השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת שופטים ה'תשע"ט. סיכם אביעד ליפשטט, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לקובץ וורד>>

***

מצות מינוי מלך

 

בפרשת שופטים מופיע הציווי למנות מלך על עם ישראל עם הכניסה לארץ:

"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד: וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". (דברים י"ז, יד-יז)

בהבנת אופיו של הציווי, נחלקו התנאים:

"וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן". (סנהדרין כ:)

הגמרא מביאה שתי דעות בשאלה מדוע יש למנות מלך. לפי הדעה הראשונה, זוהי מצווה גמורה, שהחובה עליה חלה עם הכניסה לארץ: כשם שיש מצווה לבנות מקדש ולמחות את עמלק, כך יש למנות מלך. מנגד, לפי הדעה השנייה הציווי למנות מלך הוא תגובה ל'תרעומתן של ישראל', וממילא אין בה ביטוי לרצון ה' ה'לכתחילאי' בעולם.

הרמב"ם בהלכות מלכים הכריע הכרעה ברורה מאד במחלוקת הזו:

"שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה". (רמב"ם מלכים א', א)

הרמב"ם בוודאי הבין שיש מצווה גמורה למנות מלך על עם ישראל.

עם זאת, מפשטי המקראות ניתן להביא ראיות משכנעות ביותר דווקא לכיוון השני: אם נשים לב, התורה מנמקת את הרצון למנות מלך כניסיון להיות "כְּכָל הַגּוֹיִם". קשה לראות ברצון להידמות לעמים השונים הנמצאים בארץ מצווה מן התורה. גם דיני המלוכה השונים, כמו המגבלות על מספר הנשים או הסוסים המותרים למלך, רומזים לכך שהתורה אינה מעוניינת במוסד המלוכה.

 

יחסו של המקרא למוסד המלוכה

"וַה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם"!

ניתן למצוא יחס שלילי של התורה כלפי המלוכה במקומות נוספים בספר דברים. בפרשת כי תבוא התורה מתייחסת אל המלך כאל "מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ" (דברים כ"ח, לו) – ומשם משתמע שהתורה רואה את המלך כגחמה אנושית גרידא, ולא כביטוי לאידיאה א-להית.

גם עיון בדברי הנביאים מציג את מוסד המלוכה באור עגום. הנביא מציג את הרצון למנות מלך באופן ביקורתי, בנימוק שהוא סותר את מלכותו של ה' בעולם. בספר שמואל ניתן למצוא לכך ביטוי ישיר, כאשר שמואל הנביא מנגיד בין מלך בשר ודם למלך מלכי המלכים:

"וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם". (שמו"א י"ב, יב)

הבעיה במלכות בשר ודם נעוצה בכך שהיא מכרסמת במלכותו של ה' בעולם, ויכולה אף לסתור אותה במידה מסוימת. כאשר מלך שולט על עם ישראל, קיים חשש כבד שהעם יראה בו את הסמכות העליונה במקום את הקב"ה. בזמנו, יצא לי לבקר מספר פעמים בירדן, שבה שולטת משפחת מלוכה. בכל פינה ובכל רמזור ניתן למצוא ביטויים להערצה ולהאדרה של המלך. בכל מקום דמות דיוקנו נראית בשלטי חוצות, ושמו נישא בפי כולם. במציאות הדומה לזו שבירדן, של מלך אנושי, קשה מאד לזכור שיש בורא עולם, שאותו יש לעבוד.

בהתאם לכך, גם בספר ישעיהו המלכות המתוארת היא מלכותו של הקב"ה, ולא מלכות אנושית:

"כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְ-בָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱ-לֹהִים". (ישעיהו מ"ד, ו)

גם הניסיון ההיסטורי אינו תומך במינוי של מלך על עם ישראל: אם נבחן את מלכי ישראל לאורך השנים, נגלה שלא כולם עבדו את ה'. אמנם למלכים הייתה השפעה אדירה על העם, אך לא כולם השכילו להשתמש בה כדי להנהיג את העם בדרך הישר. כבר המלך הראשון של ישראל, אבימלך, הרג רבים מהעם מתוך שיקולים אנוכיים. בנוסף, המלוכה יצרה סכסוכים רבים, שבהם נהרגו אנשים רבים: בזמן הפיצול בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, נהרגו מאות אלפי אנשים, ועוד רבים נהרגו לאורך הדורות.

 

"וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ"

למרות כל מה שאמרנו, לא ניתן להתעלם מכך שיש מקומות רבים לאורך המקרא שבהם המלך מוצג באופן אוהד יותר. לדוגמא, ספר בראשית מלא בהבטחות שצאצאי האבות יהיו מלכים (ראו בראשית י"ז, ו וכן שם ל"ה, יא): מההבטחות של ה' לאברהם, יצחק ויעקב נראה שהמלוכה היא שאיפה ראויה, ולא רק בעיה שנולדה ממציאות פגומה.

גם ברכותיו של בלעם מלאות בחזרה על מוטיב המלוכה, ונראה מדבריו שהמלוכה היא ביטוי לסגולה המיוחדת של ישראל, ולא של חסרונותיו:

"יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ". (במדבר כ"ד, ז)

 

הפתרונות לסתירה

שני סוגי ממלכות

כדי לפתור את הסתירה בין המקראות השונים, נראה שיש לחלק בין שני סוגים של ממלכות. גם סיפורי בראשית וגם נבואתו של בלעם עסקו באימפריות אדירות, שהשתרעו ברחבי המזרח התיכון. מי שישלוט באימפריה כזו, כמעט בוודאות יזכה בתואר מלכותי: גם אם אותו 'אימפראטור', שישלוט במזרח התיכון, לא יהיה בן לשושלת מלוכה, הוא יזכה בתואר 'מלך'.

