דילוג לתוכן העיקרי
עיון בהפטרות -
שיעור 18

בא | מפלתה של מצרים

קובץ טקסט

 

הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבוֹא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכּוֹת אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם: הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ: מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי ה' הֲדָפוֹ: הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה: קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד: חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא: כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב: עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא: גַּם שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כִּי גַם הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָם: קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים:

כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם ה' כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר: הֹבִישָׁה בַּת מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם צָפוֹן: אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמוֹן מִנֹּא וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם וְעַל אֱלֹהֶיהָ וְעַל מְלָכֶיהָ וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בּוֹ וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי קֶדֶם נְאֻם ה': וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ: (ירמיהו מו, יג–כח)

 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

הפטרתנו ממשיכה את הקו של הפטרת 'וארא' – נבואת פורענות על ארץ מצרים, בעקבות המכות המתוארות בפרשה. קצת תימה בעיני מדוע לא נבחרה נבואה העוסקת בקרבן הפסח או נבואה המזכירה לשבח את יציאת מצרים, ורבות הנה! אומנם, אפשר למצוא רמז לגאולה בעקבות מכות מצרים בפסוקי הסיום של הפטרתנו:

וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד:

 

ב. הרקע הספרותי-נבואי לנבואתנו

ספר ירמיהו מחולק למספר ספרי משנה, והאחרון שבהם הוא נבואות ירמיהו אל הגויים (פרקים מו–נא). פרקנו פותח נבואות אלו, וכותרתו:

אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל הַגּוֹיִם: (מו, א)

בחלק אחר של הספר אף ישנה הפניה לספר זה, מה שמבטא עריכה מוקפדת של ספר ירמיהו, אולי על ידי תלמידו ברוך בן נריה:

והבאיתי (קרי: וְהֵבֵאתִי) עַל הָאָרֶץ הַהִיא אֶת כָּל דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ אֵת כָּל הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה אֲשֶׁר נִבָּא יִרְמְיָהוּ עַל כָּל הַגּוֹיִם: (כה, יג)

שם קיים גם הסבר לצורך הנבואי בכתיבת ספר על פורענות הגויים. הנבואה היא נבואת כוס יין החֵמה, היין המשכר והלא טעים שירמיהו מצטווה להשקות בו את כל הגויים:

הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם ה' וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם: וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר: וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה: וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' אֶת עֲוֹנָם וְעַל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם... (כה, ט–יב)

ירמיהו משקה בכוס יין החמה לא פחות מעשרים ושישה (ולמעשה הרבה יותר, משום שחלק מהעמים שנזכרו בנבואה כוללים מספר שבטים – "מלכי זמרי", "מלכי הערב" וכדומה) גויים העתידים ליפול בידי נבוכדנאצר, ובראשם את יהודה ואת מצרים. הוא מנמק את פורענותם:

וְהָיָה כִּי יְמָאֲנוּ לָקַחַת הַכּוֹס מִיָּדְךָ לִשְׁתּוֹת וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שָׁתוֹ תִשְׁתּוּ: כִּי הִנֵּה בָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ אָנֹכִי מֵחֵל לְהָרַע וְאַתֶּם הִנָּקֵה תִנָּקוּ לֹא תִנָּקוּ כִּי חֶרֶב אֲנִי קֹרֵא עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם ה' צְבָאוֹת: (כה, כח–כט)

על פי ההשקפה הנבואית, נבוכדנאצר קם כדי להכניע את ממלכת יהודה הסוררת ולהביאה על עונשה. אך יש בכך חוסר צדק בולט: על אף חטאיו של עם ישראל, גויי הסביבה גרועים ממנו, ואם רק עם ישראל ייענש, וכולם ימשיכו לשבת בשלווה – נמצאת מידת הדין לוקה, וחילול השם בכך שרק עמו של ה' לוקה עלול להכתים את הבריאה כולה. לכן כשה' יורד לפקוד את עוון עמו, הוא פוקד את עוון כולם.

כאמור, בספר נבואות הגויים מתוארת הפורענות על גויי הסביבה (וגם הנחמה שלאחר מכן), פורענות העתידה לבוא עליהם בעיקר על ידי נבוכדנאצר, המכונה כאן 'עבד ה'' משום שהוא מוציא לפועל את רצון ה'.

 

ג. הרקע ההיסטורי לנבואתנו

הרקע לנבואת הפורענות על מצרים נזכר בתחילת פרקנו, לפני החלק שאנו קוראים בהפטרה:

לְמִצְרַיִם עַל חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר הָיָה עַל נְהַר פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה: (מו, ב)

בימי יאשיהו התפתח עימות בין אשור לבין בבל ומדי, שתי המעצמות החדשות שעלו במזרח, ובמהלכו נפלו בידי הבבלים הערים אשור (בשנת 25 ליאשיהו), נינווה (בשנת 27 ליאשיהו) וחרן (בשנת 30 ליאשיהו). החל משנת 23 ליאשיהו החישה מצרים תגבורות לעזרת ממלכת אשור המתפוררת, ובקרב בחרן הובסו בעיקר חילותיו של פרעה פסמתיך מלך מצרים, והם נסוגו מחרן לגדה המערבית של נהר הפרת מפני חילו של נבופלאסר מלך בבל.

