שופטים | 'צעקה הנערה... ואין מושיע לה'

פתיחה: עגלה ערופה וזקני העיר

פרשתנו, פרשת שופטים, חותמת את ענייני המשטר והשלטון במצות עגלה ערופה.

פרשיית עגלה ערופה עוסקת בכפרה על רצח שנעשה ולא ידוע מי הרוצח. השלב הראשון בכפרה הוא מדידת המרחק בין מקום הרצח ובין הערים הסובבות אותו.

בשלב הבא, זקני העיר הקרובה ביותר מביאים "עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל" (דברים כ"א, ג), ועורפים את ראשה. מיד לאחר העריפה, הם מכריזים: "יָדֵינוּ לֹא [קרי: שפכה; קרי:] שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" (דברים כ"א, ז-ח).

מצות עגלה ערופה כוללת כמה הלכות ייחודיות, וביניהן ההקפדה על הבאת עגלה דווקא, והציווי לערוף את ראשה במקום לשחוט אותה כהלכה. הלכה ייחודית באופן בולט, היא החובה למדוד את המרחק מהערים בסביבה. מה פשר חובה זו? האומנם ישנה סבירות שהרוצח או הנרצח באו דווקא מן העיר הקרובה?

נבהיר מעט: גופת הנרצח נמצאה בשדה. השדות או המטעים היו כמעט תמיד בנחל, במקום שיש בו מים גלויים או מי תהום להשקות מהם את התבואה או את הפירות, ולשם נגרים גם מי הגשמים. בתי הערים (במושגים שלנו הכפרים) היו על הגבעות ועל ההרים, שהיו מוגנים יותר. האומנם באו הרוצח והנרצח דווקא מהגבעה הקרובה לנחל?

במצות עגלה ערופה התורה מטילה אחריות למאורע על אנשי העיר הקרובה למקום הרצח: אנשי העיר הקרובה יכלו לשמוע את הצעקה, את זעקת העזרה, והיו צריכים לחוש מיד לעזרת הנרצח. מסיבה זו, כאשר באים לכפר על אחריותם וחלקם (הפאסיבי) ברצח, על הזקנים לומר "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ", כלומר 'לא שמענו את זעקת הנרצח, ולכן לא נחלצנו לעזרתו'. אילו יכלו לשמוע את זעקתו, הם לא היו יכולים להצהיר שידיהם לא שפכו את הדם, ושעיניהם לא ראו.

עגלה ערופה ונערה מאורסה

בפרשה הבאה, פרשת כי תצא, נקרא על נערה המאורסה שנאנסה "בַּשָּׂדֶה" (דברים כ"ב, כה). שם התורה משווה את המעשה לרצח: "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כ"ב, כו). כדי להסביר מדוע הנערה עצמה פטורה לחלוטין מעונש, מבואר שמכיוון שהמעשה אירע בשדה, "צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" (דברים כב, כז). זעקת הנערה שלא נשמעה מהדהדת את זעקת הנרצח שלא נשמעה, ושעליה מביאים עגלה ערופה.

בעקבות ההשוואה המפורשת בפסוק בין נערה המאורסה ובין רצח, הגמרא במסכת סנהדרין (עג.) מקישה את המקרים זה לזה להלכה. לעניות דעתי, לו הייתה היום סנהדרין, היה ראוי להרחיב את ההיקש בין רצח לאונס לעניינים נוספים. בין השאר, היה ראוי לקבוע שגם על אונס צריכים זקני העיר להביא עגלה ערופה, משום שאחריותם למנוע לא רק מעשי רצח, אלא גם מעשי אונס. אם לא פעלו למנוע את האונס, לא יוכלו לומר 'ידינו לא שפכה...'

הזעקה על הפגיעות המיניות

הידיעות אודות פגיעות מיניות שמתפרסמות מעת לעת – זקני כל עיר ועיר חייבים לטפל בכך. אם לא שמעו ולא ידעו, עליהם 'להביא עגלה ערופה' על כך שהם לא שפכו את הדם הזה ועיניהם לא ראו. אם חלילה התרשלו ביכולתם לדעת ולמנוע, לא יוכלו לכפר, גם ברחיצת ידיהם בנחל. גם אם אין כאן דם במובן הפשוט, הפגיעה הנפשית שספגו הנערות והנערים שנפגעו חמורה לא פחות מרצח: פגיעות מסוג זה, משפיעות על הנפגעים שנים רבות אחרי המעשה. הן מפרקות אותם מבחינה נפשית, ויש מקרים שבהם היא אפילו מובילה לנטילת נפשם ממש. כחברה, אנחנו חייבים לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע מהעוול הזה להתרחש.

בין אגדות החורבן, הגמרא במסכת גיטין (נז:) מספרת על ארבע מאות ילדים וילדות "שנשבו לקלון", כלומר היו מיועדים לזנות. במהלך הדרך הם הבינו לאיזו מטרה נשבו, ועל כן החליטו לקפוץ לים ולטבוע כדי להימלט מגורל זה. על אף שאין לומדים הלכה מאגדה, רבנו תם (עבודה זרה יח ע"א ד"ה ואל) לומד מהסיפור שמותר לקפוץ למים מאשר להגיע למעשי קלון שכאלה. עד כדי כך הם חמורים.

מעשי קלון כאלו מתרחשים גם בקרב הציבור הדתי-לאומי שאנו יושבים בתוכו. יש לנו אחריות לסייע למי שזועק, וגם לדאוג לכך שנצליח לשמוע את הזעקה: כל אחד מאיתנו צריך לפקוח עיניים ואוזניים. אסור לנו לומר "זה לא יקרה בציבור שלנו". אסור להתעלם מכל ראיה או חשד שיש להם ביסוס אמיתי, ואנחנו חייבים לפנות לגורמים המוסמכים ולוודא שהוא מטופל.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר־עציון ולרב יעקב מדן

עורך: אביעד ברסטל, ה'תשפ"ב