בשלח | כפיפות העולם לתורה ולעמליה

 

הקדמה

מקום של כבוד תפס פירושו של רבינו בעולם החסידות. הערכה מיוחדת הייתה לבעל שם טוב עצמו כלפי רבינו, ומספרים שהבעש"ט אף העיד כי רבי חיים בן עטר לומד את דבריו מפי הגבורה ממש. הפירוש שנלמד השבוע מרבינו הוא אחד המקומות בהם נשפך אור על סיבת החיבור המיוחד בין רבי חיים בן עטר מסאלי (סלא, מרוקו) לבעש"ט וממשיכי דרכו.

א. אני הוא שהתניתי עמו – איזה תנאי?

התורה מתארת את חזרתו של ים סוף למצב הטבעי במילים הבאות:

"וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ" (י"ד, כ"ז)

ובמדרש מבואר השימוש במילה 'איתנו' סביב ה'תנאי' שהתנה הקדוש ברוך הוא עם הים:

"אמר רבי אלעזר הקפר אמר לו משה, לא כך אמרת שאין הים נעשית יבשה שנאמר אשר שמתי חול גבול לים, וכתיב (איוב ל"ח) ויסך בדלתים ים. אמר לו הקדוש ברוך הוא לא קראת מתחלת התורה מה כתיב (בראשית א) ויאמר א-להים יקוו המים אני הוא שהתניתי עמו, כך התניתי מתחלה שאני קורעו שנאמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, לתנאו שהתניתי עמו מתחלה. מיד שמע משה להקדוש ברוך הוא והלך לקרוע הים. וכיון שהלך לקרוע את הים לא קבל עליו להקרע, אמר לו הים מפניך אני נקרע אני גדול ממך שאני נבראתי בשלישי ואת נבראת בששי, כיון ששמע משה כך הלך ואמר להקדוש ברוך הוא אין הים רוצה להקרע, מה עשה הקדוש ברוך הוא נתן ימינו על ימינו של משה שנאמר (ישעיה ס"ג) מוליך לימין משה וגו', מיד ראה להקדוש ברוך הוא וברח שנאמר (תהלים קי"ד) הים ראה וינס, מה ראה –  אלא שראה להקדוש ברוך הוא שנתן יד ימינו על משה ולא יכול לעכב אלא ברח מיד, אמר לו משה מפני מה אתה בורח, אמר לו הים מפני א-להי יעקב מפני יראתו של הקדוש ברוך הוא מיד כיון שהרים משה ידו על הים נבקע"  (שמות רבה כ"א, ו')

מה מהותו של תנאי זה ש-ה' התנה עם הים? בנוסף, המשכו של המדרש זוקק ביאור גם הוא – מה פשר הויכוח בין משה לים וכיצד יד ימינו של משה משכנעת לבסוף את הים להיבקע?

המדרש הזה נלקח על ידי שני גדולי עולם לשני כיוונים שונים בתכלית. הרמב"ם במורה נבוכים מביא את המדרש הנ"ל כדי לבסס את הבנתו שאין כל חדש תחת השמש ומעת בריאת העולם אין כל התחדשות בטבע:

"אבל כמו שכתבו ז"ל עולם כמנהגו הולך, זהו דעתי והוא שצריך שיאמן... והענין ההוא הוא שהם רואים הנפלאות הם ממה שבטבע גם כן על צד אחד, וזה שהם אמרו כי כשברא השם יתברך זה המציאות והטביעו על אלו הטבעים, שם בטבעים ההם שיתחדש בהם כל מה שיתחדש מהנפלאות בעת חדושה, ואות הנביא שהודיעהו השם בעת אשר יאמר בו מה שיאמר ויפעל הדבר כמו ששם בטבעו בשורש מה שהוטבע, וזה אם הוא כמו שתראהו הוא מורה על מעלת האומר, והיות קשה בעיניו מאד שישתנה טבע אחר מעשה בראשית, או יתחדש רצון אחר שהונחו כן, וכאלו הוא יראה על דרך המשל שהוא שם בטבע המים שידבקו ויגרו ממעלה למטה תמיד, רק בעת ההיא שטבעו בו המצריים והמים ההם לבד הם שיחלקו.

וכבר העירותיך על עקר זה המאמר ושזה כולו בריחה מהתחדשות דבר, ושם נאמר אמר ר' יונתן תנאים התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיהא נקרע לפני ישראל הדא הוא דכתיב וישב הים לפנות בקר לאיתנו, אמר ר' ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב [זה הוא שכתוב] אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, צויתי את הים שיקרע, את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, ואת האריות שלא יזיקו לדניאל, ואת הדג שיקיא את יונה והוא ההקש בשאר" (מורה נבוכים ב', כ"ט)

הרמב"ם מבין כי כל הניסים הגלויים שנעשים לצדיקים אינם שינוי במצבו של הטבע, כי אם מוטבעים בו עוד מששת ימי בראשית.