בשנת שלושים ואחת ליאשיהו מלך יהודה, השנה האחרונה למולכו, יצא פרעה נכו מלך מצרים, שעלה לשלטון באותה שנה, לסייע לאשור אובליט, מלך אשור, ונבואתנו מתייחסת למסע זה. במסעו צפונה הרג פרעה נכו את יאשיהו, שיצא לבלום אותו במגידו. הוא וצבאו הגיעו שנית עד חרן, בירתה החדשה של אשור לאחר חורבן נינווה. עיקר צבאו חנה בכרכמיש, במרחק ניכר ממערב לחרן, והוא עצמו שב למפקדתו ברִבְלָה שבסוריה. כעבור כארבע שנים התנהל הקרב המכריע בין צבא פרעה נכו לבין צבא בבל, שעליו פיקד נבוכדנאצר בשליחות אביו, נבופלאסר מלך בבל. בקרב שהיה בכרכמיש שעל נהר פרת היכה נבוכדנאצר את צבא מצרים מכה אנושה, ופרעה נכו שב עם שרידי צבאו מצרימה. כל הארצות שהיו תחת שלטונו, מנחל מצרים עד נהר פרת, וממלכת יהודה בתוכן, עברו לחסות בבלית, לנבוכדנאצר. זה קרה שמונה עשרה שנה לפני החורבן, ואז ניבא ירמיהו את הנבואה שבהפטרתנו, המבשרת שנבוכדנאצר יכה גם את מצרים עצמה.

אכן, כארבע שנים אחר כך, בשנת שמונה ליהויקים, עמד נבוכדנאצר בראש צבאו במסע צבאי גדול למצרים, ואפשר שלמסע זה כיוון הנביא בפרקנו.

על פי הידוע לנו ממקורות חיצוניים, המסע הבבלי הזה לא הצליח לגמרי, וגם למצרים וגם לבבלים נגרמו בו אבדות כבדות. צבא נבוכדנאצר שב על עקבותיו לבבל כדי להתארגן מחדש, ונפילתה של מצרים נדחתה בשנים לא מעטות.

ד. פרורי פרשנות לנבואת ההפטרה

ערי מצרים

הנבואה עוסקת במפלתן של ערי מצרים:  
מגדול – שוכנת ליד צפון מפרץ סואץ, מדרום לאגם המר, על גבול סיני.   
נֹף – שוכנת מערבית למגדול, על הנילוס, מעט מדרום להתפצלות הדלתא.
תחפנחס – קרובה לחוף הים התיכון במפגשו עם מזרח הדלתא. 
נֹא אמון – נמצאת בדרום מצרים (מצרים העליונה), גם היא על הנילוס, אך במרחק רב מערי הצפון. היא נזכרת רק בסוף הנבואה, והנביא מבשר שמלך בבל יגיע גם אליה.

פירוש הפסוקים:

א. הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה:

הפסוק מתאר את צבא מצרים הנס מן הצפון אל מצרים. במהירותם הם נתקלים ונופלים איש על רעהו. חרב היונה – החרב המשמידה, חרב הכשדים.

ב. קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד:

הפסוק בנוי בצלעות, ולעניות דעתי שיעורו כך: החיילים יקראו בשאון (=ברעש) שפרעה אחר את המועד להתבצר מחדש במצרים, וחרבם של הכשדים תמשיך לרדוף אותו בתוך מצרים.

ג. עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא: גַּם שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כִּי גַם הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָם:

למצרים העשירה היה צבא שכירים גדול (בעיקר של לוחמים יווניים), וגם הם ייטבחו בידי הכשדים. מצרים, הדומה לעגלה יפה, ושכיריה, שהנביא מדמה אותם לעגלי מרבק, יובלו לבית המטבחיים ויישחטו. השחיטה – ה'קרץ' – תבוא מצפון, מבבל.

ד. קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים: כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם ה' כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר:

קולה הרם של מצרים, שקודם כינה אותו הנביא 'שאון', ידמה עתה ללחישת נחש. אויביה ידמו לחוטבי עצים הכורתים את היער המצרי – חילה הגדול של מצרים. לחיילי הכשדים שיעלו עליה אין מספר – הם רבים מארבה, והמכה שהם עתידים להמיט על מצרים חוזרת מבחינתנו לאירוע הראשון בפרשתנו – מכת הארבה המקורית שניחתה על מצרים.

 

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)