וילך | תקווה ופחד

א. דברי משה

פרק אחד בלבד, פרק ל"א[1], הוא כל פרשתנו. עם זאת, הפרק מלא בתכנים רבים, במסגרת פרידתו של משה מן העם והפעולות השונות הכרוכות בכך.

משה פותח בעידוד העם לבוא לרשת את הארץ ובחיזוק הבטחון בניצחון על העמים (א'-ו'). חלק זה פותח בביטוי "וילך משה" ומסתיים בביטוי דומה, אך ביחס ל-ה': "כי ה' א-להיך הוא ההלך עמך". משה מרגיע את העם, כי אמנם הוא הולך, אך ה' ימשיך ללכת וללוות את העם.

לאחר מכן קורא משה ליהושע, מעודד ומחזק אותו לעיני העם (ז'-ח'). שוב משתמש משה בביטוי ההליכה – "ה' הוא ההלך לפניך". גם המנהיג החדש ילווה על ידי ה' בכל דרכיו. אווירה חיובית שורה על פרידתו של משה. היא מלאה באופטימיות כי הם ימשיכו וינחלו הצלחות, יחד עם מנהיגם החדש, בסיוע א-לוהי צמוד.

גם ההמשך נראה מבטיח. משה כותב את התורה ונותנה לכהנים ולזקני ישראל (ט'). הם יהיו ממשיכי דרכו וידאגו להמשך שמירתה. לצורך כך, מצווה אותם משה את מצוות ההקהל, בכל מוצאי שנת שמיטה. כך הוא דואג כי במותו לא תיפסק שמירת התורה, אלא היא תמשיך ותילמד מדור לדור וכך גם הדורות הבאים "אשר לא ידעו" - "ישמעו ולמדו ליראה את ה' א-להיכם" (י"ג). אם פרק הפרידה היה מסתיים כאן, היינו רגועים לגמרי – משה נפרד תוך כדי העברת השרביט ליהושע, שאחראי על ההתנחלות בארץ, ולכהנים והזקנים, שאחראים על המשך מסירת התורה. פועלו של משה לא היה לשווא – הוא כתב את הדברים בתורה שתמשיך ותלווה את העם. גם ה' נמצא כל הזמן בתמונה וממשיך ללוות את העם, כמו שהיה עד כה.

יש לציין כי פרידה זו של משה, היא חלק ממהלך כולל יותר, השוזר את כל ספר דברים. לכל אורכו של הספר, הזהיר משה את העם כי החיים בארץ דורשים שמירה על רמה רוחנית גבוהה, הליכה בדרך ה' והימנעות מעבודה זרה. שיאו של המהלך הגיע בשתי הפרשות האחרונות, שתיארו את הברית של ישראל בעת הכניסה לארץ. ברית זו מבהירה כי מעשיהם של ישראל יקבעו את אופן מגוריהם בארץ – אם ילכו בדרך הישר יזכו לברכות ואם יסטו ממנה ייענשו בקללות. פרקי הברית הסתיימו בסוף הפרשה הקודמת, בה הציג משה לעם את שתי הדרכים העומדות בפניו:

"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ"  (ל', י"ט)

כעת, בתהליך הפרדה של משה בתחילת פרשתנו, נדמה כי הולכת ומתפתחת אצל משה אופטימיות זהירה. הוא משדר בטחון כי עם ישראל אכן עשויים לבחור בדרך הברכה ולא בדרך הקללה. משה מפקיד בידיהם את התורה, מפציר בהם שישמרו עליה וילמדו אותה לעם, דרך מצוות הקהל. כך מאמין משה כי עם ישראל יצליח להחזיק בארץ, גם בדורות הבאים, בזכות המשך הדבקות בתורה:

"וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה"   (י"ג)

ב. דבר ה'

בנקודה זו נכנס ה' לתמונה. לראשונה בספר דברים, פונה ה' אל משה ומדבר איתו. עד כה, כל הספר כלל רק את דבריו של משה אל העם. כעת, מצופה כי ה' יגיב לנאומיו הארוכים של משה וייתן את הזווית שלו, לקראת הכניסה לארץ. לאחר אקורד הסיום האופטימי של משה, נוצרת ציפייה כי גם ה' יצטרף לדברים ויחזק את העם לקראת הכניסה.

