כי תצא | עבודה זהה, שכר זהה

 

ההלכות שפותחת את פרשתנו עוסקות ב"אשת יפת תאר". בפסקה שנשמעת צורמת במיוחד לרגישויות המוסריות של תקופתנו, התורה מעניקה לצבא היהודי המנצח, כמה זכויות מיניות כלפי שבויות מלחמה. החייל צריך לקחת את האישה שהוא חושק בה לביתו, לתת לה להתאבל על האובדן, לגלח את ראשה, לגזוז את ציפורניה, ועוד. בסופו של התהליך, לחייל יש זכות להפוך את השבויה לאשתו, דרך מימוש מערכת היחסים. אם הוא לא חפץ בכך עוד, היא הופכת לאישה חופשיה ולאזרחית ישראלית שוות זכויות.

חז"ל אכן הזדעזעו מההלכות האלו. בצעד חלוצי, הם עיצבו מערכת הלכתית שבה נאסר אונס בנישואים.^[1] ואכן, בית המשפט העליון פנה אל ההלכות האלו כדי להוכיח שאונס בנישואים, כברירת מחדל, הוא מעשה אסור בישראל. החוק הזה נקבע על ידי חז"ל כבר לפני יותר מאלף שנה. לצורך ההשוואה, בפינלנד לא אסרו על אונס בנישואים עד שנת 1994. בליכטנשטיין לא אסרו על אונס בנישואים עד שנת 2001. בהתחשב בהשקפתם בנושא זה, אין פלא שחז"ל נבהלו מההלכות שבפרשת השבוע, ומהיחס לשבויות שמשתקף מהן. כך חז"ל הגנו על ההלכות האלו: התורה, הם טענו, מוותרת ליצר הרע של גברים פרימיטיביים בזמנים פרימיטיביים.^[2] 

בזמן מלחמה, חיילים מועדים לפעול בדרכים מזוויעות. הקב"ה ידע שאם הוא יצווה על אנשים בעת העתיקה לא לאנוס בזמן מלחמה, רבים מהם לא יצייתו. אך לפי הבנת חז"ל, מספר רב יותר של אנסים פוטנציאלים דווקא יצייתו אם ייאמר להם שהם רשאים לבצע את זממם, אבל בצורה מתונה ומעוכבת. התמונה העולה מכך עדיין אינה יפה במיוחד, אך חז"ל מתנחמים בכך שמדובר בסך הכול בפשרה עם טבעו הרע של האדם. יש להניח שככל שהזמן עובר והרגישויות המוסריות שלנו משתכללות, הקלה זו בזמני מלחמה תבוטל לכל דבר ועניין.^[3]

הבנה זו של חז"ל בדין אשת יפת תואר, סיפקה לרבנים שבאו בתקופה מאוחרת יותר דרך להתמודד עם הלכות ופסוקים קשים אחרים. הרמב"ם טען שגם הקרבת בעלי חיים היא פשרה עם התקופה והתרבות.^[4] בתקופה המודרנית, טען הרב נחום רבינוביץ' שהלכות עבדות היו מאז ומעולם ויתור למוסד מרושע ופשרה עמו; מוסד שהקב"ה תכנן כל הזמן להעלימו מהעולם.^[5] והרב אהרן ליכטנשטיין כתב, בנוגע לחרם דרבנו גרשום:

אפשר להציע שגם אם התורה התירה פעילות מסוימת (מסיבות שנעלמות מאתנו), לא הוענק לה עידוד כדבר הרצוי לכתחילה, אם לא ממש תוך יישום הכלל "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", אז לפחות ברוחו. מנקודת מבט זו, התקנה מהוה קידמה רוחנית, ויש בכך ביטוי ברמת הכלל של העקרון "קדש עצמך במותר לך".^[6]

לפי האופן שבו המדרש קורא את פרשתנו, התורה תמיד רמזה שההתנהלות שהותרה כלפי הנשים השבויות רחוקה מהאידיאל. הנתיב שבו המדרש מגיע למסקנה הזו קשורה לפרויקט של חז"ל שהזכרנו בשיעור לפרשת שופטים, שבו חז"ל מנסים להבין את הסדר, האקראי לכאורה, שבו משה מציג את ההלכות שבספר דברים.

