וזאת הברכה | לעיני כל ישראל

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל...  (דברים לג/א) 
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו י-הוה פנים אל פנים. לכל האתות והמופתים אשר שלחו י-הוה לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. (דברים לד/י-יב)

הפרשה פותחת בהכרזה שהברכות הנאמרות כאן נאמרו על ידי משה שהוא "איש האלוקים". אין התורה מבארת במה מתבטאת ייחודיותו של משה בשלב זה. רק אחר מותו בפסוקים האחרונים המהווים מעין הספד למשה מתארת לנו התורה את ייחודיותו. את אותם תיאורים מסיימת התורה במילים "לעיני כל ישראל". כל התכונות הייחודיות של משה מקבלות דגש יתר משום שהם התקיימו לעיני כל ישראל.  
לדעת הנצי"ב העובדה שכל מעשיו של משה נעשים לעיני כל ישראל מבטאת את עוצמת ההשפעה שלהם על כלל ישראל.  "משה גרם גילוי שכינה לעיני כל ישראל בים סוף ובהר סיני ובאהל מועד... שבזה הראה לכל אשר הוא יתברך ברא העולם ומלואו. ומשום הכי בידו לעצור הליכות עולם. והוא יתברך מנהיג עולמו... וזהו תכלית הבריאה לדעת כי בראשית ברא א-להים. 
מנהג ישראל הוא לסיים את קריאת התורה מדי שנה בשמחת תורה (בארץ ישאל בשמיני עצרת ובחו"ל בתשיעי - ספק שמיני) מנהגנו לסיים את קריאת ספר דברים ומיד אחר כך להעלות אדם אחר לתורה ולהתחיל בקריאת הפרק הראשון בספר בראשית מ-"בראשית ברא אלוקים...".  ההסבר המקובל לכך הוא שאנחנו מבטאים את חיבתנו לתורה וללימודה, בכך שבעת סיום מחזור אחד אנחנו מיד מתחילים שוב במחזור נוסף של לימוד התורה.   
העיון בדברי הנצי"ב ילמד שמנהגנו לסיים במילים "לעיני כל ישראל" ומיד להתחיל ב-"בראשית ברא אלוקים" משקף את המבנה המעגלי הפנימי של התורה. בעקבות קריאת ולימוד מעשה הבריאה האדם מכיר מחד בתלותו בקב"ה ומצד שני חש מחויבות לעבדו ולקיים מצוותיו. (דבר זה אמור לגבי כל אדם ולא רק לישראל שהרי גם בני נח מצווים במצוות מסוימות.) המשך הקריאה והלימוד מגלה לנו את מערכת היחסים המיוחדת הנרקמת בין האבות וצאצאיהם בני ישראל, לקב"ה. במסגרת יחסים אלו שידד הקב"ה פעם אחר פעם את הטבע לצרכי ישראל. את הניסים הללו עושה הקב"ה על ידי "משה איש האלוקים" וכולם "לעיני כל ישראל". עשיית הניסים ושידוד הטבע מקבעת בישראל את התודעה שהקב"ה בורא עולם ש-"בראשית ברא אלוקים..." וממילא...    
ביושבי לכתוב את המחשבות הללו אני חש תערובת רגשות. מחד שמחת החג - על עצם החג ועל הזכות ליישב בסוכה נאה, בתוך מבנה שעצם קיומו הוא מסגרת של מצווה. ומאידך משהו של עצב על כך שבעוד פחות מיממה נשוב לשבת בביתנו והסוכה תיהפך למבנה חסר משמעות הלכתית. על כך ששוב לא ניטול את הלולב ואתרוג ונחזור למערכת חיים של שיגרה.  
ומיד עולה המחשבה שאולי זה עצם רצון ה' שנחוש את החסר, שנתגעגע למצוות ושתחושות אלו ילוו אותנו משך כל השנה הבאה עלינו לטובה.  
שבת שלום וחג שמח