דברי ה' אכן נפתחים בנימה אופטימית דומה: הוא מצווה על משה לקרוא ליהושע, כדי שיתייצבו ביחד באוהל מועד (י"ד-ט"ו). אולם, דבריו החיוביים ליהושע משום מה נדחים שמונה פסוקים קדימה[2]:

"וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (כ"ג)

מסיבה לא ברורה, הדיבור של ה' ליהושע נחתך ובמקומו מופיע דיבור אחר של ה' למשה, לאורך שבעה פסוקים[3]. דברי ה' משנים את האווירה החיובית מקצה אל קצה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת"   (ט"ז-י"ז)

דברי ה' כאן מערערים על כל המהלך שבנה משה לאורך ספר דברים! בייחוד, הם סותרים את דברי משה בפרק הקודם, המסכמים את הברית באמירה כי עומדות בפני ישראל שתי דרכים – החיים והמוות. הקדוש ברוך הוא כביכול שופך מים צוננים על כל זה ומציג את הבחירה בה העם הולך לנקוט בפועל – "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר". הברית שנכרתה במהלך הפרשות הקודמות לא תחזיק מעמד – "והפר את בריתי אשר כרתי איתו".

מן הדברים נראה כאילו אין אפשרות בחירה, והכיוון השלילי בוודאי ינצח. קריאת הפסוקים הללו אינה פשוטה – האם זה כל מה שיש ל-ה' להגיד למשה כתגובה לנאומיו לקראת הכניסה לארץ?

בהמשך, מעלה ה' חשש שעשוי להתרחש לאחר החטא והעונש לישראל:

"וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה"    (י"ז)

ה' מתאר כאן קושי שעשוי להיווצר בקשר בינו לבין העם, לאחר החטאים. ה' יסתיר את פניו מהם מה שיגרום לצרות. בתגובה, יתבונן העם על הצרות ויסיק כי אכן אין א-להיו בקרבו, מה שיוביל לעוד יותר התרחקות מ-ה'. כך נוצר מעגל שלילי: התרחקות מ-ה' –> הסתר פנים –> הבנה כי "אין א-להי בקרבי" –> התרחקות מ-ה'.

מצב זה מוכר גם ביחסי הורים וילדים. הילד חושש כי ההורה נגדו. בתגובה הוא נוהג באופן שלילי, מה שגורם להורים לכעוס עליו. כך מתאמתים חששותיו של הילד והוא אכן מסיק שההורה נגדו. מצב זה גורר התרחקות נוספת, שעשויה להסלים את המצב ביחסיהם.

ג. השירה

 ה' מציג פתרון שנועד למנוע את המצב שתואר:

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ..וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי"    (י"ט-כ"א)

בתחילת הפרק, הציג משה את ספר התורה ואת מעמד ההקהל, כפתרון לשמירה על המצב הרוחני. ה' מציג תכנית אחרת: במקום תורה – שירה. השירה אמורה לענות על החשש שהוצג מקודם, כפי שניתן לראות מההקבלה בין פסוק י"ז לפסוק כ"א:

החשש:

"וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי"    (י"ז)

הפתרון:

"וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד"   (כ"א)

השירה המדוברת היא שירת האזינו, שתתואר בפרשה הבאה. היא כוללת את אותה תחזית קודרת שהוצגה כאן: עם ישראל יחטא ובתגובה ה' יסתיר פניו מהם (להלן בשירת האזינו, ל"ב, ט"ו-כ'[4]), מה שיגרור צרות קשות (שם, כ"א-כ"ה). לימוד השירה לבני ישראל ולזרעם יכול למנוע את החשש המדובר: הצרות אמנם יבואו, אך יש כאן עדות מתקופה קדומה כי הן צפויות להגיע בעקבות חטאים. באופן הזה, החשש עשוי להתפוגג – כאשר יבואו הצרות, התגובה של ישראל לא תהיה "כי אין א-להי בקרבי", אלא דווקא הבנה כי הן חלק מן התגובה הא-לוהית לחטאים.

אם נחזור למשל הקודם על הילד והוריו, השירה דומה להורים המסבירים לילד מראש כי תגובתם השלילית אינה מביעה ריחוק כמו שהוא חושב, אלא דווקא התעניינות. הם לא כועסים או מענישים ילדים אחרים, אלא דווקא אותו, מכיוון שהם קשורים אליו.