לעומתו, רבינו לוקח את המדרש לכיוון הפוך בתכלית. ראשית רבינו שולל את האפשרות שהתנאי כאן הוא תנאי מסוים ויחידי ליוצאי מצרים משתי סיבות:

"וצריך לדעת אופן התנאי אם היה ליוצאי מצרים, אם כן למה נרעש בפעם הזאת כמאמרם ז"ל (שם) שהתריס כנגד משה ואמר לו אין אני נקרע מפניך שאני נבראתי ביום ג' ואתה נבראת ביום ששי וכו' עד שנטה ה' ימינו לימין משה דכתיב (ישעי' ס"ג) מוליך לימין משה?

ועוד רואני כי ליחידי סגולה היה נקרע בעל כרחו כמעשה הובא בחולין (ז.) ברבי פינחס בן יאיר וכו' ואם לא התנה עמו אלא ליוצאי מצרים לבד מה כוחו של ר"פ בן יאיר עליו השלום להתגבר על מעשה בראשית?   (אור החיים י"ד, כ"ז)

רבי פנחס בן יאיר חווה סיפור דומה מאוד לזה המסופר במדרש בדבר קריעת הים על ידי משה:

"דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק ליה"       (חולין ז.)

גם כאן הים/נהר 'נכנע' בפני הצדיק. אם מדובר על תנאי יחידי לים סוף ולבני ישראל – מדוע זכה לכך גם רבי פנחס בן יאיר?

על כן מבין רבינו כי התנאי כאן כולל הרבה יותר:

"אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה ולעשות כל אשר יגזרו עליהם וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים ואין צריך לומר מרובים כאשר חקק ה' להם בעת הבריאה"     (אור החיים שם)

רבינו חולק על הרמב"ם נחרצות ולוקח את המדרש לצד השני לחלוטין – הקדוש ברוך הוא התנה עם כל מעשה בראשית שהם יהיו כפופים תמיד לתורה ולומדיה. העמלים בתורה יכולים לשנות את הבריאה, ובכך ממשלתם על הבריאה דומה לממשלת הבורא ברוך הוא! כל הסיפורים על שינוי הטבע על ידי מנהיגנו הצדיקים שהוסברו על ידי הרמב"ם במורה כטבועים בבריאה – הם, להבנת רבינו, שינוי הבריאה בכוחם של הצדיקים לומדי התורה!

ב. איסתכיל באורייתא וברא עלמא

מנין מגיע כוחם של הצדיקים לשנות את העולם על ידי התורה? רבינו רומז על כך בפירושו אצלנו:

"והוא סוד אומרו (ישעיה מ"ג) בוראך יעקב וגו' ואמרו ז"ל (ויקרא רבה ל"ו) שאמר הקדוש ברוך הוא לעולמו מי בראך מי יצרך ישראל, והכל בכח התורה. וצא ולמד מה שכתבתי בפסוק בראשית"  (אור החיים שם)

בפירושו לפרשת בראשית מרחיב רבינו ומעמיק לשורשי הדברים:

"עוד תתפרש בראשית על דרך אומרו (משלי ח') ואהיה אצלו אמון ודרשו ז"ל (בראשית רבה א') אל תקרי אמון אלא אומן, והוא עצמו שרמז הכתוב תחילת דבר ה' והודיע בריאת עולם הודיע במה בראה ואמר בתורה בראה כי היא האומן... ולפי זה גדלה מעלת בעליה שזוכים בכל ולזה יהיה הדין להם שיקראו בונים, והוא אומרם ז"ל (שבת קיד.) תלמידי חכמים נקראים בונים כי מה שבפיהם ובלבבם הוא הבונה, והוא אומרו (ירמי' לג) אם לא בריתי וגו' חוקות שמים וארץ לא שמתי" (אור החיים בראשית א', א')

בזוהר מובא שהקדוש ברוך הוא "איסתכיל באורייתא וברא עלמא" (זוהר תרומה חלק ב' קסא, א), העולם נוצר על ידי התורה. בעקבות כך מבין רבינו שבעליה של התורה בעצם זוכים להיות גם הבעלים על העולם. על כן הם נקראים בונים, שכן הם שולטים בכח בו נברא העולם.[1] אם התורה היא זו שמקיימת את העולם, אזי העמל בתורה ששולט בה יכול ממילא לשלוט גם בבריאה.

