ליל סליחות, מוצש"ק נצו"י תשמ"ו

מתוך דף קשר ג' תשרי תשמ"ז בין כסה לעשור , גיליון מס' 61

"מה נתאונן ומה נאמר מה נדבר ומה נצטדק, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך כי ימינך פשוטה לקבל שבים, לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך כדלים וכרשים דפקנו דלתיך". כל השנה אנחנו משתדלים להציג את עצמנו, גם בפני הזולת וגם בפני עצמנו כבעלי נכסים, כבעלי נכס פנימי, כבעלי מטען, כבעלי יכולת וכשמגיע רגע של אמת אז מתברר לנו - "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך". לא שאין בנו שום דבר, אבל כל שיש בנו זה לא משלנו ההשקעה באה מלמעלה והתוספת שאנו הוספנו דלה ביותר. אם נערוך את המאזן בין ההשקעה שבשמים השקיעו בנו, לבין מה שאנו הוספנו הרי זה "כדלים וכרשים".

הבוקר קראנו בתורה: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' א-להכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך ועד שואב מימיך, לעברך בברית ה' ובאלתו אשר ה' א-להיך כרת עמך היום". אתם נצבים היום כלכם לפני ה' א-להיכם - אין מעמל גדול יותר ומאושר יותר מאשר זה, והתורה מתייחסת לכל יחיד ויחיד, לא רק כלל ישראל עומד לפני הקב"ה אלא כל יחיד מחוטב עציך ועד שואב מימיך, אבל התורה העמידה את היחס שבין הקב"ה לישראל על ברית! ברית משמעותה הדדיות, אדם שעובר עבירה עומד בפני השאלה איך הקב"ה יתיחס אליו ומה תהיה התגובה, אבל כאשר היחס בין הקב"ה לאדם הוא יחס של ברית - הדדיות, אזי כל עבירה היא חוסר אמון שהרי ברית היא ההסכם החגיגי ביותר והמחייב ביותר שיכול להיות וכל פניה ועבירה היא ח"ו פגיעה באותה ברית. הרי ברית זה דבר כל כך גדול, כביכולת הקב"ה עושה ברית עמנו, "אני לדודי ודודי לי" - הדדיות, אני מתחייב כלפי הקב"ה והקב"ה מתתייב כלפי אישית - התחייבות הדדית. ח"ו כשאדם פונה עורף לברית - "ולנו בושת הפנים".

מה ניתן לומר, "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". ובמישור זה מה יש להצטדק - "מה נצטדק" - "מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק" יש לחפש אופציות אחרות. האפשרות המוצעת לנו, האחת: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' " אבל כפי שאנו יודעים זו אופציה לא קלה, יש לעבוד הרבה עד שנגיע להכרה כזו - "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" רק כאשר אדם מכיר בהכרה מלאה "טוב לי אז מעתה" - רק אז ניתן לשוב בתשובה מלאה. העבודה בימים האלו היא על מנת שנוכל להגיע להכרה כזו - "נחפשה דרכינו ונחקורה".

בימי הסליחות אנו משתמשים באופציה שנייה שניתנת לנו והיא י"ג מידות - שהם עיקר הסליחות, וכל הפיוסים הם רק הקדמה לי"ג מידות "אמר ר' יוחנן על הפסוק "ויעבור ה' על פניו ויקרא" - אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפילה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאים, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם". על מנת לקיים סדר זה צריכה להיות הרגשה של שליח צבור. בלי תחושה של שליח צבור אדם לא יכול לצפות לקבל מי"ג מידות מה שהובטח. כל אחד מישראל בכל דור ודור הוא שליח צבור, אילו היתה לנו רק התפילה של אנשי הכנסת הגדולה לא היינו מוצאים מקום אחד להביע תפילה אישית. בכל התפילות של הימים הנוראים אנו מדברים על כלל ישראל - מתפללים על העולם, על החזרת השכינה, על מלכות ישראל, הרי כל אחד יש לו גם בעיה אישית. למזלנו, הפייטנים הגדולים תקנו - אבינו מלכנו, פיוטים, "ונתנה תוקף" שם אנו מוצאים איזה ביטוי אישי.

