וילך | חוק החוזים בראי הדורות

א. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא

פרשתנו אורכת פרק בודד, פרק ל"א, אך גם כך היא מספיקה לסקור מספר נושאים, שאף נכפלים בה[1]. בנוכחותו של יהושע, תוך כדי הסמכתו ליורשו של משה, חושף ה' את הפורענות העתידה לבוא עקב חטאי העם:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי"   (ל"א, ט"ז-כ"א)

הרעיון של הטלת עונש על העם במידה ויפר את חוקי התורה והברית, נשנה פעמים רבות בתורה. החידוש בניסוח הנוכחי הינו ההחלטיות שבו. לא מדובר עוד בתסריט אפשרי, התלוי באופן התפתחות אירועי העתיד, אלא בנבואה החלטית, שהפורענות בא תבוא, כיוון שהעם בוודאי יחטא.

את עצם השוני יתכן להבין על רקע השעה. דברים אלו לא נאמרו בקהל עם אלא ב'קבינט' מצומצם של ההנהגה העכשווית והעתידית. בפורום מצומצם זה מבקש ה' לחשוף בפני משה את אירועי העתיד, בהן כבר לא יספיק להיות נוכח.

בקריאה ראשונה היה נדמה, שההבדל היחידי בין המתואר בפרשתנו לבין הפורענויות המתוארות בבריתות קודמות, הינו הסרת סימן השאלה המתנוסס מעל תרחיש הפורענות והצבת סימן קריאה במקומו. אמנם, נבקש להראות שלאחר קריאה מדוקדקת, הדבר לא מסתכם בכך.

ב. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ

אין צורך לדפדף הרבה לאחור, כיוון שכבר בפרק הקודם מצאנו תיאור אירועים מקביל. ברם, שם הפורענות הניבה פרי, והעם שב לצור מחצבתו, והתקבל בזרועות פתוחות:

"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' א-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (ל', א'-ו')

לשם השוואה, נעיין בתיאור השפעת מאורעות הפורענות המתוארים בברית חורב:

"וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ: וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי: אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר"      (ויקרא כ"ו, ל"ט-מ"ב)

הנה כי כן, העם מתוודה, והכתוב מלמד שבשלב זה לבבם הערל נכנע.

לעומת זאת, בסיום הפורענות המתוארת בברית 'ערבות מואב', נדבך זה חסר:

"אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים... וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ... וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן: וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ... בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה: אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב"[2]    (כ"ח, נ"ה-ס"ט)

 

ג. הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה

על רקע המובאות שציינו אליהן, עולה שההתרחשות המתוארת בפרשתנו הינה בעלת צביון ייחודי:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים"         (ל"א, ט"ז-י"ח)

מחד, העם מגיב למתרחש, ובכך בוודאי הדבר שונה מהמתואר בפורענות 'ברית ערבות מואב'. מאידך, התגובה היא עמומה. העם מכיר שהאירועים פוקדים אותו עקב חסרונו של ה' בקרבו, אך הצהרה זו אינה מלווה בדבר נוסף. מתוארת מעין 'פרשנות מדעית' של העם לאירועים כניתוח קר, שאינו גורר אחריו כל השפעה על התנהלותו. לקריאה זו שותף הספורנו:

"על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות: בשביל שסלק שכינתו מתוכנו היו אלה לנו, ובחשבם זה לא יפנו להתפלל ולא לשוב בתשובה"   (ספורנו ל"א, י"ז)[3]

מאחר שהעם לא סר מדרכו הרעה, יוצרו ממשיך להתרחק ולהסתתר. תגובתו המתוארת בפסוק העוקב מובנת לחלוטין, ואף מתבקשת:

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"א, י"ח-י"ט)

דווקא בנקודת השיא של העלילה, בשעה שאנו עדים למשבר ביחסי העם וא-לוהיו, המסך יורד, והמקרא שותק בכל הנוגע להמשך השתלשלות האירועים. בשלב זה מופיעה הנחיה לקורא להתקדם ללימוד השירה.