רבינו לוקח עיקרון זה גם להסביר יסודות הלכתיים בדיני מאכלות אסורות:

"וכתבתי ראשי פרקים להבינך אומרו ותורתך בתוך מעי, כי כל האוכל אשר יאכל יסוד חיותו שבה נתהוה וגדל הוא מיניקת הקדושה שהיא התורה. ומעת פגם אדם הראשון ונתערב טוב ורע בכל אוכל תמצא חלק מהרע, ולזה צוה ה' על ערלת האילנות, ולזה גדל עם החטה מוץ ותבן וסובין הנזרקים, והבדילנו ה' מכמה דברים אשר שלט בהם חלק הרע לבל שקץ נפש הנבחרת, ולזה כשאדם אוכל דבר המותר כאילו נהנה מאור העליון ממאורי אור תורה אלא שנגשם לצד הצלחת יסודי ארץ שצריכים מזון כפי הכנתם והרכבתם, וזה אמר ותורתך בתוך מעי בזה גבר חפצו ותשוקתו לעשות רצונו יתברך כי אין רע בקרבו המסיר חפץ הערב לנפש"   (אור החיים ויקרא י"ח, ב')

אם אכן כל המציאות נבראה מהתורה, אזי כאשר אדם אוכל מאכלים מסויימים הוא בעצם אוכל את התורה ועל ידי כך דבק בקדושה.

התורה אינה רק אותיות התורה – אלא התגלות הקדוש ברוך הוא בעולם. לעיתים היא באה לידי ביטוי בסוגיות, באותיות ובמילים, ולעיתים בבריאה, בצמחים ובגרמי השמיים. לאור זאת, יש קשר הדוק בין התורה הנלמדת והתורה העומדת בבסיס העולם כולו. 

ג. ביום השישי

נדמה שאפשר להציע הבנה מעט אחרת. במדרש מודגשת העובדה שהאדם נברא ביום השישי, ומצינו בגמרא בשבת מדרש מפורסם בנוגע לאותו יום השישי:

"דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו"   (שבת פח.)

יסוד דברי ריש לקיש מושתתים על כך שתכלית העולם היא התורה. אפשר על פי זה להציע שהעמל בתורה 'זכאי' לשינוי העולם לטובתו, מכיוון שטובתו היא טובת התורה, ריבויה והחזקתה בעולם.

ד. לא-ל גומר עלי

העובדה שבכח חכמי התורה לשנות את הטבע עומדת במרכזה של סוגיא הלכתית משמעותית בהלכות נידה ומשליכה גם על סוגיות רבות אחרות. בירושלמי דנים בנוגע לקטנה פחותה מבת ג' שבתוליה חוזרים גם אם היא נבעלה. הגמרא שואלת מה דינה של אותה קטנה אם בית הדין עיברו את שנתה השלישית – האם חודש העיבור נספר בתוך אותם ג' שנים או שמא ג' השנים בהן בתוליה חוזרים נמנים מיום ליום? רבי אבין משיב בצורה הבאה:

"אמר רבי אבין (תהלים נ"ז, ג') אקרא לא-להים עליון לא-ל גומר עלי בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין בית דין לעוברו, הבתולין חוזרין ואם לאו אין הבתולין חוזרין" (ירושלמי כתובות א', ב')

דהיינו, אם בית הדין מחליטים לעבר את השנה גם המציאות הרפואית משתנה ובתוליה של הקטנה חוזרים. הרשב"א (נדה סד.) מביא בשם הראב"ד וראשונים נוספים כי אחת מן הווסתות בהם האישה צריכה לחשוש לראייתה החודשית היא ווסת החודש, היינו התאריך בו היא ראתה בחודש הקודם. הרמב"ן (שם) תמה ואינו מבין כיצד ניתן לחשב כך ווסתות, הרי אין כל קשר לוגי בין הראיה החודשית שתלויה במרווחי זמן קבועים ובין ימות החודש:

"וקורא אני על עצמי מקרא זה (תהלים קל"ט) פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, וכי הוסת מזל יום גורם או מזל שעה גורם שיהא תלוי ביום השבוע או ביום החדש, שהרי להפלגות שוות הדין נותן כן שכבר נתמלאת סאתה של זו וכן דרכן של נשים כולן, וכן של אנשים בחלאים של הפסקות שהן באין בהפסקות שוות או בשעת המולד של לבנה ובמלואה אלא שיהא שיפורא גורם תימא הוא, ולפי דעתי בעניותי לא יפה כוונו הראשונים בחלוקי הוסתות שאני אומר אין וסת אלא להפלגה שוה לפי שהאורח בזמנו הוא בא מתמלא ונופצת לזמן הקבוע שכן טבען של בני אדם" (רמב"ן נידה סד.)