על כן, מסתבר שאין כוונת בלעם וסיפורי בראשית לייסוד משפחת מלוכה, אלא רק לתאר שליט רב עוצמה. לא זו אף זו, במלכות שתקום בארץ ישראל, בין הים לירדן, אין שום צורך מעשי במלך – ואכן אם נשים לב התורה מכנה את מנהיגו של עם ישראל "נָשִׂיא" (למשל, ויקרא ד', כב), אך לא 'מלך'.

 

בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה

בכל זאת, נראה שחז"ל כן ראו יתרונות רבים במוסד המלוכה. בגמרא בסנהדרין מבואר שלדעת שלושה תנאים יש מצווה למנות מלך, ומסתבר שאין מדובר בכורח המציאות בלבד. ברצוני להציע הסבר אפשרי לדעה זו.

כהקדמה להסבר, נשים לב שאמנם התורה שבכתב אינה רואה את המלוכה באור חיובי, אך התורה שבעל פה מכירה בחשיבותו של מוסד זה. מדוע? מסתבר שהתורה שבכתב דיברה על מציאות אוטופית, כמעט מושלמת, שבה באמת אין צורך במלוכה. כאשר התורה שבעל פה מתאימה את התורה שבכתב למציאות בשטח, היא 'מגלה' שיש צורך במלך.

 

היתרונות שבמלוכה

עדיין יש לשאול מהו הצורך הגדול במלך שראו חכמי המשנה. כאן, נדמה לי שהיתרון הגדול של המלך טמון דווקא בחסרונות של שאר החלופות. מציאות שבה אין מלך בישראל גורמת לבעיות קשות, שכדי לפותרן נדרש מלך.

בתמצית, הבעיה היא שכאשר אין מלך בישראל, העם עלול לשקוע בתודעה שבטית, במקום בתודעה כללית-לאומית. במציאות שבה אין מלך אחד על כל ישראל, יש חשש כבד שכל שבט יפרוש לו לנחלתו, וישכח את קיומו של עם ישראל. במציאות שכזו ניתן לזהות שני חסרונות עיקריים:

 

החולשה המדינית

הראשון הוא הבעיות המדיניות שייווצרו במציאות החדשה. ספר שופטים רווי במקרים בהם כל שבט רואה בעצמו יחידה נפרדת, ולא חלק מעם אחד גדול. בשירתה, דבורה מעבירה ביקורת קשה על שבטים מסוימים שלא באו לעזור במלחמה נגד סיסרא:

"לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב". (שופטים ה', טז)

שיאו של תהליך זה בא לידי ביטוי בסיפור פילגש בגבעה, אז הניכור בין השבטים הוביל למלחמה בין שבט בנימין לשאר השבטים, ושבט בנימין כמעט נכחד. באותם הימים, נוכחות של מלך הייתה יכולה לקרב את השבטים ולרסן את האלימות ביניהם.

 

הממד הדתי

החיסרון השני כבר לא 'חיצוני' אלא 'פנימי': התודעה השבטית עלולה לגרום להתבוללות בטווח הארוך. כאשר שבט אינו רואה את עצמו כחלק מעם ישראל, הוא מנתק את עצמו מהשושלת של אברהם, יצחק ויעקב. שבט שכזה רואה את ראובן, שמעון או יששכר כאבות האומה, ולא מוצא את המשותף לו ולשאר השבטים. במציאות שכזו קל מאד להתבולל בקרב העמים שעם ישראל ישב ביניהם בארץ ישראל. לאורך כל הדורות, האסונות הגדולים של עם ישראל לא הגיעו בידי גורמים חיצוניים, אלא במצבים של התפוררות פנימית. כדי לשמור על המשך האומה, קריטי לשמור על הלכידות הדתית.

פתרון לבעיה זו יכול להיות מוקד דתי משותף, בדמות בית המקדש: אם כל העם יתאסף בבית המקדש לעבוד את ה', יהיה סיכוי לשמור על הלכידות הדתית. אבל מקדש ללא עיר מלוכה לא יכול למלא תפקיד זה, והראיה, משכן שילה שלא הצליח להוות מוקד משיכה דתית, משום שלא נלווה אליו מוסד מלוכה. רק "מקדש מלך" בתוך "עיר מלוכה" יכול למנוע התבוללות בטווח הארוך.

אחת הדוגמאות להשפעה של מלך עובד ה' על העם ניתן למצוא בספר מלכים, בדמותו של המלך יאשיהו. יאשיהו הצליח לאחד את העם, ואף לכרות ברית לאומית עם הקב"ה:

"וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה'. וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחַר ה' וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית". (מלכים ב' כ"ג, א-ג)

 

לזמן הזה

כאמור, אחת מן המצוות ש"נצטוו ישראל בכניסתן לארץ" היא "להכרית זרעו של עמלק" (סנהדרין כ:). להבנתי, עיקר האיסור הוא להשמיד את עמלק ותלמידיו, ולאו דווקא את עמלק ואת זרעו.

גם בימינו מוטלות על עם ישראל משימות רבות, וביניהן התמודדות עם אויבים הקמים להשמידנו. על מנת להצליח במשימה ולשמור על עם ישראל, חשוב לשמור על האחדות. דווקא בימינו, נחוצה יותר מכל נוכחותו של מלך או גורם מאחד, כדי להבטיח את עמידתו של עם ישראל במשימות המוטלות עליו.