מתבקש, אפוא, להבין היאך השירה מיישבת את דעתו של הקורא בכל הנוגע להמשך העלילה. בנוסף, נבקש לדעת מה מיוחד בתיאור העלילה בפרקנו, שדווקא היא גררה את השירה בעקבותיה.

 

ד. וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת

הערנו בתחילת הדברים כי פרקנו מכיל התייחסויות כפולות. אכן, מיד בפסוקים העוקבים, המקרא שב ומסכם את הידוע לנו עד כה, ללא שהוא מוסיף פתרון נראה לעין על השאלות שהצבנו קודם:

"כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי"   (ל"א, כ'-כ"א)

כעת, נבקש להציע את הדבר הבא. מספר פעמים התורה שיננה באוזנינו את אופי יחסי הגומלין שעליהם הושתתו היחסים בין ה' לעמו. בכל פעם הודגשה המשוואה הבסיסית, כי ציות לדברי התורה טומן בחובו ברכה, בעוד הפרת החוקים תגרור עונש.

מדרך הטבע, ברור שכל עוד מתקיים שיתוף פעולה פורה בין הצדדים, אין סיבה לדון בסיום ההתקשרות. אמנם, בשעה שצד אחד חורג מההבנות שהושגו, יסודות ההסכם מתערערים. למציאות חדשה זו השלכות על שני הצדדים.

בשלב ראשון, הצד שנפגע מבקש לממש את הסעיפים בהסכם שנועדו לאכוף את המשך קיומו. במידה והכלים לטיפול בהפרה השיגו את מטרתם, ההסכם שב למסלולו התקין. אך מה התסריט אם הצד הנענש ממשיך בסורו? איזה טעם יש לצד הנפגע להמשיך לקיים הסכם שאינו מקנה לו דבר, חוץ מצעדי ענישה מתמשכים ותביעות כלפי הצד השני?! מסתבר הדבר, שבשלב כלשהו, לאחר התכחשות מתמדת של צד אחד לחיוביו, ההסכם מאבד את משמעותו, ו'דה פקטו' הא משחרר גם את הצד שקיים אותו ממחויבותו[4].

מן העבר השני, ספיגה מתמשכת של צעדי ענישה כתוצאה של הפרה מתמדת, עלולה לבנות מעין 'מנגנון הגנה' בקרב הצד המפר. הוא אמנם מכיר בכך שתחילת דרכו הורתה בחטא ועל כך מגיע לו עונש בדין. אך מאחר שקיבל על עצמו את הדין, הוא עלול לשער כי הפעלת אמצעי הענישה לאורך זמן, חלחלו את ההבנה אף אצל הצד הנפגע כי ההסכם בטל 'דה פקטו'. ממילא, כעת אף הוא 'רשמית' משוחרר ממנו. מנגנון הגנה זה עלול אף לשכנע את הצד המפר כי הוא 'קנה את הפרתו ביושר', כיוון שקיים את חלקו בהסכם, הצופה אפשרות הפרה שעונשה בצידה.

 

ה. וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה

בעוד הלך המחשבה שציירנו נראה תיאורטי בלבד, הנביא יחזקאל מתאר כך את קורות צוק העתים בנוגע להשתלשלות היחסים בין ה' לעמו:

"הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם... וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם... וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם...  וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ... וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם: וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם... וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר: וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ... וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם: ...וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם: גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת: יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא עָשׂוּ וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ... וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם הָיוּ עֵינֵיהֶם... וָאֲבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לָהֶם וַיִּרְאוּ כָל גִּבְעָה רָמָה וְכָל עֵץ עָבֹת וַיִּזְבְּחוּ שָׁם אֶת זִבְחֵיהֶם וַיִּתְּנוּ שָׁם כַּעַס קָרְבָּנָם... וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן[5]: חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים: כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה'... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה' "                 (יחזקאל כ', א'-מ"ד)

לנו נראה, שזו התחזית לה התורה רומזת בפרשתנו.

