנים עצמן היוו את המזבח, ואילו שם היו האבנים נפרדות מן המזבח:

וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (שמות כד, ד)

גם בחושן היו שתים עשרה אבנים כמספר השבטים:

וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט: (שמות כח, כא)

שתים עשרה אבנים היו גם במעמד חציית הירדן, ועל פי מסורת חז"ל (תוספתא סוטה ח') אבנים אלו הוקמו גם בהר עיבל:

וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבִרוּם עִמָּם אֶל הַמָּלוֹן וַיַּנִּחוּם שָׁם: וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה... וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל: (יהושע ד, ח–כ)

מן המקראות כאן, המזכירים את דברי ה' ליעקב "ישראל יהיה שמך", נראה כמדרש חז"ל (פרקי דרבי אליעזר ל"ה) שגם יעקב הניח למראשותיו בבית אל שתים עשרה אבנים, שהתחברו לאבן אחת.

המכנה המשותף העיקרי לכל המקומות הנזכרים הוא ברית שנכרתה בין ה' ובין ישראל והתגלותו עליהם: בבית אל בימי יעקב, בעת שנקרא 'ישראל', בהר סיני ובמשכן, בחציית הירדן ובהר עיבל. אפשר שאליהו מתכוון לכרות בהר הכרמל ברית חדשה בין ישראל ובין ה' אחרי שאחאב חילל אותה בבניית מזבחות לבעל.

נקודה נוספת שיש לשים אליה לב: לכאורה היה אליהו צריך לבנות את המזבח מעשר אבנים, כמספר שבטי ממלכת שומרון, שהרי יהודה ובנימין אינם שייכים למעמד זה. הם עבדו את ה' בירושלים, בהר המוריה. אך אליהו בונה את המזבח משתים עשרה אבנים, בהדגשת שנים עשר השבטים שהיו בעת שיעקב נקרא בשם ישראל. לא תהיה התגלות ה' על עשרה שבטים אלא רק כאשר הנוכחים מייצגים שנים עשר שבטים. השכינה עברה לשעה אחת מהר המוריה בירושלים להר הכרמל, ובכך נדון להלן.

וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ:

בית סאתיים הוא חמישים אמה על מאה אמה, כחצר המשכן:

אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים (שמות כז, יח).

וכמה שיעור סאתים – כחצר המשכן. מנא הני מילי? אמר רב יהודה: דאמר קרא 'ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים'... (עירובין כג ע"ב)

אליהו מקפיד לבנות את המזבח כדמותו בעת שעמד בחצר המשכן. התעלה שהוא חופר ארוכה מאוד, ואפשר שהעומדים שם סייעו לו לחופרה.

וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם:

גם כדי מים שנשפכו מסביב למזבח ולתעלה היו שנים עשר, ואכן הם נראים כקרבן בשם שבטי ישראל. נוכל לתאר לעצמנו את העם, על נשיו וטפו, כולם בגרון ניחר ויבש, עומדים שעות רבות ומצפים למעט מים להרטיב את גרונם, כשהם רואים שנים עשר כדי מים נשפכים ללא סיבה ברורה סביב המזבח. מה חשו הצופים כששמעו את בכי התינוקות שביקשו את המים לעצמם?!

קיים דמיון בין המעמד בהר הכרמל בשעה זו לבין שעת ניסוך המים במקדש בחג הסוכות. חג הסוכות הוא בסוף הקיץ, כשהבארות כמעט יבשות והכול מצפים לגשמי השנה החדשה שימלאו אותן. המים בימים אלו הם הדלוחים ביותר, מן הקרקעית, אך הם גם היקרים ביותר, כיוון שימי סוף הקיץ הם ימי מחסור במים. בימים אלו מנסכים במקדש את המים לשם ה', ובכך מכריזים שאנו מקריבים לפניו את המים היקרים ביותר, הנחוצים לנו ביותר, במקום לשתות אותם, ומבקשים ממנו שיברך לנו את גשמי השנה החדשה. כך נהג אליהו כשהקריב לה' את המים האחרונים שהיו ביד העם וביקש את ירידת הגשמים.

לפרק זה נספח פסוק נוסף:

עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית:

הדרך הפשוטה להבין את הדברים היא כפירוש הרס"ג (והר"י אברבנאל), שכאשר ה' יענה את אליהו הוא יסב בכך את לב בני ישראל מנהייתם אחרי הבעל לשוב אל ה'. אך ריש לקיש הסביר את הדברים באופן שונה:

אמר רבי שמעון בן לקיש: שלשה כפרו בנבואתן מפני פונרייה (=לפנות את הלב ממחשבות כפירה ולחזק את אמונת ה'), ואילו הן – משה ואליהו ומיכה. משה אמר 'אם כמות כל אדם ימותון אלה וגו'', אליהו אמר 'ענני ה' ענני וידעו העם הזה', ואם לאו – 'ואתה הסיבות את לבם אחורנית', מיכה אמר 'אם שוב תשוב בשלום לא דיבר ה' בי' (ירושלמי סנהדרין י, א).

ריש לקיש מפרש את דברי אליהו: אם לא תענני – אתה הוא הגורם שליבם יוסב אחורנית, ממך אל עבודת הבעל. התלמוד הבבלי (ברכות לא ע"ב) הביא פירוש חשוב נוסף, אך עת לקצר.

 

ח. גבולות שליחותו של הנביא וחירותו לפעול בשם ה' על פי שיקול דעתו

וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר:

יש להעלות ארבע שאלות על עצמאותו של אליהו במאבק על החזרת עם ישראל מעבודת הבעל אל חיק עבודת ה' – שלוש מהן בהפטרתנו ואחת סמוכה לה:

אליהו גוזר רעב חמור של בצורת בעקבות מעשי אחאב, ולפי פשטי המקראות הוא לא נצטווה על כך במפורש מפי ה':

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי: (מלכים א יז, א)

האומנם יכול היה ליטול מן הקב"ה את מפתח הגשמים^[5] ו'לכפות' עליו לעצור את המטר?