שנו רבותינו: "מצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה".
"וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה… וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפׇּרְנֶיהָ", כדי שלא תמצא חן בעיניך.
מה כתיב בתריה [אחריו]? "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים…" שתים בבית, מריבה בבית. ולא עוד, אחת אהובה ואחת שנואה, או שתיהן שנואות.
מה כתיב אחריו? "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה". כל מאן דנסיב יפת תאר, נפיק מנייהו בן סורר ומורה [כל מי שנושא לאישה אשת יפת תאר, יוצא ממנו בן סורר ומורה].
(תנחומא כי תצא, א)

במילים אחרות, חז"ל התייחסו לפסוקי הפתיחה של הפרשה כמעין סיפור. לפי סיפור זה, אם מישהו יאמץ את ההיתר של התורה ויישא שבויה, רק דברים רעים יצאו מכך. אותו אדם עלול למצוא את עצמו נשוי שלא באושר לאישה אחת, או אפילו לשתיים. יתרה מכך, אחד מהילדים שלו, שיגדל בבית לא מתפקד כמו זה, יהיה "בן סורר ומורה". אם קוראים כך, התורה רמזה לאורך כל הדרך שההיתר לשאת אשת יפת תואר רחוק מהאידאל.

המדרש ממשיך עם התובנה הזו, ומסביר שרצף פסוקים אחר בפרשה מדגים כיצד מעשה טוב אחד יכול להוביל למעשה טוב נוסף.

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר  לְפָנֶיךָ… שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח… לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". אחריו מה כתיב? "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ".
תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה. מה כתיב אחריו? "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם".
תזכה לכרם ולזרע שדה. מה כתיב אחריו? "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר...".
תזכה לשורים וחמורים. מה כתיב אחריו? "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז".
תזכה לבגדים נאים מן צמר ולבגדים נאים מפשתים. מה כתיב אחריו? "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ".
תזכה למצות ציצית. מה כתיב אחריו? "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה".
תזכה לאשה ולבנים.
הרי למדנו, שמצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה. לפיכך נסמכו פרשיות אלו זו לזו.

בלכתכם בדרך, אתם נתקלים במקרה בקן של ציפור. לפני שתקחו את הביצים, אתם משלחים את האם כדי למנוע ממנה עוגמת נפש נוספת. למעשה הטוב הבודד הזה תהיה שרשרת של השלכות. יהיה לכם בית. לבית צריך לבנות מעקה, כדי שיהיה בטוח. כתוצאה מבניית המעקה, תמצאו שיש לכם קרקע שבה תוכלו לגדל יבול. גם קרקע זו יוצרת הזדמנות לקיים את מצוות ה', בכך שתמנעו מלערבב זרעים ממינים שנחשבים כלאיים זה בזה. כגמול, יהיו לכם גם חיות משק. גם הן יוצרות עבורכם הזדמנות לקיים מצוות הקשורות לרווחת החיות, וכן הלאה.

בפרשתנו יש יותר מצוות מבכל פרשה אחרת. אך במקום לקרוא את הרשימה כרצף אקראי של שבעים וארבע מצוות, חז"ל קוראים את הרשימה ואת הסדר שלה, כרצף של סיפורים. הסיפורים האלו מלמדים אותנו את העיקרון הבסיסי, לפיו מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה. יתרה מזאת, ראינו שאחת הדרכים המרכזיות שבהן רבנים מאוחרים יותר התמודדו עם קטעים קשים מבחינה מוסרית, הסתתרה תמיד באחד מהסיפורים האלה, וחיכתה שיגלו אותה.