לאור זאת, נקרא שוב את הפסוקים:

"וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים"   (ל"א, י"ז-י"ח)

הטענה המובאת כאן בשם העם, היא תחושתו שלאור הרעות הרבות והצרות שהיו נחלתו עקב הפרת הסכם, הרי ש'דה פקטו' המצב התייצב, ואף ה' הבין שאין תוחלת להסכם זה. לכן, ה' כביכול סר מקרב העם, וכעת העם משוחרר לנפשו[6].

תיאורטית, הלך מחשבה כזה יתכן, אך פרשתנו באה בדיוק כדי להצהיר מראש, שלמרות הפרות חוזרות ונשנות, ה' לעולם לא יחזור בו מבריתו.

מובן מאליו, ש-ה' לא יעניק להם פרס על כך, אלא מסתיר את פניו. אולם, הוא מצהיר מראש שאין בכך הצדקה לטענתם, והברית שרירה לנצח.

ברוח זו נתקדם לעיין בשירה, עליה הצביעה התורה להבנת היחסים בעתות משבר:

"וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם: הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם: כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים: אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם... אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם... כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב: וְאָמַר אֵי אֱ-לֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ: אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה: רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל"    (ל"ב, י"ט-ל"ט)

 

ו. כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם

במהלך תיאור האירועים, מבליח לו ביטוי ייחודי שמחזיר אותנו לימי קדם:

"וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי"                (ל"א, כ"א)

יצרו של האדם מוזכר בתורה רק בשתי הזדמנויות נוספות:

 "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' " (בראשית ו', ה'-ח')

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַ-ה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי"   (בראשית ח', כ'-כ"א)

על נקלה ניתן לשים לב לכך ששתי הופעות אלו משלימות אחת את רעותה. התורה מתארת, כי מסקירה ראשונית של תולדות האדם, עולה כי יצרו מטה את דרכו לרעה. תובנה זו סוללת את הדרך למחייתו, בשעה שנוח הוחרג מקביעה זו.

אמנם לאחר המבול, למרות שתפיסתו של ה' אודות אופיו של האדם לא השתנתה, הוא מסוגל לקבל זאת כעובדה במציאות הקיימת. כך התורה מסכמת כי ה' קיבל החלטה מודעת להמשיך וללוות את האנושות, על אף אופייה הבעייתי.

בפרשתנו לא מדובר על כלל האנושות אלא על העם שנבחר להוביל אותה. אך כוונת התורה, בניסוח הייחודי בו היא נוקטת, להפנות אותנו למסקנת ה' עם בריאת האדם והתהייה על קנקנו.

לדעתנו, הפסוק "כי ידעתי את יצרו" הוא פסוק המפתח של הפרשה ושל השירה הבאה בעקבותיה. החישוב ה'עסקי' שפירטנו לעיל לא תופס כאן. הקדוש ברוך הוא מצהיר לדורות הבאים, עוד בטרם החלתה של הברית, כי הוא מודע מראש לאופיו של הצד השני, והוא איננו מופתע מהפרת הברית.

את השכר והעונש אין לקרוא כתנאי התקשרות, כיוון שלא מדובר כלל בחוזה, אלא בתחזית ו'מבט צופה עתיד'. כך מתחברים אנחנו להחלטה היסודית שקיבל היוצר עם בריאת עולמו. אופיו של העם הנבחר, מעצם היותו אנושי, טומן בחובו נפילות. נפילות אלו יביאו עליו קללות ואף היו מצדיקות את כילויו. אך למרות זאת (ואולי דווקא בשל כך), הקדוש ברוך הוא בחר בו עם מוגבלויותיו. ה' מאמין באדם, שעל אף שייפול יהיו גם תקומות שיצדיקו את בחירתו. זהו ספר תולדות אדם וישראל.