ה' שלח את אליהו אל אחאב כדי לבשר לו שהוא עומד לתת מטר על הארץ. אליהו אינו עושה זאת, ובמקום זאת הוא שולח את אחאב לכנוס את נביאי הבעל לכרמל, ויחד איתם את כל ישראל. הוא מביא לירידת הגשם רק אחרי שחיטת כל נביאי הבעל ונביאי האשרה.

אליהו בונה מזבח ומקריב בהר הכרמל, על אף שהתורה אסרה להקריב לה' בכל מקום חוץ מן "המקום אשר יבחר ה'" – הר המוריה בירושלים. מה פשר מעשהו?

אליהו נראה כמכתיב לקב"ה להוריד אש מן השמיים כתנאי לכך שעם ישראל יאמין בו. האומנם היה מותר לו לעשות זאת?!

נענה תחילה לשאלה הראשונה: בתחילת דברינו בהפטרה זו השווינו בין משה לאליהו. נדון כאן באחד מן הרגעים הגדולים שמשה נטל בהם חירות לעצמו לעבור על דברי תורה (כהוראת שעה) ואפילו לומר זאת בשם ה'. נשוב למעשה העגל:

וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: (שמות לב, כו–כז)

הקורא תמה: מעולם לא שמענו שה' ציווה את משה לצוות למתנדבים לחגור חרב ולהרוג את קרוביהם שחטאו בעגל. האומנם אמר משה בשם ה' דברים שלא שמע ממנו?!

להבנתנו משה פירש כך את תוצאות הוויכוח שלו עם ה' על כיליון בני ישראל. ה' רצה לכלותם, אך 'ביקש את רשותו' של משה לכך באומרו "ועתה הניחה לי". משה דרש ארכת זמן כדי לתקן את החטא ולהביא בכך לביטול הגזרה. הוא קיבל ארכה (מוגבלת) ורץ לתקן את החטא. הוא הבין היטב שזו ציפייתו של ה' ממנו בשעה זו, כדי שחלילה לא יכלו עם ה' בחטאם. כדי לתקן את החטא הוא היה זקוק למתנדבים, שבט לוי, שיהרגו מיד מספר ניכר של עובדי העגל, כפי שעשה לימים פנחס לזמרי בן סלוא בחטא בעל פעור, ורק אחר כך יתאפשר להכניס את עם ישראל למסגרת של משמעת ולתקן את החטא הנורא. ציפייה זו של ה' ממנו הביאה אותו לומר על תוכניתו "כה אמר ה' אלוהי ישראל".

אפשר שה' גלה את אוזנו של אליהו שבדעתו להשמיד את ישראל הנוהים אחרי הבעל או להגלותם מארצם בעקבות חטאי אחאב. אליהו הבין שה' גלה את אוזנו בדבר זה כדי שיעשה הכול כדי לתקן את חטא הבעל ולהשיב את ישראל אל אביהם שבשמיים, וגזר על הארץ בצורת מיידית כדי להביא לכך שעם ישראל יבין את הצורך לשנות מיד את דרכו.

לשאלה השנייה: הימשכה של הבצורת בשנה השלישית והמוות הרב שנגרם בעקבותיה^[6] לא ישרו בעיני ה', והוא שולח את אליהו לבשר לאחאב על המטר. אליהו מבין שהצורך להיראות לאחאב אינו רק כדי לבשר לו בשורות טובות – ה' יכול לתת מטר על הארץ גם ללא הבשורה מפי הנביא. אליהו מבין שה' מעניק לו חופש פעולה מוגבל להביא בבשורה זו תיקון לחטאו של עם ישראל בבעל, והוא מחליט לעשות תיקון זה באמצעות התגלות ה' על המזבח וניצחון על נביאי הבעל.

לשאלה השלישית: חז"ל דנו בשאלה זו, ומסקנתם היא שבכוחו של נביא לצוות על הוראת שעה בניגוד לדיני תורה כדי לתקן דבר החמור שבעתיים:

...'אליו תשמעון' – אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה, שמע לו! שאני התם, דכתיב 'אליו תשמעון'. וליגמר מיניה! מיגדר מילתא (=צורך לגדור גדר עבור עם ישראל ולהצילו מחטא) שאני (יבמות צ ע"ב).

לעניות הבנתנו אין כאן רק איסור 'שחוטי חוץ' – איסור הקרבה מחוץ למקדש. אליהו, כאמור לעיל, בנה מזבח והקריב לה' בהר הכרמל, שהיה מקום מובהק של עבודה זרה, עבודת הבעלים. הוא נטל על עצמו בכך אחריות כבדה, אך לצורך תיקון החטא הנזכר היה מותר לו לעשות זאת.

לשאלה הרביעית: לעיל הבאנו את דבריו של רבי שמעון בן לקיש בתלמוד הירושלמי, שהשווה את אליהו במעמד זה למשה במעשה דתן ואבירם, כשאמר "אם כמות כל האדם ימותון אלה... לא ה' שלחני". אליהו האמין באמונה שלמה שאין רצונו של הקב"ה לכלות את בניו אלא להורות להם דרך תיקון. הוא ראה את עצמו מוסמך לקבוע, מכוח "לא בשמיים היא", שללא נס התגלות מאת ה' אין סיכוי להביא את העם לתיקון דרכם, ולכן האמין שהוא עושה את הדבר הנכון בקביעתו "והיה האלוהים אשר יענה באש הוא האלוהים", וה' הסכים על ידו.