יש מסר נוסף שנוכל ללמוד מערבוביית המצוות (לכאורה) שבפרשתנו. בפרשה שלנו נמצאות מצוות חקלאיות לצד מצוות אזרחיות, פליליות ופולחניות. יש מצוות הקשורות ליחס לחלש, שהשכל הישר מוצא בהן הגיון ברור, לצד האיסור לערבב צמר ופשתן, שקשה להבין מה ההיגיון שעומד מאחוריו. יש הלכות שמדברות על ההתנהלות העסקית ההוגנת, לצד מצוות שמדברות על היחס הנכון לצואה! הטווח שההלכות האלו עוסקות בו נע בין המובן מאליו ועד למשונה ביותר, וכולל בו את כל מה שנמצא ביניהם. ובסלט המצוות הרחב הזה, המדרש רואה דרישה עקרונית של החיים הדתיים.

זה שאמר הכתוב: "אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע". מהו "אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס"?
אמר רבי אבא בר כהנא: אמר הקדוש ברוך הוא, 'לא תהא יושב ומשקל במצוותיה של תורה כענין שנאמר: "וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים". לא תהא אומר, הואיל והמצוה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה, והואיל וזו מצוה קלה איני עושה אותה'. מה עשה הקדוש ברוך הוא? לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שיעשו כל המצוות בתום.
מנין? שנאמר: "נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע".
למה הדבר דומה? למלך ששכר לו פועלים והכניס אותן לתוך פרדסו. סתם ולא גלה להן מהו שכרו של פרדס, שלא יניחו דבר ששכרו מועט וילכו ויעשו דבר ששכרו מרבה. בערב קרא לכל אחד ואחד ואמר לו, 'תחת איזה אילן עשית'?
אמר לו, 'תחת זה'.
אמר לו, 'פלפל הוא, שכרו זהוב אחד'.
קרא לאחר אמר לו, 'תחת איזה אילן עשית?'
אמר לו, 'תחת זה'.
אמר לו, 'שכרו חצי זהוב, פרח לבן הוא'.
קרא לאחר אמר לו, 'תחת איזה אילן עשית?'
אמר לו, 'תחת זה'.
אמר לו, 'זית הוא, שכרו מאתים זוז'.
אמרו לו, 'לא היית צריך להודיע אותנו איזה אילן שכרו מרבה כדי שנעשה תחתיו?'
אמר להם המלך, 'אלו הודעתי, היאך היה כל פרדסי נעשה?'
כך לא גלה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של מצוות, חוץ משתי מצוות, החמורה שבחמורות והקלה שבקלות.
כבוד אב ואם - חמורה שבחמורות, ומתן שכרה אריכות ימים, שנאמר: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ".
והקלה - שלוח הקן. ומהו שכרה? אריכות ימים, שנאמר: " שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם… וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".

(דברים רבה ו', ב)

המדרש הזה מעלה מספר שאלות:

1. האם המלך במשל הוא מעסיק הגיוני והגון? הפועלים מרגישים מרומים, ובצדק. כולם השקיעו באותה המידה, אבל כל אחד מהם קיבל שכר שונה.
2. יש פער בולט בין המשל לנמשל. במשל , ככל שהפירות היו שווים יותר השכר גדל, וככל שהפירות היו שווים פחות השכר קטן. אך בנמשל, נאמר לנו שגם למצווה החשובה ביותר וגם למצווה הכי פחות חשובה יש שכר זהה: אריכות ימים.
3. אם הקב"ה לא רוצה שנשב ונחשב את שכר המצוות, מדוע הוא אומר לנו שלמצווה החשובה ביותר ולמצווה הכי פחות חשובה יש שכר דומה? הרי בוודאי נובע מכך שמקבלים שכר דומה עבור כל המצוות.