הענישה, הכעס או הסתרת הפנים מלמדת באופן פרדוקסלי דווקא על התעניינות וקשר. כפי שאומר הנביא עמוס:

"רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם"   (עמוס ג', ב')

זוהי המטרה של השירה. היא צריכה ללוות את העם לדורותיו השונים בייחוד ברגעים הקשים של הסתרת הפנים. ברגע ההוא, התורה, שנתן משה לכהנים, לא תסייע[5]. היא דורשת הבנה ולימוד. ברגעי הצרה והמשבר, יש צורך במסר פשוט וברור יותר, שניתן לזכירה ולשינון דרך השירה. היא לא מיועדת למעמדות הגבוהים, הכהנים וזקני העם והיא לא דורשת לימוד ומעמד הקהל. היא תהיה, יחסית בקלות, "בפיהם" – ויש סיכוי שהיא "לא תשכח מפי זרעו". 

כעת ניתן להבין מדוע מסיט הקדוש ברוך הוא את אווירת הפרידה החיובית למקום שלילי כביכול וכן מדוע זו "תגובתו" לספר דברים. במבט ראשון, תגובתו נראית פסימית. אולם רעיון השירה, שתלווה את העם ברגעי המשבר, מלמדת דווקא על נקודת האור שבתוך החושך.

בספר דברים ובברית שבסופו, ניסה משה ליצור קשר חיובי בין ה' לעם ישראל. הוא הראה להם את שתי הדרכים העומדות בפניהם והפציר בהם לבחור בטוב. זהו מהלך שקשור למאמץ האנושי של עם ישראל ליצור קשר עם ה' וכך לנחול את הארץ ולשמוח מטובה. ה' משאיר לעם ישראל את המהלך הזה ואינו רואה צורך להגיב אליו. במקום זה, הוא בוחר ללכת דווקא לאופציה הקשה, בה ספר דברים לא מצליח להחזיק את העם והברית מופרת. השאלה הגדולה היא מה יקרה אז.

איכות הקשר לא נמדדת בזמנים הטובים, אלא דווקא בזמנים הקשים של המשבר. אז יכול להתפתח התהליך המעגלי שתיארתי לעיל. הקדוש ברוך הוא נושא עיניו לרגעי משבר אלו ושם מנסה ליצור את החיזוק בקשר, בדמות השירה. היא נועדה לשמר את הקשר דווקא ברגעי המשבר הללו – אז יזכרו ישראל כי אין כאן נטישה מצידו של ה', אלא ענישה חינוכית, הנובעת דווקא מקשר אכפתי.

ד. התורה והשירה

השירה אינה מחליפה כמובן את התורה, אלא היא עובדת בערוץ מקביל אליה. שתיהן הופכות לשני עדים שיעידו בעם ישראל:

התורה:

"לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד"    (כ"א)

השירה:

"וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד"    (כ"א)

שני העדים הללו פונים למצבים נפשיים שונים של עם ישראל – התורה מכוונת את עם ישראל במצב החיובי, כאשר הוא מסוגל לקחת אחריות, לבנות קשר עם ה' וללכת בדרכיו. היא "הרפואה המונעת" המאפשרת לישראל להמשיך ולחיות בארץ. היא נכתבת על ידי משה ומועברת להנהגה מדור לדור, שצריכה ללמד את העם, דרך מצוות הקהל.

אולם, ברגעי המשבר צריך את העד השני, השירה, המגיעה מיוזמתו של ה'[6]. היא פונה למצבים הקשים, בהם העם צריך תזכורת כי למרות הכל, הקשר נשמר. הצרות הן חלק ממערכת היחסים הכללית בין ה' לישראל, המתבטאת באופנים שונים. 

לאחר הציווי על השירה, מופיעים כמה פסוקים קשים להבנה. הקושי נובע מן המעברים המהירים בין עיסוק בתורה לעיסוק בשירה:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד... הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם... וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם  (כ"ב-ל')

ייתכן כי המעבר התכוף בין שני המסלולים נועד להראות את החיבור ביניהם – הקשר עם ה' כולל את העבודה המתמדת על הקשר הבריא דרך התורה. אך קשר זה משולב גם בירידות ובמשברים, שם צריך לזכור שהקשר עדיין קיים, דרך השירה. באופן הזה הקשר עם ה' יכול להתמשך ולהתחזק, למרות פניו השונים.

אם נדייק יותר בפסוקים הללו, ניווכח כי יש כאן מבנה כיאסטי – השירה מופיעה בהתחלה ובסוף כאשר התורה מופיעה פעמיים באמצע. התורה היא לב העניין – היא היוצרת ומשמרת את הקשר עם ה'. אך השירה היא המסגרת המחזיקה את הכל משני הצדדים. היא מאפשרת לקשר לא להתרסק, גם כשקשה.

עורך: אורי יעקב בירן