על פניו מחלוקת הראשונים כאן היא בשאלה שלנו – האם בכח חכמי התורה על ידיפעולתם של קידוש החודש או עיבור השנה, לשנות את הטבע המציאותי בעולמנו או לא.[2] החתם סופר סירב בתוקף לקבל את ההנחה שהרמב"ן חולק על יכולת התורה להשפיע על הטבע והמציאות:

"אבל אמת יורה דרכו כי צריך עיון גדול איך יחלוק רמב"ן על שני התלמודי' דבירושלמי מפורש לא-ל גומר עלי שהכל תלוי בחידוש בית דין. ומסתמא דתלמודא דילן מבואר כן בפשיטות מדאמרי' ש"מ לר' יהודה שיפורא גרים... ואיך אם כן יחלוק רמב"ן על זה"    (שו"ת חתם סופר אבן העזר ג', ו')

לכן מציע החתם סופר הבנה חדשה במחלוקת:

"אבל נראה דמודה רמב"ן בכל אלו הדברים שהמה כלל מונח כגון בת ג' שנים ויום א' בתולי' חוזרי' ובן י"ג מבי' ב' שערות וכל כיוצא באלו הטבע משועבדת לתורה ומשתנת בנס על ידי עיבור בית דין מה שאין כן וסתות בודאי אי הי' וסת כל הנשים שוות בתחלת החדש או בסופם או ביום ידוע הי' לנו לומר שתנהג ע"פי שיפורא אך הא אין שתי נשים שוות בווסת ואשה בעצמה אין כל ימיה שווי' ואם כן מה"ת להתלות בתקיעו' שופר של ב"ד ומה צורך לנס הזה וזה פשוט ומובן" (שם)

ה. הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור

לאחר שראינו את העיקרון שכח התורה הוא זה שמשנה את הטבע, מסביר רבינו את המשך המדרש ואת דו השיח המיוחד בין משה רבינו ובין הים:

"והנה ביציאת ישראל ממצרים עדיין לא קבלו התורה ואין גזירתו על הנבראים גזירה, ולזה לא הסכים הים ליחלק להם וטען למשה אתה נבראת בששי ואני ב-ג', זה רמז כי אינו בן תורה שאם היה בן תורה הנה הוא קודם לו כי התורה קדמה לעולם כולו, ולזה נתחכם ה' והוליך ימינו לימין משה, פירוש הראהו כי הוא בן תורה המתיחס לה ימין דכתיב (דברים ל"ג) מימינו וגו' וכשראהו תיכף ומיד נקרע כתנאי הראשון" (אור החיים י"ד, כ"ז)

הרב אברמסקי (ראו חזון יחזקאל סוטה ח.) שואל מדוע בקריעת ים סוף הים נבקע רק לאחר שקפץ אליו נחשון בן עמינדב (על פי מכילתא דרבי ישמעאל בפרשתנו), ואילו בקריעת הירדן ברגע שנגעו כפות הרגלים של הכהנים בירדן הוא נבקע? הוא משיב, שההבדל נובע מהנקודה אותה למדנו ברבינו – בקריעת ים סוף ישראל היו ללא התורה ולכן הקריעה הייתה קשה יותר, אך בדורו של יהושע, לאחר קבלת מתן תורה, הירדן נקרע ביתר קלות.

כך מסביר רבינו גם את הסיפור על רבי פנחס בן יאיר אותו ראינו לעיל:

"ולזה כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה יביא בידו שטר חוב א' לכופו ליחלק לפניו, ותמצא שכשלא רצה ליחלק לר' פנחס בן יאיר ולהמתלוה עמו רצה לקונסו ופחד הים ממנו"    (אור החיים י"ד, כ"ז)

השבוע נתוודענו, אם כן, למחלוקת מרתקת בין הרמב"ם לרבינו על היכולת לשנות את הטבע והבריאה. ראינו כיצד בעיני רבינו העולם כולו הוא תורה, ועל כן בכח חכמי התורה להשפיע על עולם המציאות ממש.

סיום

נקנח בעדות של רבינו על עצמו הנוגעת בעניינים אלו. בספרו 'פרי תאר' על יורה הוא מספר על מעשה שאירע בעירו בגדאד. מפעם לפעם היה ארבה חונה בעיר, ואנשי העיר היו רגילים לאוכלו. אותו חגב לא היה עם מסורת ששמו חגב ועל כן רבינו תמה על מנהג אנשי העיר, ניסה לבררו ולבסוף אסר עליהם את אכילת החגבים הללו. וכך הוא מעיד על עצמו:

"ופירשתי והפרשתי כל יחידי בני עירי מהם ואסרום... וכמה הערות עשה ה' והצדיק הדברים וגדול הנס האחרון שעשה ה' שתמיד דבר רגיל היה לבא מין זה ל-ב' או ל-ג' שנים ולא אחר טפי מ-ד' ומשעה שפרסמתי איסורם וחכמי העיר הטו אזנם ואסרום מאותה שנה לא נראו עוד במערב למעלה מעשרים שנה"    (פרי תאר, יורה דעה פ"ה)