ייתכן שכדי לענות על השאלה הראשונה יש לשים לב לכך שהמלך במשל מייצג את הקב"ה עצמו. אמנם, מעסיק אנושי חייב להציג לפועליו מדיניות תשלום שקופה והוגנת. אבל אולי עבור מי שעובד במטעים של הקב"ה, זו גישה שגויה לחלוטין. אולי עלינו להבין שהשכר הוא לא העניין. יש כבוד וזכות למי שעוסק בעבודה קדושה כזו. כפי שאנטיגנוס איש סוכו היה אומר:

אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם. (מסכת אבות א', ג)

כשאנו מלאים ביראת ה', אנחנו תופסים כל מצווה כזכות מופלאה – את המצוות שאיננו מבינים, כמו גם את המצוות שאנו מבינים. עלינו לראות בכל המצוות ערך אינסופי, בפני עצמן, ולכן עדיף שלא נעסוק בלחשב את שכרן.

כדי לענות על השאלה השנייה, אולי יש לחלק בין שכר בעולם הזה לשכר בעולם הבא. כל מה שהתורה אומרת לנו בקשר לשכרנו האישי נוגע לשתי מצוות, והוא שנאריך ימים בעולם הזה. ייתכן שהשכר בעולם הבא משתנה בין מצווה למצווה, בדיוק כפי שקורה במשל, למרות שהשכר בעולם הזה הוא זהה. באופן זה ניתן ליישב בין המשל לנמשל.

אבל גם אם השכר בשמיים משתנה ממצווה למצווה, ממש כמו השכר בפרדס של המלך, עדיין אין לנו על מה להתלונן – משום שזכינו בכבוד לשרת את מלך מלכי המלכים.

ובתשובה לשאלה האחרונה: שימו לב שאנחנו לא רואים התאמה מיוחדת בין אריכות ימים למילוי צו ה'. אנשים מכבדים את הוריהם ועדיין נפטרים בגיל צעיר. אנשים משלחים ציפורים מקינן ונפטרים בגיל צעיר. הגמרא מספרת לנו על מקרה טרגי שבו ילד צעיר נפטר בזמן קיום מצוות שילוח הקן שביצע כדי לכבד את אביו.^[7] רבי יעקב מציע שאריכות הימים שמוזכרת בפסוקים תתקבל רק אחרי תחיית המתים.^[8] אך אולי ניתן להציע שקיום המצוות האלו מוסיף לאריכות הימים, אבל בדרך שאיננו מסוגלים להבין. יכול להיות שאדם נידון מראש לחיים קצרים, כך שתוספת של כמה ימים לא תשנה את גורלו באופן משמעותי. אולי השכר הגשמי שהאדם זוכה לו הוא לא חיים ארוכים, אלא רק תוספת של כמה ימים.

אם נחזיק רגע בראש את כל הטענות האלו, נראה שאין לנו יכולת אמיתית להבחין בשכר המצוות בעולם הזה – לא בשכר המצוות הגדולות, ולא בשכר המצוות הגדולות. יתרה מכך, התורה לא מתייחסת לשכר המצוות בעולם הבא. וכפי שאשתי הסבירה לי, קריאה צמודה של המדרש מצביעה על כך שלא הקב"ה אומר ששילוח הקן היא מצווה קלה במיוחד או שכיבוד הורים היא מצווה חמורה במיוחד. התורה שותקת ביחס לעניינים כאלה. במקום זאת, המדרש מתייחס למצוות באופן כזה, ולכן הוא מופתע לגלות שיש לשתי המצוות האלו שכר (גשמי) זהה.

אולי המסר שהמדרש מנסה להעביר הוא שבאמת איננו יודעים אלו מצוות הן קלות ואלו חמורות, ואין זה תפקידנו להחליט. התפקיד שלנו הוא לקיים את כל המצוות. נוסף על כך, פרשתנו מלמדת שקיום מצווה אחת מוביל לקיום של מצוות נוספות.

אם הציפייה שלנו לשכר בעולם הבא היא המניע שלנו לפעולה כאן ועכשיו, אז – כמו הפועלים בפרדס – כנראה שנחוש מרומים בסופו של דבר. אך אם נעבוד את הקב"ה בגלל שזו זכות גדולה לעבוד ולשרת אותו, השכר בעולם הבא יהיה לא יותר מאשר בונוס, לא משנה מה נקבל.