אדם עומד לפני הקב"ה כשליח צבור. בעלי הזהר העזו גם לומר שמי שמבקש תפילה אישית הרי זה ככלבים הצווחים הב הב. שליח ציבור פירושו של דבר אחריות כלפי הצבור ואם הדברים אמורים בכל דור מה נאמר בדורנו אנו, מי הם הנותנים את דמותה של כנסת ישראל אם לא אותם אלפים ורבבות יהודים שבאים לבתי המדרש, ואותם אלפים רבבות בודדים שלומדים תורה, אלה הם שליחי צבור - האחריות המוטלה עליהם היא בעלת אופי שונה. כשמדברים על אופי יהודי של מדינת ישראל מי נותן אותו? התשובה היא בכך שאלפים ורבבות מתכנסים בבתי בנסיות ואומרים סליחות, אבל כל אלה הם לכאורה רק יחידים אלא שכל אלה הם שליחי צבור. ללא אחריות כלפי הציבור אי אפשר לגשת לומר י"ג מידות. ואם בכל דור ודור התחושה זו של שליחות צריכה להיות על אחת כמה וכמה בימינו.

לגבי העיטוף - מה ענינו של עיטוף שליח הציבור, כבר דברנו בשנה הקודמת שאדם מסתיר את אישיות עצמיותו, את האנוכי שלו הוא לא נראה באופק רק השליחות קיימת, הוא מסתיר את עצמיותו - כל כולו שליחות. ובתור ש"ץ אומר הקב"ה - אם אתה יש לך תחושה של שליחות - תאמרו לפני כסדר הזה על י"ג מידות אינם חוזרים ריקם, שהרי הבעיה העיקרית שאדם עומד לפני הימים הנוראים, כולם עוברים לפניו כבני מרון אחד אחד, ומכאן אימת הדין שהרי כל אחד חושב אם ידון את כולם הרי אני לא הגרוע מכולם, יש גרועים ממני, אבל כשאדם יודע שבאים בדין אחד אחד - "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו" - אחד אחד, בתור יחיד איזה סיכוי יש לי? ולכן אם יש לי תחושה של שליחות ציבור אני לא הולך לבד, מאחורי ציבור - אז ההתייחסות שונה, אז אם אני איני כדאי אזי הציבור כדאי, ולכן העניין הזה של שליחות ציבור - התעטף הקב"ה כש"ץ והראה למשה רבינו - דווקא. אם אתה רוצה לחפש איזה אפשרות לזכות בחנינה לחסד ולרחמים, דע לך שאתה ש"ץ ואל יאמר אדם מה אני ומי אני, ואתה ש"ץ בין שאתה רב, בין שאתה סנדלר חוטב עצים או שואב מים. בשמים לא שואלים פה היה המקצוע שלך אלא מה אתה!

אדם מתבונן בדרכיו של הקב"ה, ודרכיו י"ג מידות של רחמים וזה נאמר גם ביחס לאדם כדוגמא לאדם, מה הוא רחום אף אתה רחום. ועל הקטע הראשון על מידה הראשונה אומר רבי משה קורדובירו ב"תומר דבורה" דברים שכל כך חשובים לנו: "הרי י"ג מידות מקבילים לפסוק "מי א-ל כמוך" - מורה על היותו של הקב"ה מלך נעלה, סובל עלבון מה שלא יכילהו הרעיון, הרי אין דבר נסתר מהשגחתו - בלי ספק אין רגע שלא יהיה האדם ניזון ומתקיים מכוח עליון המשפיע עליו, בזכות מה הוא חי. הקב"ה כל רגע משפיע עליו מטובו והרי נמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו רגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו" תוך כדי חטא הקב"ה משפיע עליו מטובו!.

אדם שרואה תמיד את עצמו, אזי יש לו תמיד דרישות הוא נפגע ונעלב. ואדם שמעביר על מידותיו קשה לתאר מה הוא יכול לחולל, הגמרא מספרם על רב הונא בריה דרב יהושע שהיה חולה והלך לבקרו ר"פ, וראה שמצבו חמור, אמר אפשר כבר להכין תכריכים. לבסוף הבריא ור"פ התבייש מפניו, אמר לו רב הובא צדקת כבר נגזר עלי מוות, והקב"ה אפר הואיל והאדם הזה (רב הובא) לא עמד על שלו אז גם בשמים לא עומדים על מה שמגיע לו. מי שיודע שלא מגיע לו, אלא הוא שליח של העם והצבור הוא זוכה לחנינה וכך אנו נגשים לסליחות, ואנו חייבים לנצל את האופציה של י"ג מידות רחמים ולהכין את עצמנו לשוב בלבב שלם - נחפשה דרכינו ונשובה אל ה' אבל בד בבד עם תחושה של "כדלים וכרשים", בלי יומרות. כך נוכל לצפות לרחמי שמים בראש ובראשונה לעמו ישראל, לארצנו הקדושה, ולכל אחד ואחד בפרט, ונזכה כולנו לשנת חיים טובים וכתיבה וחתימה טובה לנו ולכל ישראל אמן!