כי תצא | לא תהיה קדשה מבנות ישראל

לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (דברים פרק כג פסוק יח)

פסוק זה עוסק באיסור זנות ומשתמש במינוח קדשה וקדש לבטא את הדבר האסור. אך מדוע קוראת התורה לזונה קדשה? מדוע לא זונה? ואין זה ש-"זונה" אינו בלשון תורה שהרי בפסוק הבא נאמר "לא תביא אתנן זונה... בית ה' אלוקיך".
מי היא הקדשה? רש"י מפרש "מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות" אך עדיין מה הוא לשון מקודשת? 
הרמב"ן בהסברו ללשון הפסוק "קדושים תהיו" (ויקרא יט/ב) מביא: "בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם, פרושים תהיו". לשון קדש הוא לשון הפרשה. על פי רוב, הכוונה אדם המפריש עצמו מן החול ומעלה את עצמו במה שנקרא קדושה. אך גם הזונה מופרשת מדרכי בני אדם בהתנהלותם בענייני אישות ולכן נקראת קדשה. 
אך עדיין בוקעת ועולה השאלה מדוע בוחרת התורה להשתמש במינוח קדשה על פני זונה? 
אולי ניתן להציע שהתורה רוצה להדגיש לנו את פרישותה של הזונה מחיי החברה. ודאי שהתנהלותה המעמידה עצמה מוכנה ליחסי אישות עם כל אדם היא פרישה מדרכי צניעות מקובלים, ואת זה דוחה התורה. אך נראה שיש כאן מסר נוסף. הקדשה מופרשת מהחברה לא רק בהתנהלותה ברגע זה, היא בהגדרה אישה (או איש – קדש) המופרשת מהחברה. על פי רוב המוצאות עצמן בזנות הן נשים שנדחו, נוצלו ונפגעו בצורה זו או אחרת על ידי החברה, התנהגות שגרמה לתחושת חוסר שייכות לכלל החברה. התורה שוללת תופעה כזו. 
התורה מצווה אותנו "לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל". אומר הרמב"ן זהו ציווי על בית דין "שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות יושבת בפרשת דרכים בעיניים על הדרך לזימה או שתתקן לה קובה של זונות". מחד מניעת ההתנהגות זו, לסלק זונות מפינות רחוב ולסגור בתי בושת. אך חשוב מכך חובתם של בית דין (כנציגי הציבור) לפעול שאף אחד ואחת לא יבאו לבדידות חברתית ולתחושת הניכור החברתי המביא לידי זנות. 
בית הדין הם המבצעים, החברה היא הקובעת את הנורמות.

שבת שלום