לדעתי, המדרש הזה מובא בפרשה שלנו לא רק בגלל שנמצאת בה מצוות שילוח הקן. הרובד העמוק יותר, לדעתי, הוא שחז"ל רגישים למסר שפרשתנו מעבירה בכך שהיא משלבת מערך רחב כל כך של מצוות מתחומים שונים. הרעיון הוא זה: אל תחשבו שאחת מתוך שבעים וארבע המצוות טובה יותר מחברתה. יכול להיות שהיא כן. אבל החישובים האלו הם לא מענייננו.

מסר זה נוגע במאפיין נפוץ של החיים הדתיים. לעתים קרובות מדי, אנו מקפידים על המצוות שנוח לנו לשמור עליהן ורואים בשאר המצוות תוספת אופציונלית במקרה הטוב, או משהו שרק ל"דתיים משוגעים" או ל"אנשים אחרים" אכפת ממנו במקרה הרע.

לבושתי, לפעמים ניתן למצוא יהודים מהמעגלים הכי מחויבים ואדוקים של היהדות האורתודוקסית, שבכלל לא אכפת להם מסוגיות פוליטיות מסויימות – למשל מזכויות הפליטים או משינוי האקלים. וכיוון שבמעגלים מסוימים, המאבקים והערכים האלו לא נחשבים לחלק מהדברים המקובלים בקהילה, אדם שאכפת לו מהם עלול להיתקל בהתנשאות או אפילו בזלזול – למרות שהנושאים האלו הם חלק מרכזי מהיהדות התנ"כית והמדרשית. אכן, בפרשתנו נוכל למצוא חוקים מפורטים שנועדו להגן על מבקשי מקלט (דברים כ"ג, טז–יז).

מצד שני, יש יהודים רבים שאכפת להם מאוד מנושאים פוליטיים מסוימים, אבל הם בוחרים את רמת המחויבות הדתית שמתאימה להם. האם אף פעם לא שמעתם אנשים אומרים: "הו, אל תשאל את הרב פלוני אם מותר לעשות כך וכך, אני לא רוצה לשמוע שלא!" זה דבר טבעי מאוד לומר, במיוחד אם נראה לכם ש"כך וכך" הוא לא דבר חשוב במיוחד! אך בחודש אלול, כשאנו קוראים את הפרשה הזו, אנו אמורים להתעורר. במהלך החודש, אנו שומעים כל בוקר את תקיעת השופר כדי להזכיר לעצמנו שיום הדין, ראש השנה, מתקרב. אם רק נתעורר ונבין איזו זכות גדולה נפלה בחלקנו לעבוד את ה', לא נוכל לעולם להסתכל על אף פרט כעל עול שעלינו להימנע ממנו, או כעניין לדאגה ששייך ל"אנשים אחרים".

במבט ראשון, המדרש שלנו שייך לאותה המשפחה של המשל המוכר הבא, שמובא בברית החדשה:

