המפגש עם ה' בסוף פרשת משפטים: שיטות רש"י ורמב"ן

"ואל משה אמר עלה אל ה' ..." פירושו בלשון המקרא 'כבר אמר' (כמו past perfect) - השאלה היא מתי זה נאמר? 

הרמב"ן קרא את פרשיות התורה על הסדר חוץ ממקומות בהם מפורש תאריך ('במדבר') שלא כסדר, ורק שם 'אין מוקדם ומאוחר בתורה', ולפיו צריך לומר, שהציווי לעלות עם "אהרן, נדב ואביהוא, ושבעים מזקני ישראל" נאמר אחרי הדיברות ("ומשה נגש אל הערפל ..."), ואחרי החרדה הגדולה ואחרי "המשפטים", הגיעה השעה לברית עם "ספר הברית", ל"נעשה ונשמע", ולחגיגה הגדולה, "ויחזו... ויאכלו וישתו"! 

אולם מדרשי חז"ל ורש"י קראו את כל פרק החיתום כמקביל בזמן למעמד הגדול שלפני הדיברות, ואף הוצרכו לומר, ש"המשפטים" בפרק הם "הדינים שנצטוו במרה", ו"ספר הברית" הוא המבוא הגדול למעמד הר סיני, מתחילת "בראשית ברא ..." עד בואם לסיני !! 

ולפי זה צריך להבין, שגם החרדה הגדולה וגם החגיגה הגדולה עם "ספר הברית" ועם "נעשה ונשמע" התרחשו ממש ביחד, לפני הדיברות, אלא שאי אפשר לבטא במילים ולכתוב יחד את שני 'העולמות' האלה, ולכן כתבה אותם התורה במבנה מובן לקורא האנושי, פתחה בחרדה, וחתמה בברית ובחגיגה. 

לפי קריאת רש"י, גם 40 יום הראשונים בסיני לא הוקדשו למשכן כסדר התורה, אלא ללימוד התורה והמצוות, וההמשך הישיר לסוף משפטים כתוב בפרשת כי-תשא (ל"א, יח): "ויתן אל משה ..." - ואילו לפי רמב"ן, ב-40 יום הראשונים בהר סיני עסק משה רק באדריכלות המשכן, "כאשר הראית בהר"!