כִּי דוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְאִישׁ בַּעַל בָּיִת אֲשֶׁר הִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וַיֵּצֵא לִשְׂכֹּר פֹּעֲלִים לְכַרְמוֹ. וַיִּפְסַק עִם הַפֹּעֲלִים דִּינָר לַיּוֹם וַיִּשְׁלָחֵם אֶל כַּרְמוֹ. וַיֵּצֵא בַּשָּׁעָה הַשְּׁלִישִׁית וַיַּרְא אֲחֵרִים עֹמְדִים בְּטֵלִים בַּשּׁוּק. וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ גַם אַתֶּם אֶל כַּרְמִי וַאֲנִי אֶתֵּן לָכֶם כַּמִּשְׁפָּט וַיֵּלֵכוּ. וַיֵּצֵא גַּם בַּשָּׁעָה הַשִּׁשִּׁית גַּם בַּתְּשִׁיעִית וַּיַעַשׂ כַּדָּבָר הַזֶּה. וַיֵּצֵא בִּשְׁעַת עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה וַיִּמְצָא אֲחֵרִים עֹמְדִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לָמָה אַתֶּם עֹמְדִים פֹּה בְּטֵלִים כָּל הַיּוֹם. וַיֹּאמְרוּ לוֹ כִּי לֹא שָׂכַר אוֹתָנוּ אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ גַם אַתֶּם אֶל הַכֶּרֶם וְשְׂכַרְכֶם יֻתַּן לָכֶם. וַיְהִי בָעֶרֶב וַיֹּאמֶר בַּעַל הַכֶּרֶם אֶל פְּקִידוֹ קְרָא אֶת הַפֹּעֲלִים וְתֵן לָהֶם אֶת שְׂכָרָם הָחֵל בָּאַחֲרוֹנִים וְכַלֵּה בָּרִאשׁוֹנִים. וַיָּבֹאוּ הַנִּשְׂכָּרִים בִּשְׁעַת אַחַת עֶשְׂרֵה וַיִּקְחוּ אִישׁ אִישׁ דִּינָר אֶחָד. וּבְבֹא הָרִאשׁוֹנִים דִּמּוּ בְנַפְשָׁם כִּי יִקְחוּ יוֹתֵר וַיִּקְחוּ גַּם הֵם אִישׁ אִישׁ דִּינָר אֶחָד. וַיְהִי בְקַחְתָּם וַיִּלּוֹנוּ עַל בַּעַל הַבַּיִת לֵאמֹר. אֵלֶּה הָאַחֲרוֹנִים לֹא עָשׂוֹּ כִּי אִם שָׁעָה אֶחָת וְאַתָּה הִשְׁוִיתָ אֹתָם לָנוּ אֲשֶׁר סָבַלְנוּ אֶת טֹרַח הַיּוֹם וְחֻמּוֹ. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָד מֵהֶם רֵעִי לֹא הוֹנֵיתִי אֹתָךְ הֲלֹא דִינָר פָּסַקְתָּ עִמִּי. קַח אֶת שֶׁלְּךָ וָלֵךְ וַאֲנִי רְצוֹנִי שֶׁאֶתֵּן לָזֶה הָאַחֲרוֹן כָּמוֹךָ. הֲלֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁלִּי כִּרְצוֹנִי הַאִם תֵּרַע עֵינְךָ עַל אֲשֶׁר טוֹב אָנִי. כֵּן יִהְיוּ הָאַחֲרוֹנִים רִאשׁוֹנִים וְהָרִאשׁוֹנִים יִהְיוּ אַחֲרוֹנִים, כִּי רַבִּים הֵם הַקְּרוּאִים וּמְעַטִּים הַנִּבְחָרִים. (הבשורה על פי מתי כ', א–טז)

אפשר לומר הרבה על הקטע הזה, ואכן נאמר. לדעתי, יהיה שימושי יותר להתמקד באופן שבו הוא שונה ממה שאנחנו מוצאים במסורת היהודית. ראשית, המעסיק בברית החדשה משלם שכר שווה לכל מי שעובד בשדה. דבר זה איננו נכון לגבי א-להים כפי שחז"ל מתארים אותו. ולמרות שהמסורות השונות מסכימות שא-להים הוא זה שמחליט איך לנצל את הכסף שלו, כביכול; עדיין נראה מהקטע בברית החדשה שא-להים חייב לנו לכל הפחות שכר יומי. הוא יכול לשלם יותר לכמה אנשים, אם הוא רוצה. הבונוסים הללו יכולים להשתנות מאדם לאדם. זה נתון להחלטתו של א-להים. אך, אם עבדנו במשך יום, מגיע לכולנו לקבל את שכר היום שעבדנו. למעשה, מסופר על השכר היומי הזה באופן מפורש בתחילת המשל. אך אצל חז"ל, לא מגלים לנו מה יהיה השכר שלנו, ולא ברור אם אנחנו זכאים בכלל לשכר. איננו עובדים את הקב"ה על מנת לקבל פרס. זו לא המטרה. אנו עובדים את הקב"ה משום שזה כבוד גדול.

אהבה של אדם אחר, עם כל הלב, כרוכה באימוץ המטרות שלו. במילים אחרות, לאהוב פירושו להפוך את המטרות שלהם למטרות שלך; לרצות את מה שנראה לך שיהיה טוב עבורם – לא כדי שאת או אתה תרוויחו, אלא כדי שהם ירוויחו, בגלל שאתם אוהבים אותם. הרעיון הוא שכדי לאהוב את ה' יש לקוות שרצונותיו יתממשו בעולם – לא למטרות רווח אישי, אלא כמעשה שנובע מתוך האהבה כלפיו.

הוגים יהודים ונוצרים, כאחד, מאמינים בחיים שלאחר המוות שבהם הצדיקים יזכו להשתתף במחזה נפלא – ליהנות מזיו השכינה.^[9] אך רק לפי הגישה היהודית עבודת ה' בעולם הזה היא כבוד גדול יותר מההנאה שהצדיקים יזכו לה בעולם הבא.

למעשה, שימו לב למקור הבא, שדומה אפילו יותר למשל מהברית החדשה:

כד דמך רבי בון בר רבי חייא, על רבי זעירא ואפטר עילוי [עברית: כאשר מת רבי בון בר רבי חייא, קם רבי זעירא והספיד לו]... למה היה רבי בון בר רבי חייא דומה? למלך ששכר פועלים הרבה, והיה שם פועל אחד שהיה משתכר במלאכתו יותר מדאי. מה עשה המלך? נטלו והיה מטיל עמו ארוכות וקצרות. לעתותי ערב, באו אותם פועלים ליטול שכרן ונתן לו שכרו אתם משלם. והיו הפועלים מתרעמין ואומרין 'אנו יגענו כל היום, וזה לא יגע אלא שתי שעות ונתן לו שכרו עמנו משלם?' אמר להן המלך, 'יגע זה לשתי שעות יותר ממה שלא יגעתם אתם כל היום כולו'. כך יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד למאה שנה. (ירושלמי, מסכת ברכות כ', א)

בברית החדשה, כל פועל שהגיע לעבוד בשדה קיבל את אותו השכר. אפילו מי שהגיע באיחור. אולי הסיבה שבגללה הם איחרו קשורה בנסיבות חיים קשות. לקח להם זמן רב יותר להגיע למקום הנכון. לנקודת הפתיחה המאתגרת שלהם יש גם פיצוי. אולי בגלל זה כולם זכו לשכר שווה בסופו של דבר. אך עבור הברית החדשה, המפתח לגאולה הוא עצם ההגעה לשדה. המפתח לגאולה עבור אדם נוצרי, הוא אמונה במשיח שלהם, שלתפיסתם הוא גם א-להים (אני טוען שהאמונה היא המפתח, אך נוצרים רבים טוענים שאמונה ללא מעשים טובים היא אמונה ריקה וחלולה).

אצל חז"ל, הדברים נראים אחרת. אין שכר על עצם ההגעה לשדה. השכר הוא על העבודה שנעשתה. ואפילו שעדיף שלא יהיה לנו אכפת מהשכר,  ברור לחז"ל שככל שנעשה יותר – או לכל הפחות, ככל שנתאמץ יותר – גם נזכה ליותר.

היהדות, יותר מאשר מערכת אמונות, היא דת של מעשים. יהודים עובדים את מלך מלכי המלכים על ידי קיום מצוות התורה; לא על ידי ההגעה לשדה, אלא על ידי העבודה עצמה; לא בעזרת האמונה, אלא בעזרת מעשים. איננו יכולים להחליט אלו מהמעשים שווה יותר או פחות. קבלת השכר לא אמורה להיות חשובה לנו. אנו רוצים לאסוף את התבואה מכל עץ בפרדס – לא בגלל השכר שנקבל בסוף היום, אלא בגלל הכבוד הגדול ביותר שיצורים סופיים כמונו יכולים לזכות לו: לעבוד את מלך מלכי המלכים.

 

 

תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר

עריכה: יצחק שוה